פרשת ויחי תשפ"ד, מלבק דור 5, יקב 1848

בברכת יעקב לראובן הוא אמר: "פחז כמים" (בראשית מט/ג-ד). באופן פשוט מתבארת המילה כ'פזיזות', כמו: "אנשים ריקים ופחזים" (שופטים ט/ד), מילה הדומה ל'חפז', 'חיפזון' - מהירות (שמות יב/יא). נכון יותר היה להגדיר מילה זו 'פחזת', לא שם -תואר נסתר של פחז עמום (מהרש"א). אכן כאשר בני ישראל התקרבו לארץ ישראל, עוד בטרם נכנסו, ראו בני ראובן את הצד המזרחי של הירדן, שהוא ירוק ויש בו הרבה מירעה , דבר שלא היה להם במדבר, ומיד התלהבו וביקשו חלק ונחלה בצד הזה של הירדן (במדבר לב/ב-ג), עוד לפני שראו כיצד נראית הארץ המובטחת בצד המערבי (עקידת יצחק).

בישיבת חברון לפני שני דורות היה המשגיח הגרי"ל חסמן זצ"ל. הוא היה אומר את השיחה השבועית במוצאי שבת, והתחיל אותה קצת לפני צאת השבת. בכך הייתה נמשכת השבת עוד שעה תמימה אחר צאת השבת. פעם נכנס לבית-המדרש קצת יותר מאוחר, ראה את אחד התלמידים עם סיגריה בפיו, הוא המשיך אל הדרשה ולא העיר מאומה. אחר תפלת ערבית נגש הרב לבחור ושאל אותו: "מה זה פחז כמים"? הנער לא ידע מה לענות, אבל הרב לא השאיר אותו נבוך זמן רב, אלא אמר לו: גם אני לא יודע בדיוק מה זה. במסכת שבת ישנן כמה הצעות (שבת נה/ב), זו לא עבירה מדאורייתא, גם לא עבירה מדרבנן, ואפילו לא שבירת איזשהו מנהג ומסורת, אלא ביקורת דקה על משהו שאין לנו כלים להגדיר אותו. אבל להרגשות יש חושים משלהן. ממילא ברור שראובן לא עשה שום עבירה, אבל הבה ונראה מה הוא הפסיד בגלל זה: גם את הבכורה, גם את הכהונה וגם את המלכות, ממשיך הרב: וגם, תראה כיצד מדברים עליו, כלומר: הפסיד הכל. 'נער צעיר', המשיך הרב באהבה אבהית, "לעשן לפני ערבית של מוצאי שבת ולפני השעור, זו אינה עבירה, שהרי כבר יצאה שבת, אבל כנראה שזו אחת הדוגמאות העדינות של 'פחז כמים', שגורר בעקבותיו אין-ספר נזקים" (אמרי דעת).

יש קושי בהגדרת ה'פחז', שהרי ראובן לא פחז, לא היה פזיז ונמהר, הוא מעולם לא היה כזה. כבכור האחים, הוא לקח אחריות. גם במכירת יוסף הוכיח ראובן את ההפך הגמור מפזיזות וחופזה, כאשר תיכנן מהלך מחכם להציל את יוסף מידי אחיו, שלדעתו הם פעלו בפזיזות (בראשית לז/כא). כך גם בהעברת מיטת יעקב לאוהל אמו, הוא עשה זאת בשקול דעת מתון, מתוך חשבונות עמוקים, הגדיר באופן ברור את מטרתו, והתאמץ לבצע במתינות ובדעה צלולה, אלא שיעקב היה סבור אחרת ממנו, ומתח עליו ביקורת צודקת. כל זה נכון בהחלט, אבל זה לא חטא ולא פזיזות אלא הגדרה דקה של פחז. כאמור, הגמרא במסכת שבת מציעה כמה רמזים וראשי תיבות למילה זו שיתאימו למה שאירע במעשיו של ראובן (דף נה/ב).

נאמר בפסוק: "חִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים" (שיה"ש ז/י). על 'מישרים' זה, אומרים חז"ל: שבהשפעת יין הכל נראה ישר, אין מעצור ואין חסימה (יומא עה/א). כשאנו יושבים בנחת בשלחן של שבת, התחושה הזו חיובית, היא מעניקה עומק וצבע לתמונה הנהדרת של סעודה משפחתית, אבל כבר אמר מי שאמר שהחיים אינם פיקניק, לפעמים צריך לקחת שליטה, ולא להחפז כמים. ראיתי שכתוב בעיתון על נהג הסעות של ילדי בית ספר, נתפס כשבדמו הייתה כמות אלכוהול פי חמש ממה שמותר. פי חמש זה עדיין לא שיכור, אבל משהו נעים מסתובב בראש ומסובב אותו, ולפעמים יכול להטות את שיקול הדעת, אמנם לא להטעות לגמרי, אבל נהג על הכביש זקוק למירב העירנות, והתחושה הנעימה של ראש מסתובב, מעניקה הרגשה שהכל בסדר, ואשליה של שליטה מלאה, אך למעשה זה נכון רק שבעים אחוז, או בשלושים, תלוי. אני מציין עובדה ידועה זו, כדי לנתח איתה את המושג 'פחז כמים', כאשר מים זורמים במורד ופוגשים מחסום, בלי שום רגע של עצירה הם מתפרצים לצדדים, מחפשים דרכי מילוט וגולשים מכל צד אפשרי. מהמים אין דרישה לבדוק מי עצר? מה הוא רוצה? אולי הוא הציע דרך אלטרנטיבית? מים עושים את מה שכוח הכבידה מכתיב להם. הביקורת על הפחזנים היא: הרי אנחנו לא מים, יש לעצור לשנייה של התבוננות בטרם עושים דבר מה, והבעיה היא שלפעמים זה לא שניה, אלא חצי שניה, הנתון להשפעת אלכוהול מפסיד בקלות את החצי שניה הזו. על כן אני מציע כאלה דברים טובים, רק לכבוד שבת ויום טוב, או הזדמנויות דומות שאנו מסובין בסעודת מצוה איכותית. לכבוד כאלה אירועים הנה ההצעה שאני עצמי אהבתי, וגם שמעתי מאחרים תגובות חיוביות.

'יקב 1848' עושה יינות נפלאים, ולכבוד שבת פתחתי את ה'מלבק 2021 מסדרת דור 5'.

ענבי המלבק (94% והשאר טנאט) נבצרו בבציר לילי, בסיום התהליך היין התבגר 14 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי.

ליין יש צבע אדום עמוק, ניחוחות של יסמין ופירות שחורים. טעם בולט של אוכמניות טריות, גוף בינוני וסיומת נעימה ועדינה.

אלכוהול: 13.5% כשרות: רבנות מקומית ובד"צ העדה החרדית. המחיר 90 ₪.

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב