פרשת מקץ, תשפ"ד, יקב רקנאטי, מרלו כרם אודם 2020
השבת תהיה לנו 'אורחת' שמופיעה רק לעיתים רחוקות (כ 3 פעמים ב40 שנים). ההפטרה הטבעית של פרשת מקץ, המספרת על חכמת שלמה. בכל שנה פרשת מקץ היא עדיין חנוכה, ועכשיו בגלל השנה המעוברת 'ברחה' פרשת מקץ מחנוכה. זה לא קורה כל שנה מעוברת, צריכים לחבור כמה סיבות כדי שזה יקרה, והנה יש לנו את זה השבוע.
נושא הפרשה הוא משפט שלמה המפורסם, ששתי נשים גלמודות ובודדות. חברות-חדר עלובות ניצבו לפניו, כשבזרועות האחת נמצא ילד חי, ואילו השנייה החזיקה ילד מת. זו שאחזה בילד המת, טענה שאין המת בנה, אלא באישון לילה ואפילה החליפה חברתה את בנה המת בילד החי שלה. השנייה שאחזה בילד החי, טענה שאת בנה היא אוחזת. שלמה שמע את טענותיהן, ולפתע הוא ביקש חרב כדי לחלק את הילד החי לשנים, כדין "שנים אוחזין בטלית, יחלקו" (ב"מ ב/א). אחת משתיהן נזדעקה למשמע רעיון כזה, ואמרה שהיא מוותרת על הילד, בעוד שהשנייה הביטה בהנאה במתרחש.
שלמה כמובן לא ביצע את הרעיון, אלא "ויען המלך ויאמר: תנו לה את הילוד החי, והמת לא תמיתהו, היא אמו" (מ"א ג/כז). על קביעה נחרצת זו שואלים חז"ל: מנין ידע זאת שלמה? אולי האשה האחת הבינה ששלמה אינו מתכנן להרוג ילד חי, ושיערה שרק מלכודת הוא טומן להן, על-כן היא הערימה ועשתה עצמה כמרחמת על הילד, ועכשיו היא תזכה בו.
טיעון זה בהחלט יתכן, אבל אז צריך היה שלמה רק לומר שלא להרוג את הילד, ומדוע הוסיף ואמר: "היא אמו"! יתכן דווקא שאֵם המת הייתה החכמה, והסכימה שיחיה בזרועות אמא זרה, ובלבד שלא ימות. אמנם ישנה סבירות להניח שהאם היא זו שמרחמת, אבל בגלל סבירות זו, לא צריך היה שלמה לקבוע דבר שאינו יכול לדעת בוודאות, ואז די היה לומר: "תנו לה את הילד", אלא שאת הפסוק: "והמת לא תמיתהו", 'היא אמו', יש לחלק לשנים, חלקו הראשון: "והמת לא תמיתהו" אמר שלמה המלך, ואת חלקו השני: 'היא אמו'. אישרה בת קול מן השמים, שהפסיקה של שלמה המלך אינה פשרה והסתברות, אלא קביעה מוחלטת (מכות כג/ב).
כל הרואה גמרא זו יתמה, שהרי זה חשבון פשוט, שיודע להמציא כל עורך-דין מתחיל בבית-משפט זניח. אך למעשה חשבון זה אינו פשוט כפי שהוא נראה באופן שטחי, שהרי אחר אותו משפט מפורסם נאמר: "וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך, ויראו מפני המלך, כי ראו כי חכמת אלקים בקירבו לעשות משפט" (מ"א ג/כח). הרי שלא הגיון פשוט הנחה אותו לבצע כזה תרגיל מבריק, שעורכי-דין רבים מנסים לעשות כמותו, וחלקם אף מצליחים, ומעולם לא שמענו שהבריות יכריזו על אחד מהם שחכמת אלקים בקרבו.
כדי להמחיש את גודל חכמת שלמה, ניתן לדמיין את המשפט ההוא כשאנו עדים לו, אך בטרם יאמר שלמה: "קחו לי החרב", הוא היה מבקש הפסקה של רגעים אחדים, נכנס לחדר דיונים צדדי כדי להתייעץ עם חכמיו, ושם מספר לסובבים את הרעיון שעלה בליבו לעשות הצגה שכאילו יהרוג את הילד. כל חכם היה דוחה רעיון זה על הסף, בטענה שגם מי שאינה אמו, לא תסכים להוציא להורג תינוק חף-מפשע. אמא יהודיה לא יכולה לראות שהורגים עכבר! [יש דעות שמהטעם הזה לא מאשרים לאשה לשחוט, קשה לה לנעוץ ברזל בבשר החי]. יועצי שלמה היו טוענים: אמת הדבר שאחת משתי הנשים הללו שקרנית, אך היא עשתה זאת מתוך מניעי רחמנות ואהבה, אולי היא אפילו חשבה שהשנייה תצליח לגדל את הילד באופן יותר טוב ונעלה. גם לה לב רחום, היא אינה מרהיבה עוז בנפשה להסתכל כיצד טובחים צאן או שוחטים בן-יונה, היא גננת מסורה, וכשאחד הזאטוטים נופל וקצת דם נוטף מהברך, היא בוכה יותר ממנו.
