פרשת שמות תשפ"ה, דה וונטד זינפנדל, איטליה

שובבי"ם ת"ת

נפתח בהקדמה חביבה, אבי שליט"א מספר שבהיותו ילד, הוא ראה פעם בסוף הסידור 'סליחות לשובבים ת"ת', זה הלחיץ אותו לגלות, שהזקנים החביבים של בית הכנסת, ניצולי שואה שמחלקים סוכריות בשבת, צריכים להתפלל ולבקש מה' סליחה, על הילדים השובבים של ה'ת"ת', דהיינו: ראשי תיבות 'תלמוד תורה', היכן שלמדו ילדי המקום. אנחנו עושים שטויות, והם מסכנים אומרים סליחות בבית הכנסת, עד שמישהו מבוגר הסביר לו שזה ראשי תיבות של שמות שמונה הפרשיות שמתחילות השבוע: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה.

מה זה באמת? החודשים כסלו-טבת הם בין סיום סליחות ה'בה"ב' של אחר חג הסוכות, לבין פרשיות 'שובבי"ם', ובשנה מעוברת גם 'ת"ת'. מה הרעיון לצום ולומר סליחות בשבועות הללו? בשלחן ערוך זה מופיע בנושאי הכלים של סימן תרפ"ה. במפרשים מבואר שהמקור הוא מעשיו של איוב: "וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, כִּי אָמַר אִיּוֹב: אוּלַי חָטְאוּ בָנַי, וּבֵרְכוּ אֱלֹקִים בִּלְבָבָם, כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים" (איוב א/ה). בחגים אוכלים ושותים, וזה זמן מועד לנפילות [מבואר בהמשך]. במפרשים מובאות סיבות נוספות, לסליחות של בה"ב אחר סוכות ואחר פסח, כגון שחשון זה זמן היורה, זה זמן תפילה שהתבואה תצמח, אייר זה זמן הקציר, תפילה שהתבואה תהיה בשלה. או שחילוף עונות השנה עלול לגרום לחולשה ומחלות, והתפילה היא לבריאותנו. המפרשים מביאים עוד סיבות וטעמים.

בקשר לתענית כיום, בשל"ה ובספרי המקובלים כתובים על כך דברים מאוד חשובים, למעשה כתב המשנה ברורה בהלכות 'תעניות' בקשר לתענית של כ' סיון: נראה לי שהתענית של כ' סיון אינו קבוע כל כך, שמתענים בו רק יחידים, וכן תענית בה"ב שאחר פסח וסוכות דינו כשאר תעניתים, ואין דוחין פרשת השבוע בשחרית ולערב קורין 'ויחל' (או"ח תקס"ו ס"ק י').  

הסיבה שנקבע בה"ב דווקא אחר החגים הוא בעקבות דברי הגמרא: 'סקבא דשתא ריגלא' (קידושין פא/א). הנה התרגום: סקבא - רעוע ופצוע, דשתא - של השנה, ריגלא - הרגל. דהיינו: החגים, הם נקודת התורפה החלשה שלנו. שדרך האוכל מצליחה הגשמיות להכניע את הרוחניות, והיצר-הרע מוצא דווקא את סעודות המצווה כהזדמנות פז, לחבר את נפש הסועד אל הגשמיות (אבן שלמה ד/ד). את חגי ישראל הקדושים מצא לו השטן כחזית מוצלחת נוספת. כי השמחה היא משהו רגיש ושברירי, מצד אחד היא נצרכת לעבודת ה', אבל בקלות אפשר להיגרר להפרזה, וזו כבר לא שמחת חג, ואפילו לא שמחת הגוף, אלא שמחה שתוביל לצער. הדוגמא הבולטת לכך היא ליצנות, היא נראית ממש כשמחה, ונעשית לקול צחוק רועם, לִשְׂכור ליצן לשעת ליצנות, עולה פי מאה יותר מאשר לשכור רב לשעת תורה והתעלות. האם ליצן מביא שמחה? 'כת ליצנים' אינם מקבלים את פני השכינה (סוטה מב/ב), בעוד שהשמחים נמצאים בשורה ראשונה של מקבלי השכינה.

על אפשרות הכישלונות בחגים מתפלא החתם סופר זצ"ל ושואל: כיצד יתכן שתהיה שליטה לטומאת היצר הרע, בשמחת ימים קדושים הנעשים לכבוד שמו הגדול? התשובה היא שבחג יש גם את חלק האוכל, השותפות הגשמית היא זו שעלולה לדרדר (ויקרא יט/ג, ראה שם משל לאב ואם). בגלל שקדושת המועדים מאד מרוממת, זה עושה אותה גם מאד רגישה. היכן שאי-אפשר להתרומם, אין בו גם מהיכן ולהיכן ליפול, שהרי "גם את זה לעומת זה עשה האלקים" (קהלת ז/יד). כל הזדמנות לצמיחה, היא גם סיבה לאפשרות של כישלון, לכן חכם מסוגל להביא תועלת או נזק הרבה יותר מטיפש.

