ברש"י על הפרשה מצאתי את שאהבה נפשי.
אתם הרי יודעים שאני מחפש דברים הקשורים ליין, ושיש להם משמעות חיובית, לכן לא אצטט מהפרשה את: "מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה, עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ"(דברים לב/לב), אבל כן אצטט: "וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר"(דברים לב/יד). פסוק זה מפרש רש"י פעמיים, הנה בבקשה: "וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר", בימי עשרת השבטים: "השותים במזרקי יין"(עמוס ו/ו). את הפסוק הזה אמר הנביא כתוכחה, על שהם שקועים יותר מידי בגשמיות, אבל העובדה היא, שכזה שפע היה בארץ ישראל, עד שבחוצות עיר היו מזרקות יין לעובר ולשב. אחר כך ממשיך רש"י לפרש את הפסוק, ובסוף חוזר שוב: "וְדַם עֵנָב", היה שותה יין טוב וטעם יין חשוב. "חָמֶר" יין בלשון ארמי. הלאה ממשיך רש"י: "חָמֶר", אין זה שם דבר, אלא לשון משובח בטעם, וינו"ש בלע"ז [יין טוב]. עוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אונקלוס: אשרינון על תוקפי ארעא וגו'. רש"י מתכוון בעיקר את ה'וגו', שם מתייחס התרגום ליין וכה דבריו: "ודם גבריהון יתאשד כמיא" - דם גיבורי האויבים ישפך כמים.
גם לספורנו יש הצעת הסבר: "וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר" "מיץ הענבים היה ראוי לשתיה בלתי רב מלאכה בו" (ע"כ), נושא זה כבר ביארתי פעמים רבות, שאם יש בענב את האיזון הנכון בין החומצות והסוכר, יוצא יין משובח, בלי הרבה עבודה.
הנה רבינו בחיי: "וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר". קרא המשקה היוצא מן הענבים "דם" להיותו אדום כמוהו... ולשון "ענב" הוא הגרגיר, וזה להפלגה ושפע הברכה בארץ, כי מגרגיר אחד יצא משקה רב (ע"כ). כמה זה 'משקה רב'? הנה גמרא: לעתיד לבוא מביא ענבה אחת בקרון או בספינה, ומניחה בזויות ביתו, ומספיק הימנה כפיטס [חבית] גדול (כתובות קיא/ב). כלומר: הקליפה של הענב, היא בעצמה החבית.
אחרי כאלה תיאורים, אין לנו שום יין להציע, אבל בין כך ובין כך כבר ביום ראשון בלילה חג, מי שלא הספיק להתארגן מראש, יצטרך לקחת את מה שיש, עכשיו זה כבר מאוחר להזמנות מיוחדות.
לחיים, שבת שלום וחג שמח
שרגא - אתר היין הכשר
