אסופת הארות והערות בענייני היין המשמח אלוקים ואנשים

נח עמד ושימש את בעלי החיים שנה שלימה עד שגנח מכאב לב, וכשיצא מהתיבה ונטע כרם של היתר ולמצווה שיהיה יין לקידוש ולהבדלה ולנסכים מיד נענש, היאומן כי יסופר התפעל מרן ה'סבא' מקעלם זצוק"ל, בשביל פעם אחת ראה מה עלתה בידו, עד כמה צריך להיזהר מתרדמה של שטות.

הרב א. הכהן

"כשם שהדיבור יפה לבשמים כך הדיבור רע ליין" (מנחות פז.) הסביר ה'בן יהוידע', כי הדיבור פועל ביין כדי שאדם ייקח מזה מוסר לעניין הדיבור, יין במרתף בחבית סתומה אבל בשעה שדורכים את הענבים הוא מתנועע, כך הדיבור פועל למעלה, ועוד ילמד שאם ישתכר ביין יהיה רע לו בחלק הדיבור, שיוציא מפיו דברים שיהיה לו רע בהם.

יין מביא בלבול הדעת
נח היה איש צדיק ובעל דעת נורא ולא התפעל אחרי המבול כי כבר מה שהיה לו להתפעל מיראת ד' כבר התפעל קודם לכן, ועם כל זאת, אמר מרן הסבא מקעלם זצוק"ל, כשנטע כרם ''ויחל נח'' כי יין לוקח את דעת האדם ויכול לצודו ברשתו חלילה, ועל אחת כמה וכמה מי שתמיד הולך בלי דעת והוא שיכור ולא מיין, וכשנח קירב את עצמו לדבר המביא בלבול הדעת מיד נתבע על כך!

יין רע ויין טוב
כשהתחילה מלחמת העולם הראשונה הממשלה גזרה על הלחם ועל היי"ש שיעשה במשקל, באותם ימים עמד מרן הגאון רבי זלמן סורוצקין זצוק"ל ונשא את דברו: זה ברור שיש יין רע ויש יין טוב. איך נדע לבקר ולחלוק בין היין הטוב "ההולך לדודי למישרים״, ובין היין הרע. הרבה סימנים יש בזה, אבל ראשית כל - הדבר תלוי בכמות היין, וכמו שאמרו חז״ל: "יין מיעוטו יפה ורובו קשה". והחילוק בין רב למעט מתבאר ע״פ דברי המדרש: "וייטע כרם, בשעה שהיה, הולך ליטע כרם פגע בו שידא שמדון (אשמדי מלכא דשידא – רד״ל) א״ל שותפי עמך אלא איזדהר בך דלא תיעול לחלקי ואם עלת בחלקי אנא חביל בך". ויותר מכוס אחד הוא שלא במידה ונכנס לחלקו של שטן והוא מזיקו!
כל אחד מאיתנו יודע ומכיר בהפסדו של היין ששותים אותו שלא במידה, כי השיכור מתגולל בצינורות של שופכין ומתלכלך ברפש וטיט, וגורם ביזיון גדול לו ולמשפחתו. וכמה פעמים הוא גומל וחובל בעצמו! ויש שהשיכורים מכים זה את זה (למי פצעים - למאחרים על היין) וכשהוא שב לביתו, 'מלא' וכיסו ריק, מתקוטט באשתו ובניו, ויש שהוא מכה אותם מכה רבה. והשותה יין חי עצמותיו שרופין והמרבים לשתות ימים רבים דמם נשחת בקרבם, ובני מעיהם נשרפים, ועצביהם נרגזים, ועלולים המה לכל מחלה ולכל תקלה, ומקצרים בעצמם את ימיהם! ולא עוד אלא שמנחילים את מחלתם לבניהם אחריהם 'לאחוזת עולם', עד סוף כל הדורות! ואבות סאבו יין ״ושיני בנים תקהינה״ במחלות שונות. והכל מפני שנכנסו לחלקו של שטן, והוא מקיים את הבטחתו וחובל בהם רח״ל.
אבל היין, ששותים אותו במידה, הוא טוב לבריאות, כי הוא מנקה את הדם ומרפא את הגוף וכמו שאמרו שאם ישתה יין כהלכה וכראוי לא יבוא לידי חול. וב'ילקוט' על הפסוק "הביאני אל בית היין" נאמר, שהיין מגדל את הגוף. ולא עוד כששותים אותו במידה. משמח ומרומם את הנפש.
ומפני שיש יין טוב ויין רע לכן נהגו ישראל לברך איש את רעהו בשעת שתייתו בברכת 'לחיים' וכל טוב, לאמור, שיהא היין הזה לחיים ולא למוות, לטובה ולא לרעה, לברכה ולא לקללה ח״ו. ומעתה יתברר לנו הטעם, מדוע הביא יעקב לאביו יין קודם קבלת הברכות, ועשו, שהיה רגיל מעולם להביא לו יין, לא הביא הפעם, כי איש תם יושב אהלים, כשהיה משתמש ביין היה נזהר שלא לכנוס לחלקו של שטן, והיה שותה רק יין 'טוב' מעט בכוונה רצויה להמשיך עליו שמחה, המביאה לידי התגלות סודות התורה. ואת היין הרע לא הכיר, ולא שתה מעולם יותר מן המידה ולכן היה היין בעיניו כדבר המעודד את האדם לעבוד את ד׳ בשמחה, ושמשתמשים בו לכל דבר שבקדושה.
יודעים אנו מן הניסיון, שרק השותה בכוונה רצויה להבריא את עצמו או להמשיך עליו שמחה של מצווה ופקחות - יודע איך להיזהר מלהיכנס לחלקו של שטן! אבל השותים לשם תענוג - מתחילים בכוס אחת ומסיימים בהרבה עד כדי שכרות. ובשום אל לב את כל הסימנים של היין הטוב ואת כל התנאים שעל פיהם אפשר להוציא תועלת מן היין, עלינו להחליט, כי היין הוא קרוב מאד להפסד ואין מוסרים אותו אלא לת״ח, ולפיכך כל הרוצה לברך את חברו, וכש״כ את בנו, ביין - צריך מקודם לתהות על קנקנו ולהכיר אותו, אם בעל נפש הוא ויודע למוד את השעה (שלא לשתות כשהוא חב לאחריני - בשני רעבון, בשעת מלחמה, או בשעה שהדור פרוץ וכדומה) ואת המידה, ר״ל אם הוא גיבור לכבוש את יצרו, שלא לשתות יותר מדי, ואם תהיה לו הכוונה הרצויה בשעת השתייה - אז יברכו ביין.

