פרשת חיי שרה תשפ"ד, מריוס 2019, יקב לה סיטאדל דה דיאמנט
השבוע מופיע המבחן המפורסם שאליעזר עבד אברהם העמיד בו את רבקה, כדי לברר אם היא ראויה להיות אמא של עם ישראל.
בזכות המאמץ שהיא השקיעה, היא עברה את המבחן בהצלחה. סתם למזוג כוס מים יודע כל אחד, אבל היא עשתה חסד מעל ומעבר למה שנדרש, בכך היא הוכיחה שהיא אוהבת לעשות חסדים, על כן הייתה מוכנה להתאמץ למזוג לגמלים פעם אחר פעם, גמל שותה הרבה והיו עשרה גמלים. אם היא הייתה עושה רק חצי עבודה, היא לא הייתה מקבלת חצי שידוך, רק מאמץ מרובה מביא תוצאה.
כך היה גם בפרשה של שבוע שעבר, שאברהם אבינו התאמץ לכבד את האורחים, ובזכות זה גמל ה' חסד עם בניו, ואכן במים הוא לא התאמץ, אלא ביקש מהמשרת שיביא לאורחים, וכשבניו היו במדבר, את המים הם לא זכו לקבל ישירות מידי ה', אלא על ידי שליח, וכפי שאנו יודעים במים היו קצת חריקות [מרה ומי-מריבה].
כך היה גם אצל רות המואביה, שהצטרפה אל נעמי חמותה בדרכן לארץ ישראל, חמותה ניסתה להניא אותה מהתוכניות, והיא הפצירה וביקשה, כשנעמי ראתה שרות מתאמצת, היא הפסיקה לדחותה (רות א/יח). הרי שהמאמץ הוא זה שהביא אותה לחסות תחת כנפי השכינה, ולהיות האמא של מלכות דוד ומלך המשיח, בלי המאמץ היא לא הייתה מקבלת חצי אושר, גם לא חמישה אחוז, ללא המאמץ היא הייתה נשארת בחוץ, יחד עם עורפה אחותה.
חוקרים שראו כמה מתאמץ הפרפר לבקוע מהגולם, ניסו לעזור לו, וגילו שמכל גולם שקיבל עזרה, יצא פרפר שאינו מסוגל להתעופף. אכן שלמה המלך מעיד על עצמו: "אף חכמתי עמדה לי" (קהלת ב/ט), כלומר: "חכמה שלמדתי באף - בצער, היא שעמדה לי", דהיינו: היא חקוקה בלב (מדרש זוטא שם).
לכן בהגדה של פסח, אנו מודים לקב"ה גם על זה שהתקרבנו להר-סיני, וגם על זה שקיבלנו שם את התורה, כי על ידי הפסיעות שעשינו לעבר ההר כדי לקבל את התורה, הפכנו את הגוף לשותף פעיל בקבלת התורה, שמעתה היא תימזג בכל חלקי הנפש, האישיות והגוף.
זו הסיבה שרבי נחוניה בן הקנה הודה לקב"ה, על ששם חלקו מיושבי בית-המדרש, ואמר: "אנו עמלים ומקבלים שכר, ויושבי קרנות עמלים ואינם מקבלים שכר" (ברכות כח/ב). הודיה זו צריכה ביאור, שהרי הֶעָמֵל באחד ממקצועות הרבים, גם הוא זוכה לתמורה מלאה ומשכורת הגונה, אלא שאת השכר הוא מקבל עבור התוצרת ולא עבור העמל. התורה היא המקום היחיד, שעצם המאמץ נחרץ בנפש, ואין כל הבדל מה יהיו התוצאות, בין אם בעקבות העמל הגיעו חידושי תורה, או סיכומים מיוחדים, ובין אם לא יצאה כל מסקנה הלכתית, תמיד המאמץ בלמוד התורה, חורט חריצים חיוביים בנפש, ועושה את לומד התורה לאדם יותר רוחני ('חפץ ה'').
בגלל שההליכה עצמה גם היא מצוה, היו עולי הרגלים מקשטים את נעליהם, ועליהם משבח המקרא: "מה יפו פעמיך בנעלים" (שיה"ש ז/ב). מפני שרק במצווה זו הופכת הרגל להיות 'חפצא של מצוה', ועצם ההליכה אינה רק כדי להגיע לשם, אלא היה ענין בפני עצמו. מהסיבה הזו, היו עולי הרגל הזקנים והחלשים, שנאלצים לרכב על חמור או לשבת בעגלה, את הפסיעות האחרונות לפני הכניסה לבית המקדש, הם התאמצו לעשות ברגל, כל אחד כפי מה שהוא אמד את עצמו שהוא מסוגל. גם אברהם אבינו, שהלך לעקידה, את כל הדרך הוא רכב על החמור, אך כשראה את המקום מרחוק, הוא השאיר את החמור עם נעריו, וצעד רגלי עם יצחק בנו (בראשית כב/ו. רדב"ד).
במאמר של שבוע ראינו שעבר שאפילו המלאכים מתאמצים, ואף מזיעים בעקבות מאמץ יֶתֶר. זאת אומרת שמאמץ הוא משהו שנמצא בתוכנית הבסיסית של העולם.
ביין, לא הייתי צריך לחפש את החוק הזה, הוא חיפש אותי. היכן וכיצד? יצרן יין ביתי התקשר אלי בדאגה: כבר שבוע הענבים במיכל ההתססה, והם רגועים. לא יכולתי לומר לו: "אם הם רגועים, מדוע אתה אינך רגוע"? כי הוא מבין היטב שענבים רגועים דינם להשליך לפח האשפה, הם צריכים לעבוד קשה, לתסוס, להתחמם ולהפוך את הסוכר לכהל. אם זה לא קורה, סימן שהם 'מתים'! אולי היה במיכל חומר משמר, הדברה או אקונומיקה. שם לבסוף נפתרה הבעיה, והלקח הוא ששום דבר בעולם לא זז קדימה בלי מאמץ, ובוודאי לא עובר שינוי. מהפך מתירוש ליין מחייב שינוי במאמץ. שום דבר לא יכול להעשות על מצע של צמר גפן. כאשר מישהו סירב לבקשת הרב, כי 'זה קשה', השיב לו הרב: "מי שלא עושה דברים קשים נשאר קטן". זה פירוש הנוסחא: "לפום צערא אגרא", כלומר: השכר הוא בהתאם לצער ולמאמץ, ולא על-פי ההשגים (תנדבא"ז י"ז). אנו זוכרים תמיד שהכוונה ככל שהמאמץ גדול יותר, כן גדול יותר השכר, זה נכון, אבל אנו שוכחים את הצד השני של המטבע הזה: זה לא רק שאם יש מאמץ קטן יש שכר קטן, אלא גם אם אין בכלל מאמץ, בכלל אין שכר.
כשאנו מוזגים כוס יין, עלינו לזכור שתוצרת זו היא תוצאה של כמה שלבי מאמץ. התחיל אצל הכורם עצמו, דרך צמיחת הענבים בכרם, המשיך במועקה שהייתה לענבים בשמש היוקדת. אחר כך התסיסה, הסחיטה והשהייה עם הטיפול בחבית, והנה התוצרת המושלמת שאנו מודים לה' עליה. כזו כוס יין תלמד אותנו לקחת את המאמץ כדרך חיים, לעשות דברים חיוביים ומועילים, ונצליח לעמוד במבחן זה.
אם הקורא רוצה לדעת מה זה 'מאמץ' של יין, אז יש לי יין שהיה שש שנים בחבית, כלומר: 72 חודשים! איני מציע כאלה יינות יקרים, את זה אפשר למצוא באתר שלי, אני מציע רק יינות מומלצים במחיר מומלץ, מהסוג הזה שעברו תסיסה איכותית ומבוקרת, וכדי להביא את התוצרת המשובחת, הם 'התאמצו', כפי שצריך יין טוב להתאמץ, והנה המלצת השבוע:
'מריוס' 2019 מ'יקב לה סיטאדל דה דיאמנט' (תיתורה).
על התווית כתוב 'קברנה סוביניון' זה בגלל שיש בו 85% מהענבים האלו, אבל יש בו גם 15% מענבי פטי וורדו. הענבים כולם מגיעים מכרמים שבגליל. ואחרי מאמץ הגידול והתסיסה התבגרו בחביות עץ אלון צרפתי 12 חודשים.
היין בעל צבע אדום כהה, גוף בינוני, ריחות וטעמים עדינים מעט תבלינים, הרבה פרי.
יין נהדר שילווה כל סעודה מצויין.
13.9% אלכוהול. המחיר 90 ש"ח. כשרות: רבנות מקומית, בד"ץ בית יוסף ובד"ץ מהדרין של הרב רובין.
לחיים ושבת שלום
שרגא – אתר היין הכשר