את הדוגמא הפשוטה והברורה יודע כל איש עסקים, העיסקאות המוצלחות הן אלה שיש בהן סיכונים, אפיק השקעה שקט אינו מביא הפתעות, לא לרעה וגם לא לטובה. כך זה גם ב'מועד' שהוא 'התוועדות' עם הקב"ה, צורר בפינות שלו גם אפשרות להתוועדויות אסורות, והעומד היטב בניסיון זוכה להתוועד עם ה' כראוי.

במשך החג אנשים אינם יוצאים לעבודתם, אלא אוכלים, שותים ושמחים, זה אמנם דבר נפלא, אבל אצל הבלתי זהירים, זה עלול להביא להוללות, כי הם אינם משכילים לנווט את שמחת החג אל האפיק הרצוי (העמק דבר ויקרא כב/לב). זה מה שאמר פרעה: "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר" (שמות ה/ט). כך מופיעה הלכה זו בשלחן ערוך: אדם אוכל ושותה ושמח ברגל, ולא ימשך בבשר וביין ובשחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר (או"ח תקכט/ג).

בעל הטורים מצביע על סמיכות שתי הפרשיות: "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך את פני ה' אלקיך... שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (שמות כג/יז-יח). כלומר: בגלל צפיפות האוכלוסין בחגים, יש להעמיד שופטים, שוטרים ופקחים.

בגלל הטעויות האפשריות בחג ומועד, קבעו קדמונינו לערוך תפילה מיוחדת עם סליחות ותענית בכל פעם אחר החג, בימי בשני, חמישי ושני, הנקראים 'בה"ב' כדי לתקן את הטעויות של פריקת עול אפשרית (תוס': 'סקבא'). שאל פעם תלמיד צעיר: "לשם מה צריך את הסליחות הללו? הרי ברוך ה', החגים נראים יפה, לומדים בשעורים קבועים ונמצאים במסגרת טובה". ענה לו רבו: "הסליחות הללו, הן אלה שבנו לנו את המסגרת". בגלל שבימים עברו, היו צדיקים שעשו ימי צום בימים אלה, זה העניק לחג את הרצינות הרצויה. אכן ישנן משפחות, ישיבות ומסגרות, שכיום ממעטים מעט ממאכלים נכבדים בימי 'בה"ב', ומקדישים יותר שעות ללמוד תורה, מוסר, חסידות והשקפה.

הנוגע לעניינו הוא שהיין הוא ה'מחותן' הראשי בשבועות הסליחות והצום שאנו כעת בפתח שלהם. האם אכן היין הוא כל כך רע? התשובה היא שהיין אינו טוב ואינו רע, הוא עוצמתי! האם טנדר עוצמתי בעל שמונה צילנדרים הוא טוב או רע? האם סכין חדה היא טובה או רעה, על שתי השאלות הללו, ועל עוד הרבה כמוהן, התשובה היא 'תלוי מה עושים עם זה. טנדר טוב יכול לשמש כאמבולנס, ויכול לשרת את המחבלים ימ"ש. זו בדיוק גם ההגדרה של יין. כשפותחים בקבוק יין, יש להתבונן בזהירות, באיזו צומת קובעים אותו, ועל מסלול העוצמה הזו אנו ניגרר.

עכשיו אנו לא בחגים, אלא בסליחות על מה שאירע שם, בעל תשובה אמיתי מתקן את מעשיו בדיוק באותו האופן שהוא נכשל (רמב"ם תשובה ב/א). על כן נשחזר את מה שהיה בחג, ניקח לכבוד שבת דווקא יין טוב ומשובח, ומראש נזכור ליעד אותו, כמדרבן לאהבת ה' ולעבודתו.

כבר מתחיל חורף סגרירי, זה זמן ליינות אדומים, הנה הצעה מומלצת, והפעם יין מפתיע מאיטליה.

"דה וונטד זינפנדל" ענבי הזינפנדל (שנקראים גם פרימיטיבו) גדלים בכרמים בסלנטו שבדרום פוליה שבדרום איטליה, הגפנים גילן נע בין 40 ל-50 שנה.

כמחצית מכמות היין מתיישנת 12 חודשים בחביות אלון אמריקאיות.

בהשראת יינות הזינפנדל האמריקאים. יין מרוכז, עם ריחות וטעמים של דובדבנים ופטל בשלים, וניל וקוקוס (שמגיעים מהחביות האמריקאיות). ליין גוף בינוני עם מרקם קטיפתי ואופי עשיר מאוד. יין אלגנטי ומאוזן.

14.5$% אלכוהול. כשרות: בד"ץ אגודת ישראל. והמחיר 60 ₪

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר