הסומליירים מתאימים יין לאוכל, הם צודקים! אבל אם נעשה להפך, ונתאים אוכל ליין, נגלה שגם אנחנו צודקים

זה בגלל שביין יש הרבה טעמים, ניחוחות וגוונים, והסקלה הרחבה שלו מאפשרת לו ללוות הרבה מאוד מאורעות: תחת החופה מקדש הרב עם יין, קריאת שם לרך הנולד בטקס ברית המילה הולכת עם כוס יין, קידוש והבדלה בכניסת השבת ובצאתה נעשים על כוס יין. גם לקרבן שהיו מקריבים בבית-המקדש היו מוסיפים יין, ואף בבית האבלים תיקנו החכמים לשתות יין.

המגוון הרחב של האפשריות מטעה לפעמים לחשוב שאפשר לגשת למדף היין וממש לא חשוב מה לקחת ממנו. אבל זה בכלל לא כך, הסומליירים יודעים בהחלט שצריך להתאים את היין, והם צודקים. לכבוד חג שבועות הקרב, לא אתאים יין לאוכל, אלא יין לחג, ובאופן אוטומטי זה יהיה מותאם גם לאוכל, ובעצם יהפוך להיות התאמה כפולה.

מבולבלים? אז ככה: חג השבועות הוא חגן של הגבינות. בחג זה מרבים באכילת מוצרי חלב, החל בגבינה לבנה פשוטה, ועד הגבינות הקשות כמו הצ'דר האנגלית או הפרמזן האיטלקית. הגבינה מופיעה על שולחן החג בכל מיני צורות ואופנים: עוגות, מאפים מלוחים, פסטות, תבשילים, מילויים ומנות אחרונות. ההוראה ההלכתית היא כזו: "נוהגים בכל מקום לאכול מאכלי חלב בשבועות" (שולחן ערוך אור"ח תצד / ג).

למה דווקא בחג השבועות? מה עם פסח, סוכות וראש- השנה? שלושה הסברים מסורתיים יש לזה: א. ראש קטן, כי ככה כתוב בהלכה. ב. קיבלנו את התורה בחג השבועות, והתורה נמשלה לחלב, שנאמר: "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ" (שיר השירים ד / יא), וכמו שהתינוק ניזון מחלב, כך אנו ניזונים מהתורה. ג. הר סיני נקרא גם "הַר גַּבְנֻוּנִּים" (תהילים סח / טז), כמו 'גִּבֶּנֶת' – פסגה, הר של שיאים. המילה 'גַּבְנוּנִּים' מצלצלת כמו 'גבינה'.

יש לכך, כמובן, עוד כמה הסברים, אבל בואו נתייחס דווקא להסבר הראשון: "כי ככה כתוב בהלכה". יש הסבר מאלף לכך – זו בהחלט אינה סתם הוראה מגבוה ללא טעם וריח. כשעם ישראל קיבל את התורה בחג השבועות, הם עדיין לא ידעו את הלכות השחיטה ואת אופן הטיפול הנכון בבשר, ולכן, לעת עתה, עברו למטבח חלבי שאינו דורש הכשרה מיוחדת, לכן אנחנו עושים לזה זֵכֶר ואוכלים מוצרי חלב, אם כי העובדות בשטח מציעות הסבר פרקטי שכנראה היה נעלם מעיניהם של פרשנים במשך שנות הגלות הארוכה.

כאשר בני ישראל גרו בארץ ישראל, וידעו לעשות יינות טובים, הם גם ידעו מה שותים מתי. בעקבות הגלות אבד מאתנו הידע הזה, ועכשיו כשהתחלנו ללמוד מחדש לעשות יינות משובחים, אנו לומדים להבין שאניני הטעם ידעו להתאים את היינות לאוכל. קיימת דעה מסורתית שיין אדום הולך עם בשר שמן, וככל שהיין יותר כבד, מתאים לו סטייק יותר עסיסי. מי שירצה להתווכח, מותר לו, אבל כך חשבו תמיד. ממילא יין לבן רץ עם דגים, בגלל החומצה הגבוהה שמתאימה להם. היין הלבן הפרחוני והרענן שלא שכב בחביות, אלא עבר תסיסה איטית וקרירה, מתאים גם לארוחה חלבית קלילה, כמו היין. כך האמינו פעם.

אחר-כך הפכנו להיות יותר ליברלים ואמרנו: "הכל הולך עם הכל, העיקר שאוהבים את זה", אך מאז הפתיחות הזו נפתחנו לרעיונות, מהפכות ובעיקר טעימות וטעמים חדשים. כשיש לנו את מגוון הטעמים והאפשרויות, אנו כבר יודעים בבירור שיין לבן וקר הולך טוב עם ארוחה קלילה, ולארוחה חלבית זה עונה באופן מצוין על הקריטריונים הללו, שהרי מוצרי חלב הם יותר עדינים וקלים מארוחת בשרים. עובדה היא שחג השבועות פותח בכל שנה את הקיץ החם שלנו, ומשאיר בפנינו את הברירה היחידה – לשתות יינות לבנים, והעיקר שיהיו קרים-קרים. אז הנה, חיברנו אחד ועוד אחד, ויש לנו הסבר משכנע למה אוכלים מוצרי חלב דווקא בחג השבועות ולא בחגים אחרים. הסבר שמשכנע את השכל, אבל גם את הגרון.

פורסם בסנהדרינק כ"ט אייר תשע"ה 6.6.16