כך היו טוענים כל היועצים, אך שלמה העמיק בכוחות הנפש, וקבע שאצל מי שעושה טעות בזדון, לא חלים כללים אלה, מפני שהרבה עוצמה נפשית צריך כדי להודות בטעות. הקטנוני שמתחיל בתככים ובשקרים, אפילו אם הם זניחים, לא ירהיב עוז בנפשו להודות קבל עם ועדה בטעויותיו, אלא יתחפר בשקרים, ויעמיק את המלכודת שהוא טמן לעצמו במו-ידיו, וגם אם לבסוף יצטרך תינוק חף-מפשע לשלם על כך בחייו, לא יעזוב השקרן את עמדתו.
אין הכוונה ששקרן אינו יכול לחזור בתשובה, אלא שאת השקרן אי-אפשר לאלץ להודות, כי הוא ידלג משקר לשקר, מבלי להתחשב בנזקים שהוא גורם לעצמו ולסביבה. עומק זה בכוחות הנפש, חשף שלמה המלך באותו משפט, ונגד כל התחזיות של כל היועצים החכמים, הוא טען בוודאות שהשקרנית תסכים להרוג את התינוק, כדי להראות בבית-דין שהיא דבקה בטעונים שלה.
עד כאן המשפט, ומכאן לפרקטיקה שלנו, העובדה שאנשים דבקים בדעות הקדומות שלהם, אינה תמיד לרעה, זו תכונה טבעית, ילדים טובים ממשיכים להתנהג כפי שהוריהם חינכו אותם, גם כאשר הם מגיעים למסגרות אחרות, ונחשפים למנטליות שונה. דעות פוליטיות משתנות בדרך כלל אצל מי שמתאכזב באופן אישי מהמסגרת שחונך, והוריו האמינו בה, ולא כשמציגים בפניו הוכחות והיגיון. אלה העובדות, ומסתבר שיש אנשים שעושים מזה פרנסה. ישנן כמה וכמה דוגמאות, וכמובן שאני אציג את ענף היין. לפני חמש עשרה שנים ויותר, כשבא לקוח שהוא אוהב יין מסויים, או יקב מסויים, ניסיתי לשכנע אותו, שיש לי משהו מקביל בתוספת מעלה, כגון יותר זול, יותר עדין, יותר עמוק, יותר פירותי, סיומת יותר ארוכה וכדומה, גיליתי שדברי נופלים על אוזן ערלה, לבסוף התברר לי שכל הנעולים הללו, כל אחד מהם היה פעם באירוע יין מכובד, או בקבוצת טעימות של יקב שיש בו מרכז מבקרים, קיבל הרצאה מוטעמת על היין הזה, היקב הזה, שיטת העבודה שלו וכדומה. הדייל היה נחמד, היין היה בדיקנטר (מחדרר) למשך הזמן הרצוי, עכשיו הוא כבר לא רוצה לשמוע שום דבר, הוא רק שואל: "יש לך יין פלוני מיקב פלוני"? אם יש הוא יקח. (כדאי לבעלי היקבים לקחת עובדה זו לתשומת ליבם, ולהשקיע בטעימות, זה קונה הרבה לקוחות קבועים.)
מה שנכון ביין נכון שבעתיים 'בבית היין', מפרש רש"י 'אהל מועד' (שיה"ש ב/ד). אם נהיה בבית הכנסת, בבית המדרש, בשיעור תורה, או שולחן של שבת איכותי ונתחבר לזה באהבה, זו תהיה עבורנו 'דעה קדומה' חיובית של חוויה רוחנית, שמתגעגעים אליה, ולא רוצים להחליף אותה בשום דבר אחר.
אחר כזו הרצאה שאלתי את עצמי אם יש לי יין שמעניק השראה, יתן טעם ועומק לחוויה שנזכה לעבור בשלחן השבת, והחלטתי על יין שיכול להיות רקע מתאים לכזו המלצה.
ממש בימים אלו מוציא'יקב רקנאטי' סדרה חדשה של יינות מכרם אודם (1050 מטר גובה) בצפון רמת הגולן.
אני רוצה להתמקד ב'מרלו כרם אודם' 2020 הנפלא שטעמתי לאחר שנפתח בדיקנטר. היין התבגר כ-20 חודשים בחביות עץ אלון צרפתיות גדולות בנפח של 500 ליטר.
צבע אדום כהה ויפה, ריחות של פירות יער ותבלינים, גוף מלא, יין אלגנטי, טעמים של פירות יער אדומים ושחורים שזיף בשל, מרירות נעימה, תבלינים עדינים וסיומת ארוכה וטובה.
14% אלכוהול המחיר 185₪ כשרות: רבנות איזורית, O.U, בד"צ בית יוסף, חחת"ס ב"ב.
לחיים ושבת שלום
שרגא – אתר היין הכשר
