פרשת אחרי מות-קדושים, לג בעומר תשפ"ה, מרקו 2018 קוט דה גליליי

ברשותכם אני מעתיק מאמר שכתבתי  לפני שנתיים:

ח"י רוטל יין מקבל את פני רבבות העולים מירונה. הבה נבדוק שלושה דברים:

א _ כמה זה 'חי רוטל'?

ב _ היכן זה התחיל?

ג _ מה התועלת כיום בזאת.

התשובות:

תשובה א _ 'רוטל' זה שלושה ליטר! כפול ח"י = חמישים וארבעה ליטר.

תשובה ב _ במשך אלפיים שנות הגלות והחורבן היה הר מירון שמם, לפני כמאתיים שנים, כשהחלו תלמידי הבעש"ט זיע"א לעלות לארץ ישראל, גם פקידת קברות הצדיקים החלה לפרוח. ההליכה מירושלים למירון הייתה כרוכה בקשיים מרובים, לא היו כבישים, ולא אכסניות, ולא פונדקים על אם הדרך. הצדיקים הגיעו אל היעד כשנשימתם כמעט בקצה אפם. צדיק אחד החליט לקבל את פני הבאים במשקה מחמם את הלב ומשובב את הנפש, וזה היה עבורו מבצע לא פשוט. לסחוב הרבה נאדות יין על גבי שיירת חמורים. כל הבאים בירכוהו מעומק ליבם, והחליטו שזה מעשה נשגב מאין כמותו. בשנים הבאות כבר הגיעו איתו עוד כמה מתנדבים לעזרה, כך נפתחה 'הכנסת אורחים' לרווחת העולים. כשגדולי האדמו"רים הגיעו למירון, וראו את משקה שמקבלים שם, הם סמכו את שתי ידיהם על המבצע הנפלא. רבי שלמה הלבשטאם זצ"ל מבאבוב הגיע לשם לפני כמאה וחמישים שנים (תרע"ב), וסיפר על הכנסת האורחים הנפלאה הזו בהתלהבות, ואף הבטיח שהמסייעים לכזו מצוה עילאית, יזכו לישועות ונחמות.

מכאן לתשובה ג': האם כיום יש תועלת בכך?

התשובה באופן עקרוני הוא חד משמעית, ודאי שכן! אם זו מסורת כל כך חשובה, זה לא יכול להיפסק ברגע קט. אלא שבאופן מעשי יש לבדוק כיום את התועלת, מפני שבפועל ישנם הרבה עודפים. עד היום מצטטים בכל מקום ובכל הזדמנות את הסגולה, ומספרים על ישועות. גם אם נניח שיש בסיפורים הללו גוזמאות, אבל הרי אפילו אם רק חמישים אחוז מהסיפורים נכון, הרי שזה הרבה יותר מהממוצע. אמנם הפרסומים עצמם משכנעים פחות, מפני שאוספי התרומות הם המפרסמים, אבל ידועים לנו גם סיפורים של התארגנות עצמית, שגם כן נשאו פרי מבורך.

בדקתי קצת בספרות של הדור האחרון, והנה חלק קטן מה'אופוזיציה':

נפתח בתשובה של הרב חיים קניבסקי זצ"ל: "לא ידענו מזה אף פעם"! (דרך שיחה עמ' תכ"ט). הנה תשובה של חכם מקובל: שאלה: האם יש יסוד למנהג שנותנים ח"י רוטל יין במירון ובקברות צדיקים? תשובה אין לזה שום יסוד, ואיני יודע שום מקור לזה, לא בזוהר ולא בבן איש חי, עדיף לחלק שם עוגות, שתייה, תה, קפה, סודה או קולה במקום ח"י רוטל יין, ומי שנותן, שלא יגביל עצמו לשיעור ח"י רוטל אלא יתן כמה שיותר לכל מי שצמא (הרב מרדכי אליהו זצ"ל, 'דברי מרדכי' דף רס"ז). כך כותב גם רבי חיים רבי שליט"א: "אצלנו הספרדים, לא שמענו מזה" ('הנהגות' ל"ג בעומר). הנה דבריו של רב חסיד: "ללימוד תורה במקום חלוקת 'חי רוטל' יש ערך גדול יותר" (אחים בהספידא, לרבי יצחק מאיר קנובלוביץ זצ"ל).

עד כאן זה מלפני שנתיים, מאז התחוורו לי עוד כמה תובנות, אחת מהן אציג בפניכם. ישנה עיר המרוחקת מהים ומנחל כמאה ק"מ. הם ניזונו ממי תהום. גם יהודים גרו בעיר הזו. בגלל המרחק מאגמי המים, לא היו שם דגים, בימיהם לא היו אפשרויות שינוע, לא הייתה הקפאה, ולא אפשרות להעביר את הדגים עם המים. עשיר החליט שהוא רוצה דג, שכר פועל שיתפוס דג, ויביא אותו במהירות האפשרית, ידהיר את  הסוס בכל כוחו, וכשהסוס יתעייף, שלא ימתין להתאוששותו, אלא יחליף אותו בסוס חדש, כך יצליח הדג להגיע ליעדו לפני שיתחיל להרקיב ולתסוס. כמובן שזו הרפתקאה יקרה, אבל חשוב היה לו לספר לכולם שהוא אוכל דגים. סוחר ממולח החליט שזה יכול להיות מקור פרנסה, בירר כיצד הוא עושה זאת. העמיד פועל ביום חמישי כל היום והלילה ליד הנחל, כל דג שתפס הכניס לשק שהיה טבול במים וקשור לגדה. ביום שישי השכם בבוקר הוציא את השק, עם עשרה או עשרים דגים העמיס על הסוס ודהר מהר מהר לעיר, למכור ליהודים דג לכבוד שבת. היהודים שאינם חוסכים בהוצאות שבת, ששו על המציאה, ותמיד קנו את כל הכמות שהגיעה לשוק. הדגים הגיעו אחר הצהרים, על סף רקבון, צריך להכין אותם חיש מהר, ולאכול אותם בסעודה הראשונה של הלילה, לבוקר זה  כבר 'פג-תוקף. רב העיר ידע  שסעודת הבוקר חשובה מסעודת הלילה, לכן זה נקרא 'קידושא רבה', קבע שאם יש דגים רק לערב, ולא לבוקר, אזי אסור לאכול דגים בשבת.

עם הארץ שהגיע מהעיר הזו לעיר אחרת, שקרובה לים,  ויש בה שפע דגים, ראה את היהודים אוכלים דגים בשבת, ומחה בהם: 'אסור לאכול דגים בשבת'. מי שהאמין לו החליט לעשות כך בביתו, ועד היום ישנם צאצאים של משפחות שיש להן מסורת שאסור לאכול דגים בשבת, והם לא יודעים מדוע. כמובן שזה לא נכון. הרי זו הייתה תקנה מקומית בעיר אחת, בגלל סיבות אובייקטיביות.

את הסיפור הזה לא ידעתי לפני שנתיים, ויש לי הרגשה שפיזור שפע מוגזם של יין במירון, נובע ממעשה בערך דומה, אבל את האיסור לאכול דגים בשבת איש אינו מתדלק, לכן הוא דועך, לא כן ח"י רוטל, הרבה אנשים עושים מזה פרנסה, על כן שופכים עוד ועוד דלק בפרסומות על חשיבות העניין, וכפי שכתבתי לפני שנתיים, מנהג זה חצוב מהררי קודש, ומי שעושה זאת, ודאי עושה נכון, ובכל זאת כדי לבדוק אם בכזה סכום ומאמץ, אי אפשר לעשות דברים שמביאים יותר תועלת.

הקטע שלי בנושא הוא, שאם היה עניין להביא לשם יין משובח, ולא מיץ ענבים בשקיות חד פעמיות (כמו טרופית), כנראה שגם אני הייתי מצטרף למפרסמים, ואולי גם מעמיד במירון דוכן, אבל לעת עתה הדוכן הוא בחנות שלי, ומי שמבקש יין משובח, יש ברוך ה' יותר מאשר ח"י רוטל.   

באווירת המאמר אני רוצה להציע יין טעים, שאם תסתכלו על התווית, תגלו זני ענבים מעניינים, זו היצירתיות של דור הייננים, שהחליט לצאת מהקבעון של שנים או שלושה זנים שכולם מכירים.

ז'אק קפסוטו שתל כרם בפקיעין שבגליל המערבי ובו זני יין מחבל הרון שבצרפת.

בלנד מרקו 2018 עשוי מ40% גראנש נואר, 40%  מורבדר, ו20% סירה. זנים מעניינים והשילוב ביניהם יצר יין  אדום לא כהה מידי, יין קליל, עם טעמים אחרים ממה שאנחנו רגילים אליהם.

סגנון יותר חומצי שמשתלב בקלות עם ארוחה, טעמים של פירות אדומים טריים וכמעט בשלים דובדבן צעיר וכדו'. הכי טוב לתת ליין לאתחדרר כשעה בכוס ואז מרגישים את העדינות של היין.

13.9% אלכוהול, המחיר 80₪ כשרות: רבנות מקומית ו O.K

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר