דין וחשבון: יינות אוצר בית-דין

אם תוך כדי מסע הקניות לחג יצא לכם לראות יינות במחירים מצחיקים, במקום לחשוב שמישהו מנסה לעבוד עליכם, פשוט תתחילו להעמיס את הבגאז'…

"הלו, כאן איש הסוכנות", נשמע קול מהעבר השני של הקו, "כמה ארגזים של פרי-הדר רשומים אצלכם בשנה זו?". "שבע מאות ארגזים", ענה מזכיר המושב 'קוממיות' לתוך שפופרת הטלפון. זו היה נוסח שיחת הטלפון הקבועה שהתקבלה בכל סוף שנה. בכל ישוב רשמו את כמות היבול, ובסוף השנה העבירו את הנתונים לאנשי הסוכנות. הסיכום היה חשוב על-מנת לעשות מאזן ולחשב אם כדאי להמשיך לטפל בפרדס, או שמא יהיו הפסדים. הפרדס של 'קוממיות' הצליח יפה, ואנשי הסוכנות היו מרוצים…

שנה אחת, לפני שנת השמיטה, צלצל הטלפון בחדר המזכירות של מושב 'קוממיות':

- "הלו, כאן איש הסוכנות. כמה ארגזים של פרי-הדר הניב הפרדס שלכם במשך השנה?".

- "למעלה מאלפיים ארגזים!", השיב המזכיר תוך שהוא מדפדף בפנקס שלפניו ומקריא מתוכו.

- "הלו, האם אני שומע נכון?", נשמע הקול מעבר לקו.

- "אדוני, שמעת נכון, אלפיים ארגזים!", השיב המזכיר תוך שהוא מעיין שוב ברשימות.

- "זה לא מתקבל על הדעת, האם נטעתם עוד פרדסים?".

- "לא", השיב המזכיר.

- "האם אפשר לבוא לבדוק את הרשימות?", שאל איש הסוכנות.

- "בבקשה, אנו מחכים לכם!", סיים המזכיר את השיחה וניתק את הטלפון.

קבוצה של אנשי הסוכנות הגיעה למושב והתכנסה בחדר המזכירות. הפנקס עבר מיד ליד, כל אחד מהנוכחים אישר את הנתונים, ואז פנה מנהל הפרדס אל הרב מנדלסון זצ"ל ושאל: "כיצד קרה שהשנה היו בפרדס פי שלושה פירות מבכל שנה"? "האם המצאתם שיטת טיפול חדשה בפרדס?". חייך הרב חיוך רב משמעות, פתח את החומש והראה לכולם את הכתוב: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע…" "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת… הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כה/כא). "עם ישראל", הסביר הרב, "קיבל מהקדוש-ברוך-הוא הבטחה, שבשנה ששומרים שמיטה, הוא משלם שנה קודם פי שלושה פירות מבכל שנה, לכל שלוש השנים הקרובות".

מה זה 'שמיטה'? מה שומטים ולמה בכלל צריך לשמוט? כידוע, כל שנה שביעית במחזור קבוע של שבע שנים, היא 'שנת שמיטה'. 'שמיטת קרקעות', 'שנת שבתון', מראש-השנה ועד ראש-השנה הבא, עוצרים כל עבודה חקלאית שאינה הכרחית לקיום הפרדס והכרם. אין עבודת אדמה, ובמקביל יש להפקיר את הפירות אשר בשדה, בפרדס ובכרם. כלומר: בעל הכרם יכול ליהנות מכרמו כמו כל אדם זר ויכול לאסוף לעצמו פירות לצורך מחיה שוטפת, אבל לא לצורך מסחר. ואת זה יכול לעשות גם כל עובר ושב, כלומר: לקחת לעצמו ולבני ביתו כדי לאכול עכשיו, אבל לא כדי למלא במחסנים. על אף שאין אנו צריכים לחפש היגיון למצוות התורה, למצווה השמיטה יש דווקא כמה סיבות מאוד הגיוניות:

*שבתון: החקלאי יושב היום על קומביין ענק, המסוגל להביא מזון לעשרת אלפים איש, אבל בתקופה שעבדו בידיים, צריך היה החקלאי לקום יום יום בטרם שחר ולעבוד עד החשכה, וכך לעשות יום יום, בחריש, בזריעה, בקציר, בדייש, בבציר וכו'. בצעירותו למד החקלאי תורה בישיבה, ומאז שעול הפרנסה נפל על צווארו, הוא עלול בקלות לשכוח תוך עשרים שנים את צורת האותיות, אמנם בשביל זה יש שבת בכל שבוע ושבוע, אבל העייפות של כל השבוע מכריעה. פעם בשבע שנים צריך לאפשר לקורי העכביש לטפס באין מפריע על המחרשה, המעדר, המזמרה ושאר הכלים החקלאיים, ולמשך שנה תמימה יצבאו המון עמלי הכפיים על בתי המדרש.

*אקולוגיה: הפילוסוף 'ארנסט הקל' הגדיר את האקולוגיה כ"תחום מדע העוסק ביחסי גומלין בין יצורים לסביבתם". התפיסה החקלאית קובעת שפעם בכמה שנים, צריך 'להוביר' (בר) את הקרקע = לתת לה לנוח. המשתמשים באלטרנטיבות כיום, סבורים שהקרקע כבר אינה זקוקה למנוחה, וממלאים את הדלדול שלה על-ידי דשנים, או שינוי בסוגי הזריעה בקרקע.

*סוציאלית: ובעברית עממית: 'חֶבְרָתָנוּת'. בעקבות הפקרת השטח החקלאי ונתינת אישור לכל מאן דבעי להיכנס ולקחת מהתוצרת שגדלה בקרקע שלי, אני דואג לעניים שאין להם ממה להתפרנס, כמו שכתוב "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה". בכך רואים אנו דאגה אפילו לחיית השדה, ולא רק לשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות.

*אמונה וענווה: על-פי פרופסור 'שלום רוזנברג', הענווה היא היפוכה של הנרקיסיזם [הפרעה נפשית]. כאשר אנו עמלים וטורחים כל השנה על גידול היבולים שלנו, או על יצירת הכנסות בצורות אחרות, זה גורם ישיר לגאווה על הישגינו והצלחותינו. התורה מותחת ביקורת על כזו גישה גאוותנית: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח/יז). בקלות רבה יכולים אנו לשכוח שברכת האלוקים היא הסיבה להצלחתנו, אבל למעשה הקב"ה הוא זה שמוריד את הגשם, מזריח את השמש וגורם ליבולים לצמוח ולהבשיל, לכן זקוקים אנו לתזכורת, ובשביל זה באה שנת השמיטה, שצריך להפקיר את 'פרנסתנו' ולבטוח רק בהשם, וכך אנו מפנימים שהוא ורק הוא, משגיח עלינו ועל פרנסתנו.

רק הקרקע שבארץ ישראל חייבת במצווה זו. אין תמימות דעים על גבולות הארץ המקראית המקורית, האם עד 'שדה-בוקר' זה ארץ ישראל, כי עד שם הגיע יהושע בן-נון (עוד לפני בן גוריון), או גם דרומה משם, כי בתקופות מאוחרות יותר התרחבה הארץ דרומה, לכן בערבה שומרים שמיטה רק מתוך ספק. התנאי לשמיטת הקרקע הוא שהיא תהיה בבעלות יהודית. קרקע השייכת למי שאינו יהודי, לא חלים עליה רוב דיני השמיטה, והפועל היהודי של בעל הקרקע יכול לטפל, לגדל ולקצור כמעט כרגיל.

בגלל תנאי זה נכנס ה"פטנט" השנוי במחלוקת הנקרא 'היתר מכירה'. בעל קרקע יהודי מוכר את נחלתו לאדם שאינו יהודי למשך שנה אחת, ועל-ידי זה מפקיע מהקרקע את מצוות השמיטה. אך הפתרון הזה אינו חדש, וכבר לפני יותר ממאה שנים השתמשו בו רבנים גדולים ומפורסמים. המתנגדים כיום להיתר זה טוענים שהרבנים התירו בזמנו את המכירה, בגלל שבאמת לא היה מה לאכול, ואם לא יתירו את המכירה לגוי, החקלאים ימשיכו לעבוד כהרגלם בשדה. הם ראו בזאת את הרע במיעוטו, ונאלצו להתיר, אבל היום אפשר לייבא סחורה טובה, טרייה, יפה וזולה מחו"ל ללא שום קושי. ועוד שהתורה רצתה שהקרקע תשבות, ובגלל היתר זה היא לא שובתת.

יש עוד נושאים הלכתיים בענייני הפקעת קדושת הקרקע, אבל למעשה יהודים יראי-שמים רבים משתמשים בהיתר זה, ורבים אחרים מפקפקים בו, ובשנת השמיטה אנו יכולים לראות בחנות ארגזי-פירות וירקות שעל חלק מהם כתוב: "אוצר בית דין", על חלק כתוב: "היתר מכירה", על חלק כתוב: "יבול חו"ל", ועל חלק כתוב: "שנה שישית", או "שנה שמינית", כלומר: לפני או אחרי שנת השמיטה.

אחת ממטרות השמיטה היא סוציאלית, אז הבה ונדאג להמונים כמו שצריך. אם הקרקע תהיה מופקרת סתם, העניים שגרים ליד אותו שטח חקלאי ייהנו מהפירות, ושאר הפירות ירקיבו על העץ וסביבו. האם כל זקן וזקנה צריכים לבצור בעצמם כמה אשכולות ענבים, לסחוט ולהתסיס אותם ולעשות יין שרוב הסיכויים שיהיה מקולקל? ומה עם אלו שאינם גרים באזור? כדי שיהיה קצת סדר בתוך הבלגאן, לוקחים חכמי בית-הדין אחריות על הקרקע, והשליחים שלהם דואגים לגידול, איסוף והפצת הפירות (בתנאים המותרים).

כאן כמובן מגיע מבחן של יושר ונאמנות בו נבחנת המערכת האנושית המופקדת על כל השלבים. פירות שמיטה הם קדושים ואסור לסחור בהם, לכן כל הפעולות של שליחי בית-הדין צריכות להיות ללא מטרת רווח, למעט תשלום עבור הוצאות בלבד. לחכמי בית-הדין אין את הידע החקלאי הנחוץ לגידול כל שדה וכרם, לכן בית-הדין שוכר את בעל הקרקע, שהוא מכיר את צרכיו ויש לו את הידע האגרונומי לטיפול בקרקע שהיתה שלו לפני שנת השמיטה, ותהיה שלו גם בשנה הבאה. השנה החקלאי הוא בעצם פועל של בית-הדין והם משלמים משכורת וגם את ההוצאות.

התוצאה היא שאנחנו קונים פירות או יין של אוצר בית-דין, ופירות אלו קדושים בקדושת שביעית, כאשר אנחנו לא משלמים על הפירות הללו, אלא על מגוון ההוצאות שסביב, מה שמסביר מדוע פירות שביעית הם הרבה יותר זולים. אנשים רבים תמהים מדוע יין משנת השמיטה הוא יין שמחירו זול. שבוע ראיתי באחת מרשתות השיווק קרטון המכיל 8 בקבוקי יין של 'יקב ירושלים' הנמכר במחיר של 135 ₪, כלומר: כ-16 ₪ לבקבוק. הייתכן? הלא כל שנה הם מוכרים את יינות סדרת הבסיס של היקב ב-30/40 ₪, שלא נדבר על יינות הפרמיום שלהם שיכולים להגיע בשקט ל-150 ₪ ומעלה. כיצד ומדוע צנח המחיר בשנת השמיטה?

אז הנה הסוד: יין זה הוא "אוצר בית-דין", כך שבעצם אנחנו משלמים רק על ההוצאות הישירות שהיו סביב הבקבוק והיין. והיות שאת יינות "אוצר בית דין" מוכרים במחיר הקרן, בעל היקב לא משקיע בו טיפול מיוחד. אמנם הוא בוצר ענבים משובחים, מתסיס אותם כמו שמתסיסים יין יקר, ומיד אחר-כך משתדל להיפטר כמה שיותר מהר מכל הסחורה, בלי שהייה בחביות, כי לקראת הבציר הבא, רוצה בעל היקב שלא יישאר לו יין של 'קדושת שביעית'. טיפול מהיר זה גם הוא תורם להוזלת מחיר היין.

והנה עוד סוד קטן: בשנות שמיטה קודמות היו יקבים שבאיזה שהוא שלב גם חילקו את יינותיהם חינם, וזה קרה כשהתברר לשליחי בית-הדין שכבר כוסו כל ההוצאות שהיו לבעל היקב על היינות, כך שאי-אפשר היה למכור יותר את היין הזה. אז גם אתם רוצים אחלה יין באחלה מחיר – למה אתם מחכים? רוצו לרשתות השיווק, חפשו את היינות עליהם מופיע הציון 'אוצר בית-דין', ותתחילו להעמיס…

פורסם באתר סנהדרינק

17.04.16