עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה שזו הכוס של בִּרְכַּת הַמָּזוֹן

וְהוּא הַדִּין לְכוֹס הַקִּדּוּשׁ וְלִשְׁאָר הַכּוֹסוֹת שֶׁל חוֹבָה, כְּגוֹן אַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל לֵיל פֶּסַח, וְכֵן כּוֹס הַהַבְדָּלָה, הַכּוֹס שֶׁעָלֶיהָ קוֹרְאִים אֶת הַשֵּׁם לַנִּכְנָס בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְהַכּוֹס שֶׁל חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין, כָּל אֶחָד מֵהַכּוֹסוֹת הַלָּלוּ טָעוּן בְּעֶשֶׂר מַעֲלוֹת אֵלֶּה:

הֲדָחָה וּשְׁטִיפָה

א _ הֲדָחָה בְּמַיִם מִבִּפְנִים, מִשְּׁיָרֵי הַיַּיִן שֶׁנּוֹתְרוּ בּוֹ, וְיַחַד עִם הַיַּיִן שֶׁהַמְסֻבִּין לָגְמוּ, סָבִיר לְהָנִיחַ שֶׁגַּם לֶחֶם וּשְׁאָר מַאֲכָלִים שְׁקוּעִים בַּתַּחְתִּית, אֶת כָּל זֶה צָרִיךְ לְנַקּוֹת וּלְהָדִיחַ, בְּטֶרֶם נְמַלֵּא אֶת הַכּוֹס בְּיַיִן לִכְבוֹד הַבְּרָכָה. גַּם אִם הַכּוֹס נִרְאֵית נְקִיָּה, אֲבָל לֹא לְגַמְרֵי מְצֻחְצַחַת, כְּדַאי לְהָדִיחָהּ.

ב _ וּשְׁטִיפָה בְּמַיִם מִבַּחוּץ, מֵהַיָּדַיִם שֶׁנָּגְעוּ בָּהּ. גַּם אִם הִיא נִרְאֵית נְקִיָּה, אֲבָל לֹא לְגַמְרֵי מְצֻחְצַחַת, כְּדַאי לְשָׁטְפָהּ. שְׁתֵּי הַפְּעֻלּוֹת: "הֲדָחָה וּשְׁטִיפָה", אֵינָן מִלִּים נִרְדָּפוֹת, אֶלָּא 'הַדָּחָה' הִיא מִבִּפְנִים, וְנַעֲשֵׂית יוֹתֵר יְסוֹדִית מִ'שְּׁטִיפָה', שֶׁהִיא יוֹתֵר שִׁטְחִית וְרַק מִבַּחוּץ. אֶפְשָׁר גַּם לְקַנֵּחַ הֵיטֵב בְּמַפָּה יְבֵשָׁה, עַד שֶׁהַכּוֹס תִּהְיֶה נְקִיָּה לַחֲלוּטִין (מש"ב קפג/א סק"א). אֵלֶּה הַמְבַקְּשִׁים לְהַשְׁווֹת לַכּוֹס בָּרָק, אִם יִשְׁטְפוּ תְּחִלָּה, הֵם צְרִיכִים לְנַגֵּב לִפְנֵי- כֵן, עַל - כֵּן אִם הַכּוֹס אֵינָהּ מְלֻכְלֶכֶת, יְכוֹלִים הֵם לְדַלֵּג עַל שְׁלַב הַשְּׁטִיפָה, וּלְהִתְעַסֵּק רַק בְּצִחְצוּחַ, כִּי גַּם הוּא נֶחְשָׁב כִּשְׁטִיפָה וְהַדָּחָה.

חַי וּמָלֵא

ג _ הַיַּיִן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה חַי =בִּלְתִּי מָזוּג וְלֹא מְעֹרָב בְּמַיִם. בְּכָזֶה יַיִן חַי מְמַלְּאִים אֶת הַכּוֹס עַד הָרֶבַע, וְרַק אַחַר- כָּךְ מוֹסִיפִים עוֹד שְׁלֹשֶׁת רִבְעֵי מַיִם, כְּדֵי שֶׁהַיַּיִן יִהְיֶה רָאוּי לִשְׁתִיָּה. אֶת הַדִּלּוּל בְּמַיִם עוֹשִׂים רַק בְּסוֹף הַבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה, לִקְרַאת בִּרְכַּת הָאָרֶץ, כְּדֵי לְהוֹדִיעַ וּלְהַרְאוֹת אֶת שֶׁבַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַמְנִיבָה יַיִן כֹּה חָזָק, שֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ לְעַרְבְּבוֹ בְּהַרְבֵּה מַיִם.
כַּיּוֹם אֵין אָנוּ מְדַלְּלִים אֶת הַיַּיִן שֶׁלָּנוּ, עַל - כֵּן נוֹתְרָה רַק שְׁפִיכַת כַּמָּה טִפֵּי- מַיִם, שֶׁמְּקוֹרָם הוּא עַל פִּי הַקַּבָּלָה (ב"י קפ"ג), וּשְׁפִיכָה זוֹ מוֹעִילָה גַּם לַמְזִיגָה הַמְקוֹרִית. כְּמוֹ- כֵן יִתָּכֵן שֶׁהַ'חַי' נֶאֱמַר עַל הַכּוֹס, שֶׁלֹּא תְּהֵא שְׁבוּרָה (תוס' ברכות נ/ב: "מודים"). זֶה נוֹהֵג גַּם כַּיּוֹם.

ד _ וּמָלֵא. בְּבִרְכַּת שֵׁבֶט נַפְתָּלִי נֶאֱמַר עֲלֵיהֶם: "וּמָלֵא בִּרְכַּת ה'" (דברים לג/כג), מִפָּסוּק זֶה הִתְבָּאֲרוּ לְעֵיל מַעֲלוֹת אֲחָדוֹת שֶׁזַּכַּאי לָהֶן הַמַּקְפִּיד עַל כּוֹס יַיִן מָלֵא. אָמְנָם בְּמֶשֶׁךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן נִשְׁפָּךְ קְצָת מֵהַיַּיִן, וְאִם לֹא יְמַלְּאוּ אֶת הַגָּבִיעַ עַד גְּדוֹתֶיהָ, יִשָּׁאֵר בָּהּ בַּסּוֹף בְּדִיּוּק כְּמוֹ בְּגָבִיעַ שֶׁמִּלְּאוּ לְגַמְרֵי, בְּכָל זֹאת יֶשְׁנוֹ הִדּוּר לְמַלֵּא, וְאַף עַל פִּי שֶׁקְּצָת נִשְׁפָּךְ (מש"ב קפ"ק סק"ט).
תּוֹפָעָה זוֹ בּוֹלֶטֶת בְּעִקָּר בְּכוֹס הַבְּרָכָה שֶׁל חָתָן וְכַלָּה, שֶׁמַּעֲבִירִים אוֹתָהּ מִיָּד לְיָד, כְּדֵי לְזַכּוֹת עוֹד מְסֻבִּין בִּבְרָכָה מִתּוֹךְ שֶׁבַע הַבְּרָכוֹת. טִלְטוּל הַכּוֹס מַפְחִית מִמֶּנָּה, וְיָכוֹל הַחַסְכָן לַחֲשֹׁב שֶׁאוּלַי כְּדַאי לְמַלֵּא אוֹתָהּ רַק עַד כְּדֵי הַמַּחֲצִית, שֶׁהֲרֵי בֵּין וּבֵין כָּךְ זֶה מַה שֶּׁיַּחֲזֹר לַמְּבָרֵךְ הָרִאשׁוֹן! טָעוּת! אָנוּ נְמַלֵּא לִפְנֵי כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, וְנָשׁוּב וּנְמַלֵּא, וּמַה שֶּׁנִּשְׁפַּךְ יִהְיֶה סִמָּן הַבְּרָכָה, כפי שֶׁאוֹמְרִים חֲזַ"ל: "בַּיִת שֶׁהַיַּיִן נִשְׁפָּךְ בּוֹ כַּמַּיִם, הֲרֵי הוּא בִּכְלָל בְּרָכָה" (ערובין סה/א). (ביין הקדוש בקדושת שביעית, הדין שונה.)
גַּם אִם הַכּוֹס גְּדוֹלָה, לֹא דַּי לְמַלֵּא בָּהּ רְבִיעִית יַיִן, אֶלָּא צָרִיךְ לְמַלֵּא אוֹתָהּ, לָכֵן אֵין לִטּוֹל כּוֹס יוֹתֵר מִדַּי גְּדוֹלָה, כְּאוֹתָהּ כּוֹס שֶׁנּוֹהֲגִים לָקַחַת בְּלֵיל סֵדֶר, וּלְכַנּוֹתָהּ "כּוֹס שֶׁל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא", מפני שהדין למלא את הכוס לא משתנה, ומי שיטעה לקחת אגרטל מעוצב בן שלושה ליטר, יצטרך למלא אותו עד הגדות. לכן צריך לקחת בחשבון כמה אורחים יש, כמה ישתה כל אחד, ולא לקחת מראש כוס יותר גדולה ממה שהמסובין יגמרו. אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ שִׁעוּר רְבִיעִית אוֹ קְצָת יוֹתֵר.
אִם הַכּוֹס פְּגוּמָה בַּשּׁוּלַיִם הָעֶלְיוֹנִים, לֹא נִתָּן לְמַלֵּא אוֹתָהּ, כִּי דֶּרֶךְ הַפְּגִימָה יִשָּׁפֵךְ הַיַּיִן, עַל - כֵּן הַהַגְדָּרָה 'מָלֵא' כּוֹלֶלֶת גַּם שֶׁהַכּוֹס תִּהְיֶה שְׁלֵמָה. מִמֵּילָא הַמְבֹאָר לְעֵיל שֶׁהַזָּהִיר בְּכוֹס מְלֵאָה, יִזְכֶּה לְנַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים, תִּהְיֶה הַכַּוָּנָה שֶׁבַּגְּבוּל שֶׁלּוֹ לֹא יִהְיוּ 'שְׁבָרִים' בִּלְתִּי נִתָּנִים לְמַעֲבָר וְלִשְׁלִיטָה, וּשְׁאָר קִטְעֵי- גְּבוּל שֶׁסַּכָּנָה לַעֲבֹר בָּהֶם.

עִטּוּר וְעִטּוּף

ה _ עִטּוּר =קִשּׁוּט. דְּרָכִים רַבּוֹת וּמְגֻוָּנוֹת יֶשְׁנָן כֵּיצַד לְקַשֵּׁט אֶת כּוֹס הַבְּרָכָה. אֶחָד הַחֲכָמִים הָיָה מְהַדֵּר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל לְבַדּוֹ, אֶלָּא תָּמִיד הָיוּ מְסֻבִּים לְשֻׁלְחָנוֹ תַּלְמִידָיו וַחֲכָמִים נוֹסָפִים. בְּכָךְ הוֹפֶכֶת הַסְּעֻדָּה לִהְיוֹת בֵּית מִדְרָשׁ, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מְעֻטֶּרֶת בִּמְבָרְכִים רַבִּים, הַמְסֵבִים לַשֻּׁלְחָן, מִצְטָרְפִים לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְזוֹכִים לְהִתְחַבֵּר אֶל כּוֹס הַבְּרָכָה. יֶשְׁנָה גַּם הַצָּעָה לַחֲרֹט צִיצִים וּפְרָחִים שֶׁיִּבְלְטוּ סְבִיב הַשּׁוּלַיִם הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל הַכּוֹס, וִיהַוּוּ קִשּׁוּט לַיַּיִן הַצָּף מִלְּמַעְלָה (לקט- יושר). בְּהַמְלָצָה זוֹ צָרִיךְ לְיַדֵּעַ אֶת בַּעַל הַמְלָאכָה, שֶׁיַּשְׁאִיר פִּנָּה אַחַת בִּלְתִּי מְצֻעְצַעַת שֶׁיִּהְיֶה נֹחַ לִשְׁתּוֹת דַּרְכָּהּ.
עוֹד דֶּרֶךְ לְעַטֵּר אֶת הַכּוֹס, הִיא, שֶׁלֹּא יֹאחְזֶנָּה בִּכְפָפוֹת אוֹ בְּמַגָּשׁ וְתַחְתִּית, אֶלָּא בְּיָדָיו דַּוְקָא (ראה מש"ב שם, ובפסחים נז/א על עונשו של כהן שהקריב קרבנות עם כפפות). מִמֵּילָא יֵשׁ לְהָנִיחַ שֶׁאִם מַחֲזִיקִים אֶת הַכּוֹס בְּכַף הַיָּד, כְּשֶׁכָּל הָאֶצְבָּעוֹת סְגוּרוֹת עַל דַּפְנוֹתֶיהָ וּמַקִּיפוֹת אוֹתָהּ סָבִיב (ראה מש"ב קפג/ד סק"יב בשם השל"ה), יִתָּכֵן שֶׁאֲחִיזָה נִכְבָּדָה כָּזוֹ, וְקִשּׁוּט הָאֶצְבָּעוֹת, זֶהוּ בִּכְלָל הָ'עִטּוּר' הַמֻּמְלָץ כָּאן. יֶשְׁנָה דֶּרֶךְ לְעַטֵּר אֶת כּוֹס הַבְּרָכָה בְּעוֹד גביעי יַיִן קטנים סָבִיב, שֶׁכָּל אחד מלא לֹא עַד הַגָּדוֹת, וְאַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן יְמַלְּאוּ אוֹתָם מִשְּׁיָרֵי כּוֹס הַבְּרָכָה.
עַל הַצָּעָה זוֹ יֵשׁ לְהָעִיר, שֶׁגַּם אִם אֵין נוֹהֲגִים כֵּן, אֲבָל וַדַּאי שֶׁצָּרִיךְ לְהַקְפִּיד שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אֶת הַהֵפֶךְ מִכָּךְ, וּלְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִהְיֶה כִּעוּר סְבִיב הַכּוֹס, וְלָכֵן כַּהֲכָנָה לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן צָרִיךְ לְסַלֵּק אֶת כָּל הַכֵּלִים הָרֵיקִים, הַקְלִפּוֹת, הָעֲצָמוֹת, המפיות וּשְׁאָר הַשְּׁיָרִים הַמְכָעֲרִים אֶת סְבִיבַת הַכּוֹס, בְּדִיּוּק הַהֵפֶךְ מִמַּה שֶּׁאָמוּר הָעִטּוּר לַעֲשׂוֹת (שדה צופים).אַחַת הַסִּבּוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְהַקְפִּיד לָקַחַת אֶת כּוֹס הַבְּרָכָה עִם תַּחְתִּית, הִיא כְּדֵי שֶׁהַכּוֹס תִּהְיֶה נֶחֱשֶׁבֶת כִּרְשׁוּת אַחֶרֶת מֵהַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר סְבִיבָהּ, וְאָז גַּם אִם אֵין מְסִירִים אֶת הַמַּפָּה הַמְלֻכְלֶכֶת, עֲדַיִן אֵין הַלִּכְלוּךְ אֲשֶׁר סָבִיב פּוֹגֵם בַּכּוֹס, הַנִּמְצֵאת כְּאִלּוּ בִּרְשׁוּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וממילא זה אומר שצריך לקחת צלחת נקיה, לא להשתמש באחת הצלחות המלוכלות שעל השלחן, כי התפקיד של הצלחת אינו כדי שלא ישפך יין על הריצפה, אלא כדי "לעטר" את הגביע גם מחלקו התחתון.