גבול בשתיית יין
"ויחל נח איש האדמה וייטע כרם – מצא גפן שגרופה מגן עדן ואשכולותיה עמה ושתל מפירותיה ואכל ושמח בליבו שנאמר משמח אלוקים ואנשים". חז"ל אומרים שנח נעשה חולין בגלל הכרם שנטע, מה החיסרון בכרם?
מבאר מרן ה'סבא' מסלבודקא זצוק"ל כי למרות שליין יש מעלות רבות, אבל יש גבול בשתייתו שאם ירבה בו האדם יבוא מפקחות הלב לאבידת הדעת, ומכיוון שיש מקום שתצא תקלה מזה, היה צריך נח לנהוג בזהירות יתירה ולהתחיל בנטיעה אחרת ולא בכרם. ומכיוון שלא נהג בזהירות מופלגת זו קוראים אנו בפרשת השבוע: "ויחל נח איש האדמה" נהיה חולין ו'איש אדמה'.

לנסך יין בזמן הזה
הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, האם הת"ח מחויב להיות מזבח לכל הרוצה לקיים ניסוך היין בזמן הזה? הסביר מרן הגאון רבי אייזיק שר זצוק"ל, שבשעה שתלמיד חכם רוצה לשתות יין, יכול כל אדם לקיים מצווה של ניסוך היין על גבי מזבח בתיתו את יינו לתלמיד חכם, וכשת"ח בעצמו מקדש על היין בשבת ויו"ט או כששותה יין בסעודת שבת כדי לענג את השבת, הוא בעצמו מנסך יין על גבי המזבח, הוא המזבח והוא המנסך!

כשנכרי נוגע...
אל מרן הגאון רבי שמואל סלנט זצוק"ל הגיע מחדש השפה העברית א.ב.י. ואמר לו שכתוב בירושלמי "כל הגר בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש מובטח לו שהוא בן עולם הבא", ואיזה פגם הרב מצא בלשון הקודש שלי שאתם ממשיכים לשוחח באידיש?
ענה לו רבי שמואל: האם יש דבר יותר חשוב מיין? התורה נמשלה ליין, את השבת מקדשים על יין, שבע ברכות נאמרות על כוס יין, ברכת המזון מזמנים על כוס יין מלא, אבל ברגע שנכרי נוגע ביין הוא נהפך ליין נסך ואסור אפילו בהנאה...

אל בית היין
מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצוק"ל סיפר ששמע ממרן המשגיח רבי יחזקאל זצוק"ל שבא לארה"ב משנחאי הרגיש ירידה ברוחניות למרות שלא היה לו שייכות עם אמריקה והמשיל זאת כשמונח בבית בקבוק יין לא ישתכר ממנו רק מי ששותה, אבל במרתף יין, גם מי שלא שותה משתכר כי עצם הריח החריף גורם לשכרות ולכן עצם האוויר גורם ירידה.

קובע ברכה לעצמו
על היין אומר 'בורא פרי הגפן' כי מתוך חשיבותו קבעו לו ברכה בפני עצמו. אומר רבינו יונה: "ותמרים לא נשתנו כמו שמשתנים הענבים שנעשו יין לא קובעים ברכה לעצמם". משמע מכאן, אמר הגה"צ רבי חיים זייצ'יק זצוק"ל, שדבר מצווה הבא מתוך יגיעה ועמל חשוב ביותר לפני הקב"ה כי תכלית כל מצווה לצרף את הבריות, להכניע את הלב ולקרב לשמיים ועל ידי עמל וזיעה מזדכך ומתקשר לבורא.

יין מבייש את הפת
הדין הוא שצריכים לכסות את הפת בקידוש כדי שלא יראה הפת בושתו, שהוא מוקדם בפסוק וראוי להקדימו בברכה ומקדימים את ברכת היין. מה שצריך להקדים לברך על הפת זה בגלל שחז"ל למדו ש"כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה" ואם הפסוק הקדים סימן שהתורה החשיבה יותר וכל זה הוא בברכה, אבל באכילה אין דין להקדים לאכול פת לפני יין, אבל בקידוש שלכתחילה מקדשים על היין, אומרים שלכל הפחות צריך לכסות את הפת שזה כעין בושה שלוקחים ממנה את המצווה שזכתה, את הכבוד שהיה צריך להיות קודם ולכן מכסים אותו.
חז"ל הבינו, אומר רשכבה"ג מרן ראש הישיבה שליט"א, איך צריך לכבד מצווה, ולא רק מצווה ממש אלא דבר שנעשה בו מצווה, וכל יהודי שמברך על המאכל זה עילוי גדול לנברא, כי לנו יש תרי"ג מצוות, אבל מי שהוא לא בעל בחירה התכלית שלו שמברכים עליו ומשתמשים בו למצווה ומזכירים את השם עליו, וכשיש דין לקדש על היין אמרו לכסות את הפת כי צריך להיות עדינות כל כך גדולה של הרגשה שזה כאילו מבזה הפת שלא הגיע לתכליתו וכאילו אין פת רואים עד כמה חז"ל למדו איך צריך להיות דרך ארץ ממצווה.

גבולות וסייגים
עץ שחטא בו אדם הראשון גפן היה, ידוע שיין אם שותה ממנו במידה הוא כולו ברכה ומוסיף בריאות וחכמה, אבל אם שותה ממנו יתר על המידה כולו אסון ויללה, וזה מוסר גדול לאדם שהוא חייב להעמיד את עצמו בכל דבר בגבולות וסייגים. (והאר עינינו ברכות מ. רבי אליהו רוט זצ"ל)

שתיית יין הבדלה לנשים
הנשים נהגו שלא לשתות מכוס הבדלה, אא''כ מבדלת לעצמה שצריכה לשתות, מובא במג''א סימן רצ''ו סק''ד ובא''ר סק''ד ובתוספת שבת ובמ''ב סקל''ב בשם השל''ה, וטעם השל''ה דעץ הדעת גפן היה וכעונש חטא זה ניתן להם דם להבדלה מן האדם.
סיפר הר''ר ישראל יוסף שפירא זצ''ל שהיה נוכח אצל מרן החזון איש זצוק"ל בצאת השבת בעת שהבדיל על היין, והיו הילדים עומדים בתור, והיה מרן החזו''א משקם יין מכוס ההבדלה, והעידו שלא היה קורה שילד לא קיבל! היתה במקום ילדה קטנה של אחד מן הת''ח מתלמידי מרן החזו"א שנדחקה אף היא לשתות מן היין. ואמר לה אביה: "אם תשתי, יגדל לך זקן!"... מרן החזו''א ששמע את הדברים חייך ואמר: ''לעולם יש טעות", לא מי ששותה גדל לו זקן, אלא מי שגדל לו זקן הוא שותה..."
ב'ארחות רבינו' על מרן הסטייפלר זצוק"ל מסופר: בשנת תשל''ג אמר מו''ר זצוק''ל שאינו רוצה שרבים יבואו לשמוע אצלו הבדלה. והוסיף שבכל מוצ"ש באים אליו כשלושים עד חמישים בחורי ישיבה, ומסתכלים על תנועותיו כמו על 'רבי', והוא אינו רבי רק 'אדם זקן', ומה רוצים ממנו... לכן כשיבואו להבדלה, לא יבדיל אלא יחכה עד שילכו, או שייכנס לחדר לבד ויבדיל לעצמו. וכן אמר שלא ייתן לשום נכד לשתות את היין, רק ישתה בעצמו. ואף שקשה לו, יטביל מזונות ביין וישתה.
בעניין שתיית נשים מכוס הבדלה, מו''ר החזיר את הנשאר בכוס הבדלה לבקבוק היין, זאת לאחר ששפך מעט מהבקבוק לכוס כנהוג כדי שלא יהא פגום. שאלתיו, "הלא נשים לא שותות מכוס הבדלה, והרי על היין שבבקבוק מקדשים וישתו", ענה לי: "הנשים אומרות שאם שותות מכוס הבדלה יגדל זקן". אמרתי לו "הרי בשל''ה הקדוש כתב שנשים לא ישתו", ענה לי "אפשר שאין כוונתו לאיסור, ועוד שזה מתבטל ברוב הבקבוק". ועל אף ששיחתנו היתה לפני ששפך לבקבוק, אעפ''כ שפך את היין שנשתייר בכוס בחזרה לבקבוק, ולא הקפיד. אח''כ לאחר זמן ראיתי, שגם מהיין שנשפך לצלחת, ושבתוכו מכבים את נר ההבדלה, שפכו לשיריים שבכוס, ואת הכל שפך מו''ר לבקבוק.

קידוש על מיץ ענבים
מיץ ענבים טבעי, הוא כזה שאין בו תוספות ״סוחט אדם אשכול ענבים ואומר עליו קידוש היום״. מיץ ענבים כמו היין, מופק מהתירוש הנסחט מענבים, אך בניגוד ליין העובר התססה ע״י נבגים (חיידקים), הנמצאים באופן טבעי ע״ג הקליפות ומתחילים 'עבודתם' כאשר הם באים במגע עם המיץ הנסחט, והתסיסה הופכת את הסוכר שבענב לכוהל, הרי שמיץ ענבים מייצרים ע״י פיסטור ובישול ב 80 מעלות צלזיוס. הפיסטור גורם לקטילת הנבגים הגורמים להתססה ובכך נותר מיץ הענבים כמות שהוא ואינו הופך ליין.
ישנם יצרנים המתמצתים את מיץ הענבים עד שהוא הופך סמיך ומרוכז, מזה מייצרים בבוא היום מיץ ענבים. הריכוז מיקל את האחסון, ואינו מחייב לבקבק מיד את כל המלאי. מאוחר יותר מוסיפים לרכז מים, ו'משחזרים' את מיץ הענבים הטבעי.
בבבא בתרא צ"ז: נאמר ש"אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח" (בספר מצוות הארץ פ"ט כותב כי מיץ ענבים דינו כיין לגבי ברכה ולגבי תרומות ומעשרות ולגבי מגע של גוי ובהערה למטה כותב שהוסיף דבר זה על פי הוראת מרן החזו"א זצוק"ל).
בהמשך הסוגיה אומר רבא: "סוחט אדם אשכול ענבים ואומר עליו קידוש היום" מפורש להדיא שעל מיץ ענבים ניתן לקדש וכך נפסק בשו"ע או"ח סי' ער"ב. דעת רשב"ם ועוד ראשונים שכיוון שיין מגתו ראוי בדיעבד לניסוך לכן ראוי הוא לכתחילה לקידוש. הבה"ג והרי"ץ גיאות ב'שערי שמחה' מביאים הגמרא בנזיר ל"ח: שמיץ ענבים נחשב כיין לגבי נזיר ומדובר ב'אי אפשר לו ביין'. בכלל ישראל מקובל בכל הדורות שמיץ ענבים דינו כיין ומקדשים עליו.

מהו האירופי?
ב'בית יוסף' מביא שעל האירופי מברך שהכל. וב'ברכי יוסף' כותב שהאירופי הוא סוג של מיץ ענבים ומקור הדברים הוא בשו"ת 'כנסת הגדולה' וכן בספרו 'בעא חיי' שם מפורש שמלכות ישמעאל אסרה עליהם לעשות יין והיו סוחטים ענבים ומשתמשים במיץ, וכדי שהמלכות לא תתפוס אותם עשו את האירופי שהיה מעורב בעפר לבן וה'כנסת הגדולה' כותב שברכתו שהכל, והיו מקרים שהיהודים נתנו לגוי לבצע מלאכות אחרי שדרכו את הענבים ועל כך מביא ה'כנסת הגדולה' את תשובת הר"ן בסימן ה' שאין לעשות כך מהרחקת יין נסך.
אמנם ברור שהאירופי זהו לא מיץ ענבים שלנו. שבו היו מערבים עפר לבן ודבש ונעשה כעין ריבה, ועל כן על מיץ ענבים ניתן לברך לכתחילה 'בורא פרי הגפן' הגם שדעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שלכתחילה עדיף לברך על יין.

מיץ ענבים עם תוספות
במיץ ענבים תעשייתי מוסיפים חומר המונע תסיסה ואחר כך סוחטים ומוציאים את החומר ממיץ הענבים ומשאירים אחוז קטן של החומר במיץ הענבים. מלבד החומר שמוסיפים למניעת התסיסה, מוסיפים מים ומשביחים את הטעם ע"י סוכר ותמציות שונות.
לגבי מיץ ענבים כזה שמענו מהגר"י אפרתי שליט"א ששמע כמה פעמים ממרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל וכן כתב מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל שבתוספת מים למיץ ענבים פקע ממנו דין המיץ כי נשתנה טעמו. כמה פעמים שאלתי את מרן זצוק"ל מעיד הגר"י אפרתי, אם יהיה פחות אחוזי מים, ואמר לי שאין זה תלוי באחוזים, אלא אם מרגישים שינוי בטעם אין זה מיץ ענבים!

יין מפוסטר ומבושל
יש לברר מה דינו של יין מפוסטר לגבי מגע האוסרו. זהו דבר מאד שכיח שחושבים שמכיוון שהיין או מיץ הענבים מפוסטר מותר לגוי או למחלל שבת בפרהסיה לפתחו.
יין מפוסטר שכיום מפסטרים את כל היינות למנוע חיידקים שיקצרו את חיי המדף של היין. מצטטים את תשובת מרן הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל שהתיר ביין מפוסטר מגע נכרי. אמנם המעיין בגוף התשובה ב'אגרות משה' יראה שהנושא הוא על פיסטור במערכת פתוחה, שאחרי הפיסטור פחת היין. הפיסטור שנעשה כיום הוא במערכת סגורה שנועדה להפחית את החיידקים ביין והחום נשאר באותו מצב כל הזמן.
מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל פירסם (מוריה בשנת תש"ל ואח"כ נדפס במנחת שלמה) שוודאי שאסור מגע גוי ביין מפוסטר ודינו כיין לכל דבר כיוון שבפיסטור לא משתנה טעמו וגם לאלו שסוברים שיין מבושל ברכתו שהכל, יין מפוסטר ברכתו בורא פרי הגפן.
דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל כדעת מרן הגרש"ז זצוק"ל שכיוון שהפיסטור לא משנה את טעמו של היין ממילא אסור הוא במגע גוי.

יתד נאמן מוסף שב"ק נח תשע"ז