פרשת כי תצא תשפ"ב, פינו נואר 2017, יקב גבעות
ישנם גידולים חקלאיים, שאיסוף התוצרת יכול להמשך זמן מה, על התאנים אומר המקרא: "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ" (משלי כז/יח), מפני שיום יום ישנן תאנים שאתמול היו בוסר, ומחר הן כבר קְוֶוֶוֶוֶץ' (ערובין נד/א-ב). מאידך יש יבולים שאוספים אותם בבת אחת, הענבים שייכים למחלקה הזו. לכל זן של ענבים, ובכל חלקת אדמה, יש את זמן ההבשלה המיוחד שלהם, ואז כל הכרם מוכן לבצירה. זה נכון גם בענבי מאכל וגם בענבי יין. אמנם בזמן התנ"ך וחז"ל לא היו שני הסוגים, אלא כל הענבים כולם, עמדו לסחיטה וליין. לכן מי שסוחט בשבת מלפפון או פלפל אדום, אינו נחשב כ'סוחט', כי פרי זה אינו עומד לסחיטה, לא כן הסוחט ענבים, עשה איסור שבת, כי ענבים עומדים לסחיטה [יש דיון כיום על פירות הדר, אם הרוב הוא לתעשייה, הרי שהם נקראים 'עומדים לסחיטה'].
מכאן נעבור לפרשת השבוע: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן" (דברים כג/כה). כותב רש"י: "בפועל הכתוב מדבר". התקופה שהפועל יכול לאכול ענבים, זה הבציר, אז הוא אינו עוסק בגיזום, לא בהשקיה ולא בהדליה. בעל הבית לא ישלח פועל להביא אשכול ענבים הביתה בשביל קינוח אחר ארוחת צהרים, זה עושים על הדרך. אם נשכר פועל, זאת אומרת שעליו לבצור את כל הכרם, למלא ארגזים, להוביל את היקב, לשפוך בגת, לרקוד ולשיר: "הידד לדורכים ענבים" (ע"פ ישעיהו טז/י). אם הפועל ירצה לאכול כמה ענבים, שיבוסם לו, אבל אסור לו להכניס לכיס. מדוע הוא רוצה להכניס לכיס? מה הוא יעשה עם אשכול ענבים בודד? התשובה פשוטה: הוא רוצה לעשות יין אצלו בבית. גם מחר הוא נשכר אצל מישהו אחר, וגם משם הוא מתכנן לקחת אשכול או שנים, כך שבמשך חודשיים יהיה לו שלושים ליטר תירוש. זו תצרוכת שנתית לקידוש והבדלה.
תעשיית היין לא מאשרת כזו שיטה, צריך לסחוט את כל הכמות תוך זמן קצר, לעקר מהענבים את השמרים הפראיים שלהם, להכניס כמות מבוקרת של שמרים תעשייתיים, ולשלוט על התוצרת. אבל בימי קדם שהסתמכו על השמרים הטבעיים, לא השגיחו על כאלה פרטים, ואכן לפעמים היין היה מחמיץ, בהדגשה על המילה 'לפעמים'! כי לפעמים הוא יצא טוב, ועוד פחות לפעמים טוב מאד, והכי הרבה לפעמים גם מצויין.
עוד נציין, שמדובר על תקופה שבני ישראל מתנהגים נכון, לא גונבים ענבים ולא גונבים שום דבר, בעידן הברכה לא צריך היה להשגיח על 'זוטות', אלא משליכים ענבים לבור, וחוזרים לשאוב יין משובח.
בחז"ל ישנם כמה וכמה תיאורים על יבולי פרי שצמחו לתפארת בלי שום טיפול, וכן יין שנעשה מאליו, כאשר קליפת הענב הפכה להיות כלי האיכסון של היין (כתובות קיא/ב) במקרים כאלה ודאי שאין צורך לדאוג לארגן את כל התוצרת בבת אחת.
אני מצטער, איני יכול להציע כזה יין! אמנם ראיתי הרבה אנשים שעושים יין בלי ידע, בלי קירור, בלי זהירות, הכל בשיטות הפרימיטיביות של פעם, אבל לא ראיתי את הברכה המרובה בתוצרת שלהם, לעיתים גם ראיתי את כמות הסוכר המופרזת שהם מוסיפים, כדי להישמר מהחמצה.
ובכל אופן ישנם יקבי בוטיק שמקפידים לעשות הכל כמו בעידן העתיק, אבל כמובן שלא מוותרים על קירור, על מיכלים מבוקרי טמפרטורה להתססה, על סטרליזציה וכדומה גם על כאלו אכתוב אי"ה בעתיד.
עכשיו אספר לכם על יין מופלא, לא פחות מזה שפתחתי לכבוד שבת שעברה.
נשארו אצלי כמה בקבוקים 'פינו נואר' שמתחילים להתיישן מהסידרה גופנא של 'יקב גבעות'.
הזן הזה מעניין אותי מאוד, וניסיתי לאחרונה לטעום אותו מכמה יקבים, את חלקם גם אהבתי.
אבל מהפינו נואר של יקב גבעות מבציר 2017 נהניתי מאוד.
ראשית הוא מתחיל להתיישן בצורה טובה.
ובנוסף, כיום לאחר כמעט 5 שנים יש בו חומצה ומעט טאנינים שנותנים רמז טוב להמשך התיישנות ארוכה.
למעשה, צבע היין מענבי פינו נואר הוא אדום כתום, אלגנטי מאוד, עם ריחות וטעמים של פריחה, תות שדה ודובדבן טרי.
היין הזה בגלל הבגרות שלו הוא כבר מקבל טעמים שלישוניים של טופי, תבליני אפיה, שזיף יבש, תה, והרבה אדמה רטובה עם עלים יבשים או כמו שאוהבים לקרוא לזה 'רצפת יער'.
פינו נואר בציר עכשווי (2020) מחירו 160₪ ולעומת זה המתיישן שאני מדבר עליו הוא מבציר 2017 ומחירו 190₪.
אלכוהול: 12.5% כשרות: רבנות מקומית, הרב אונגוואר-מונסי ומערכת הכשרות של .o.k
לחיים, שבת שלום, כתיבה וחתימה טובה
שרגא – אתר היין הכשר