ו _ וְעִטּוּף, לֹא נֶאֱמַר עַל הַכּוֹס, אֶלָּא עַל הַמְבָרֵךְ, שֶׁהוּא יִתְעַטֵּף בִּמְעִיל וְכוֹבַע, כְּפִי שֶׁהוּא נוֹהֵג לְהוֹפִיעַ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבִשְׁאָר מְקוֹמוֹת נִכְבָּדִים, וְלֹא בְּבֶגֶד קָלִיל, כְּפִי שֶׁהוּא מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ לָשֶׁבֶת בִּשְׁעַת סְעֻדָּה מִשְׁפַּחְתִּית (מש"ב קפג/ג סקי"א).
העיטור והעיטוף של הכוס מלמדים את המברך בעצמו, שגם הוא צריך להיות מעוטר בהנהגות משובחות ומקושט במידות טובות. זהו העיטור בתלמידים, שהם בעצמם ירצו לבוא אליו להתבשם מחכמתו וללמוד ממנו אורחות חיים, ואף על פי כן לא ישכח החכם 'להתעטף', כלומר: לכסות את עצמו, שֶׁכָּל הַנְהָגָה טובה ומשובחת שאין התלמידים צריכים ללמוד אותה, הוא ישכיל להצניע ולהסתיר מהם.

נוֹטְלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו וְנוֹתְנוֹ בְּיָמִין

ז _ הַמְבָרֵךְ נוֹטְלוֹ _ אֶת הַכּוֹס הַמְלֵאָה בִּשְׁתֵּי יָדָיו, כַּנֶּאֱמַר: "שְׂאוּ יְדֵיכֶם [=אֶת שְׁתֵּי הַיָּדַיִם]! קֹדֶשׁ, וּבָרְכוּ אֶת ה'" (תהילים קלד/ב). כְּדֵי לְהַבִּיעַ וּלְהַרְאוֹת אֶת חֲבִיבוּת הַמִּצְוָה. כַּאֲשֶׁר מְבַקְּשִׁים לְהָרִים מַשֶּׁהוּ כָּבֵד, נֶאֱלָצִים לְגַיֵּס אֶת שְׁתֵּי הַיָּדַיִם, אֲבָל כְּדֵי לֶאֱחֹז בִּדְבַר- מָה פָּשׁוּט וְקַל, דַּי לִשְׁלֹחַ יָד אַחַת, אֶלָּא אִם- כֵּן זֶה מַשֶּׁהוּ יָקָר וְחָשׁוּב, שֶׁאָז אוֹחֲזִים בּוֹ בִּמְלֹא הָרְצִינוּת וּבִשְׁתֵּי הַיָּדַיִם. הַגָּבִיעַ אֵינוֹ אֶלָּא רְבִיעִית הַלּוֹג, בְּקַלּוּת אֶפְשָׁר לְהָרִימוֹ בִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת, וּבְכָל זֹאת לֹא דַּי לִשְׁלֹחַ לִקְרָאתוֹ אֶת כָּל הַיָּד, אֶלָּא אֶת שְׁתֵּי הַיָּדַיִם, בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהָיִינוּ עוֹשִׂים לְאֶבֶן- חֵן יְקָרָה וּמְהֻדֶּרֶת, שֶׁמּוֹצִיאִים מֵהַכַּסֶּפֶת וּמַחֲזִיקִים בְּכֹבֶד רֹאשׁ.

ח _ וְנוֹתְנוֹ בְּיָמִין, וּבְמֶשֶׁךְ כָּל הַבְּרָכָה יֹאחְזֶנּוּ בְּיָדוֹ הַיְמָנִית, כַּנֶּאֱמַר: "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" (תהילים קטז/יג). צָרִיךְ לֶאֱחֹז דַּוְקָא בְּיָד אַחַת, כְּדֵי שֶׁהַבְּרָכָה לֹא תֵּרָאֶה כְּמַשָּׂא וְהַכְבָּדָה.
הרמז בצמד הנחיות אלה כלפי המברך בעצמו, הוא שגם את עצמו עליו "ליטול בשתי ידים", כלומר: שלא יטיל על אחרים שום מלאכה שהוא יכול לעשות בעצמו, וגם את תלמידיו שלא יטריח אלא במה שהם צריכים לטובת עצמם. כך גם בהמשך, כפי שאת הכוס הוא מעביר לימין גם עם עצמו צריך הוא לעשות כן, כפי שאומרים חז"ל: "כל פניות שלך יהיו לימין" (יומא טו/ב). זהו הנאמר: "לֵב חָכָם לִימִינוֹ" (קהלת י/ב), לכן "יצר הטוב נמצא בצד ימין" (ברכות סא/א. האר עינינו).

מַגְבִּיהַּ מַבִּיט ושׁוֹלֵחַ לבני-הַבַּיִת

ט _ וּמַגְבִּיהוֹ אֶת הַכּוֹס מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, זֶה הָיָה כְּשֶׁהֵם הָיוּ מְסֻבִּים עַל מַחְצָלוֹת הַפְּרוּסוֹת עַל הָרִצְפָּה, אֲבָל כַּיּוֹם שֶׁאָנוּ מְסֻבִּים לְיַד שֻׁלְחָנוֹת, צָרִיךְ לְהָרִים אֶת הַכּוֹס לְפָחוֹת טֶפַח מֵעַל הַשֻּׁלְחָן, כַּנֶּאֱמַר: "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא" (תהילים קטז/יג). הַהֲרָמָה נוֹעֲדָה לְהַפְרִיד אֶת הַכּוֹס מֵהַחִבּוּר הַגַּשְׁמִי, וְלִקְשֹׁר אֶת הַבְּרָכָה לַחֲלָקִים הַמְרוֹמְמִים שֶׁל הַבְּרִיאָה. אֲבָל גַּם בִּגְלַל סִבָּה פְּרַקְטִית וּפְשׁוּטָה צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ _ כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת הַכּוֹס לְכָל הַמְסֻבִּים אֲשֶׁר סָבִיב.
את מה שצריך המברך לעשות עם הכוס צריך הוא גם לעשות עם עצמו, וללמוד להתרומם מהארציות, ולהשתדל ככל האפשר להתנער מכל קשר אל החמוריות המושכת כלפי מטה (האר עינינו).

י _ וְ הַמְבָרֵךְ נוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהָסִיחַ אֶת הַדַּעַת מֵהַבְּרָכָה וּמִכּוֹס הַבְּרָכָה. אם בכוס צריך הוא למקד את שתי העינים, על אחת כמה וכמה שצריך המברך למקד היטב את ראייתו אל עבר המטרה הברורה שאך ורק למענה אנו חיים, ולהשתדל לקיים: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז/ח). על ההבטה הקטנה בכוס שהופכת להיות גדולה כשמביטים על כל החיים, אומרים חז"ל: "אֵיזוֹ הִיא פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תּוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ? "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג/ו. האר עינינו).

יא _ וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מְשַׁגְּרוֹ בְּמַתָּנָה לְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, כְּלוֹמַר: לְאִשְׁתּוֹ, כַּמְּבֹאָר לְעֵיל שֶׁבְּרָכָה מְרֻבָּה טְמוּנָה בְּכוֹס הַבְּרָכָה. גַּם אִם הָאִשָּׁה לֹא הִשְׁתַּתְּפָה בַּסְּעֻדָּה, הִיא זַכָּאִית בַּבְּרָכָה הָאֵיכוּתִית הַנִּמְצֵאת בְּכוֹס הַבְּרָכָה שֶׁל בַּעְלָהּ. כַּאֲשֶׁר כָּל שְׁאָר הַמְסֻבִּין מְקַבְּלִים מִכּוֹס הַבְּרָכָה, זַכָּאִית הָאִשָּׁה לְקַבֵּל הָרִאשׁוֹנָה (פרישה מובא בשע"ת שם). ה'מתנה' הקטנה הזו יכולה להיות נקודת זינוק לחיי משפחה איכותיים, כשהמברך יזכור את דברי רבי עקיבא על אשתו: "שלי ושלכם _ שלה" (כתובות סג/א. האר עינינו).

להמשך המאמר: הדחה, שטיפה, חי ומלא.

מתוך הסדרה "שיעורים בהגדות חז"ל" על העין יעקב

מסכת ברכות דף נ"א ע"א