פרשת קורח תשפ"ג, ריזלינג 2019, יקב ברקן
בפרשת קורח מוצאים אנו את הפסוקים הבאים: "וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם, בְּנַחֲלַתְכֶם, וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה'; מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן, וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב. כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן. מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת ה', מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ, וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב" (במדבר יח/כו-כט). לא נלמד את כל הפסוקים, אבל הבה נוציא מכאן את הנוגע לנו, ש'תרומת המעשר' שנותן הלוי לכהן, יש לה את אותם החוקים כמו ל'תרומה הגדולה' שנותן בעל השדה או הכרם לכהן.
לשם כך נקדים, הלוי מקבל 'מעשר' דהיינו: עשרה אחוז מהיבול, ומזה הוא נותן 'תרומת מעשר', דהיינו: עשרה אחוז לכהן, הרי שהכהן קיבל אחוז אחד מהיבול. ויש לזכור שהכהן כבר קיבל מבעל הבית לפני כן את ה'תרומה גדולה', שהיא שני אחוז בממוצע. עכשיו יש לכהן שלושה אחוז, וללוי תשעה אחוז. זה לא כל כך מפלה את הכהנים לרעה, כי מלבד שתי מתנות אלה, יש להם עוד עשרים ושתים מתנות [כ"ד מתנות כהונה].
ברשותכם אני רוצה להתמקד במילה 'מתנה'. כמה פסוקים לפני אלה שציטטתי, כתוב: "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה, חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר יח/כא). בפסוק זה כתוב שהמעשר שהלוי מקבל, זו לא 'מתנה' אלא 'משכורת'! זה נקרא 'מתנה', כי בעל היקב יכול לתת את היין למי שהוא רוצה, והלוי אינו יכול לתבוע אותה. [על זה יש סוגיה מפורסמת שקרואים לה: 'תקפו כהן', שהכהן לקח 'מתנת כהונה' בלי רשות, וקידש עם זה אשה. אחר כך הלך מישהו אחר וקידש שוב את אותה האשה, אם ה'תקיפה' שלו מועילה והקידושין שלו תפסו, השני לא עשה כלום. ואם לא, הרי שהיא מקודשת לשני, זו סוגיה מרתקת, לא קשורה לפינה הקבועה שלנו].
העובדה שהמעשרות נתפסות כמתנה, מעוררת אצל בעל היקב מחשבה, שאפשר לקמץ קצת, להפחית, לתת סוג ב', ג' ומטה, [כפי שעושים כיום, כשהתרו"מ הולכים לאיבוד]. אמנם כולנו מכירים את הסיפור שחז"ל מצרפים לפסוק: "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (במדבר ה/י). הסיפור הוא שיתום טיפש ירש מאביו שדה מניבה שפע רב, וכשראה כמה צריך לתת ללוי, זה היה נראה לו יותר מדי, על כן החל לקמץ, כעבור כמה שנים עשתה השדה רק עשירית ממה שעשתה אצל אביו, אמרו לו השכנים: תחילה אתה היית בעל הבית, ועובדי ה' במקדש היו הלויים, שקיבלו עשירית, עתה התחלפו היוצרות, ה' נותן ללויים תשעים אחוז [ממקורות אחרים], ולך משאיר רק עשירית, זהו 'קֳדָשָׁיו; לוֹ יִהְיוּ', כלומר: ישאר לו רק את העשירית שתחילה היה עליו להקדיש. כזה סיפור נשמע יפה כשיושבים ליד ספר קודש וקוראים אותו, אך בעל יקב בוטיק קטן, שעושה סך הכל חמשת אלפים ליטר יין בשנה, עבור קהל לקוחות קבוע, וזה בקושי מספיק להם, כשלפתע יראה שצריך לתת ללוי חמש מאות ליטר, זה היא בדיוק שתי ההזמנות שחסרות לו, עבור שתי מסעדות יוקרה במקומות מרכזיים. הוא לא יזכר בסיפור של הקמצן, אלא יחפש דרכים כיצד 'להציל' את שני המשלוחים, יחטט בשיירי החביות, אחרי המשקעים ואחרי כל היין שנפסל, כדי לתת אותו ללוי. בשביל כזו תמונה עגומה, בא הפסוק שפתחנו בו. בעל היקב צריך לדעת, שהמעשר הניתן ללוי, אינו 'מתנה' אלא 'משכורת'! זה שלו! כאמור הוא אינו יכול לתבוע, כי יש עוד לויים, אבל אם בעל הבית יידע מראש, שבחבית יש לו רק 90%, עשרת האחוזים הנוספים אינם שלו, לגביו הם כמו אויר, כאילו שהחבית אינה מלאה עד גדותיה. קל יהיה לו לתת את המעשר, גם כשפיתויים גדולים אורבים לו, כי זה לא שלו, והוא הרי אינו גנב. נושא זה קשור לכלל: "גדול המצוּוֶה ועושה, ממי שאינו מצוּוֶה ועושה" (ב"ק לח/א). אמנם התנדבות היא דבר יפה ומרגש, אבל לא ניתן לבנות חברה אם לא תהיה מסגרת של חוקים וכללים ברורים. אנשים לא יגיעו לעבודה, כשנהגים יעבדו בהתנדבות [מה עם בתי חולים, חשמל, ושאר צרכים חיוניים]. הכלל המבואר בפרשת השבוע, הוא שהלויים [תופסי התורה כיום], הם ה'פועלים' שלנו, וה'מילגה' המוענקת להם, היא 'משכורת' במלוא מובנה של המילה. כלל זה נכון גם במה שהלוי נותן לכהן, גם הוא אינו 'מתנדב', כי עשרת האחוזים שבתוך המעשר, אינם שלו, הם 'משכורת' שעליו לשלם לכהן. גם הכהנים והלווים צריכים לזכור שהם אינם מקבלים מתנה, ועליהם להפיק מעצמם את המירב, כפי שאמר יעקב לנשותיו: "בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן" (בראשית לא/ו).
בשבוע שעבר הצעתי שני יינות מעניינים מזני גפנים ישראליים עתיקים, קיבלתי על היינות הללו הערות קיצוניות. חלק התלהבו, חלק טענו שזה יותר מדי עדין, אבל איש לא להתלונן, אף אחד מאלה ששמעתי, לא אמר שהוא לא היה מרוצה. אולי הייתי צריך לציין שיש בהם ניחוח עדין, כי מי ששומע על משהו עתיק, הוא מבין שאם זה הצליח לשרוד בצלעות הרי יהודה, במשך אלפי שנים, זה ודאי משהו עוצמתי, כנראה שהעוצמה שלו בשורש ובגזע, אבל כלפי מעלה מגיעה רק העדינות.
השבוע זה פרשת קורח, כאמור, יש ליין משמעות נוספת, כי יש מנהג לשפוך מיין ההבדלה מעט, ולומר שזה עבור 'בלועי קורח' (אלי' רבה רצ"ו). זה לא מחייב לקנות יין משובח עבור זה, מישהו אמר פעם שצריך דווקא יין זול ודוחה, כי זה מה שמגיע לבעלי מחלוקת, אבל זה לא עבורם, אלא זה כדי שאנו נזכור שלא ללכת בעקבותם. על כן אציע יין משובח, לא כדי לשפוך אלא כדי לשתות ולשמוח:
השבוע היה פסטיבל של יינות לבנים בהרצליה. הבעיה עם היינות הלבנים הטריים שיש כעת על המדפים, שהם משנת שמיטה ורובם ככולם נעשו ע"י היתר מכירה.
את רוב היינות הלבנים צריך לשתות כשהם יוצאים לשוק ולא לאחר כמה שנים (להבדיל מרוב היינות האדומים).
החכמה במקומות כאלו, להגיע ולחפש את הדברים המיוחדים כמו יינות כשרים למהדרין מחו"ל או את מעט היינות הלבנים שמעלתם בהתיישנותם.
אחד כזה מצאתי 'ריזלינג' 2019 של 'יקב ברקן' מסדרת בטא.
100% ענבי ריזלינג שגדלו בבר גיורא בכרם יחידני (single vineyard).
הריזלינג הוא זן גרמני אציל שבהתיישנותו מתגלים טעמים פטרוליים. וביין הזה, ריח הנפט קופץ לאף מיד עם המזיגה (שאלתי כמה אוקטן יש בו). היקב מגדיר אותו כחצי יבש, אבל את המתיקות לא מרגישים בכלל בגלל החומצה הגבוהה שיש ביין (לימונדה עם קצת סוכר תשאר חמוצה). עם הדקות שחלפו היין התחמם, החמיצות נרגעה והפירותיות התגלתה. אלכוהול: 11% והמחיר כ-90 ₪
לחיים ושבת שלום
שרגא – אתר היין הכשר
