פרשת ויצא תשפ"ה, בלנד 2018, יקב דלתא

פרשת השבוע מספרת על החתונה המפוארת והגדולה שעשה לבן לנישואי לאה בתו עם יעקב, והתורה מכנה את זה בשם 'משתה', ומדגישה: "וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת 'כָּל' אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה" (בראשית כט/כב). משהו ענק, לכל אנשי העיר. הכוונה ב'משתה' אינה שהוא מזג מים או מיץ תפוזים, אלא יין. במקומות רבים נוספים מופיעה שמחה מכל סוג שהוא כ'משתה'. מדוע? הרי בחתונה יש יותר אוכל משתיה, האוכל גם יותר יקר מהשתיה, שוחטים כבשים, אופים לחמים, מכינים פשטידות, וגם מביאים שתים או שלוש חביות יין. למה הכל נכלל תחת כותרת 'משתה'?

התשובה לכך היא, שבזמנם לא השתמשו עדיין בחומרים משמרים, היין יכול להחזיק מעמד רק בחביות או קנקנים מלאים עד הגדות וסגורים באופן הרמטי. אם פותחים חבית, חייבים לגמור אותה מהר, בקיץ תוך יום או יומיים, ובחורף גם ארבעה ימים יחזיק היין מעמד, אבל לא יותר. לא היו בשוק בקבוקי יין קטנים בגודל של חצי בקבוק (375 מ"ל), כמו שיש היום. גם המשקאות החריפים האחרים לא היו באריזות אישיות, ממילא לא ניתן היה ללגום כוס יין, כך סתם באמצע יום חול, אלא רק כשנפגשת חבורת אנשים לנושא חשוב, דואגים להביא חבית יין, או לפחות קנקן של שנים וחצי ליטר, עבור כל המשתתפים. איש אינו גומר כזה דבר לבדו. לכן היין היה סמל של מפגש חברים שמח. זה היה כל כך בולט וברור, עד שמאז החורבן נקבעה גזירה, שלא לשיר במשתה היין (גיטין ז/א). זה מסביר את ה'מי שברך' שאומרים בשבת אחר קריאת התורה, מברכים את מי שנותן יין לקידוש ולהבדלה. מגיעה לו ברכה מיוחדת, כי אי אפשר לתרום כוס יין, צריך לפתוח חבית, וזו השקעה שמזכה את נדיב הלב בברכה. 

יש מידה הגונה של היגיון לכנות סעודה משמחת בשם 'משתה', כי שתיה מבוקרת ומתונה של יין, אכן מעניקה מצב רוח מרומם, ביינות כיום יש בערך 14% כוהל, אבל בזמנם היו מוזגים את היין ב-70% מים, זאת אומרת שהיין היה בחוזק של בירה חלשה, בסביבות 4% כוהל. יותר משלוש או ארבע כוסות לא נכנסות לבטן, ממילא במשך כל המסיבה שתו אלכוהול בכמות של כוס אחת יין שלנו, וזה ארך כמה שעות, והתלוו אליו מאכלים, ריקודים ודיבורים, כך ששיכורים לא יצאו משם. אכן כיום ממליצים המבינים, לאזן את שתיית היין בשתיית מים, שיהיה לפחות כוס אחת מים כנגד כוס יין, זה גורם לדילול משמעותי בכוהל שחודר לדם ולמוח.

השכרות הייתה מגיפה בארצות אירופה העניות בימי הביניים, כשלמדו לזקק אלכוהול, ולעשות ממנו משקאות של 40% כהל ויותר, במחיר לא גבוה, בעקבות זאת צצו בתי  מרזח בכל פינה, וסביבם היו שְׂרוּעִים שיכורים על הקרקע. על תופעה זו מציינים ספרי הימים ההם תופעה מעניינת, אצל הגויים אין מצוה לשתות יין, ואילו אצל היהודים, היין מלווה את כל סעודות המצווה שלהם, ובכל זאת בין היהודים לא היו שיכורים.

בבתים שלנו כיום כל סעודת שבת היא 'משתה' זוטא, ולאור המאמר יש לסכם באיחול לבבי, לשתות מְבֻקָּר ומתון, לאפשר ליין לעשות באופן חיובי את מה שהוא יודע לעשות.

הנה הצעה על יין מתון ונעים ברוח המאמר:

ליקב 'כמיסה' או בשמו הקודם 'דלתא' יש סדרה של יינות ששהו בחביות 28 חודשים. (עדיין נשארו קצת יינות בשוק מהמיתוג הקודם) והפעם טעמתי את הבלנד 2018 שעשוי ממלבק, פטי וורדו וקברנה פרנק.

יין פירותי ואלגנטי, ריחות וטעמים של פירות אדומים ושחורים, פאי תפוחים, חומצה טובה, החיסרון שבו, שצריך לפתוח את הבקבוק כשעתיים לפני השתיה, אבל צריך לדעת שאפשר להפוך את זה ליתרון... הפתיחה המוקדמת גורמת ליין לתת את מה שיש בו.

אלכוהול: 14%. כשרות: בד"צ העדה החרדית והמחיר 170 ₪.

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב