פרשת שלח תשפ"ג, ביתוני חמדני ג'נדאלי, יקב גבעות.
הקדמה ברשותכם.
לפני שלושה שבועות היה חג מתן תורה, ה' אמר למשה: "הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ" (שמות יט/כג), המילה 'וקדשתו' מופיעה בתורה פעם נוספת, ביחס לכהנים: "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב" (ויקרא כא/ח). בעל הטורים מצביע על שתי המילים הללו ואומר שיש לשים לב, אצל הכהנים המילה 'וקדשתו' פותחת את המשפט, בעוד שבהר סיני היא המילה המסיימת. לכן ברור מדוע תלמיד חכם שאינו כהן, קודם לכהן שאינו תלמיד חכם. כי הכהן נולד קדוש, ה'קדשתו' נמצא אצלו בפתיחה, ואילו תלמיד חכם התאמץ להגיע אל הקדושה, שאימץ אותה רק כעבור תהליך ארוך ומייגע.
זו ההקדמה, ואיתה נתקדם אל הפרשה שלנו, השורש 'לתור' מופיע גם בתחילת הפרשה: "וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ" (במדבר יג/כא), וגם בסוף הפרשה: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" (במדבר טו/לט). גם כאן רואים אנו הבדל ברור במיקום של שתי המילים, אצל המרגלים, הפרשה פותחת ב'תיור' שלהם, ובפרשת ציצית ה'תיור' מופיע בסופה, וזה יסביר את ההבדל התהומי בין האסון שאירע עם המרגלים, לבין האושר שעתיד להיות בנחלת הנזהרים מלתור אחר עיניהם.
לכל אחד מאיתנו יש דעה קדומה, ואיתה הוא מפרש את כל מה שהוא רואה, שומע, יודע, מסיק ומבין. אבא שלי נתן דוגמא: אדם חוזר בליל שבת בשעת לילה מאוחרת, משיעור, חברותא, שלום זכר וכדומה, וכשעובר דרך צומת הרחובות המרכזי שזהו מקום המפגש של מפצחי הגרעינים ושאר המשועממים. לפעמים התמונה שם גרועה יותר [בדרך כלל], ממחיש אבי במשל ואומר: יש קבוצת נערים שאינם נראים בני עליה, סיגריות בכיס וכדומה [בליל שבת], ובמרכז עומד לא פחות ולא יותר, אלא רבי אלימלך בידרמן שליט"א, וכולם סביבו. מה יאמר כל בר דעת? הצדיק מנסה לחבר אותם, לעודד אותם, להדליק בליבם ניצוץ קדוש, אולי לסחוף אותם עם שירי שבת וכדומה. אין ספק שאיש לא יחשוב אחרת, מדוע? כי אנו מכירים את האיש, וידועים שזה בנפשו, בזאת הוא מתעסק ואף עושה חיל.
המרגלים שחזרו מארץ ישראל והוציאו עליה דיבה, היו אומרים על לימוד זכות זו, שזה פרשנות, פרשנות הזויה. הכלל אומר: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", אנחנו ראינו הלוויות, ומה פתאום להניח שה' עשה את זה במיוחד כדי שיהיה לנו קל להתהלך שם? אתה רואה לויה ועוד לויה ועוד לויה, הפירוש הפשוט הוא 'אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ' (במדבר יג/לב), ומי שממציא הסברים, הוא הזוי! כך גם בליל שבת, אתה רואה קבוצת פורקי - עול בליל שבת, ורבי אלימלך ביניהם, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות! זה היה נימוק המרגלים להוציא את דיבת הארץ רעה, ומה עם יהושע וכלב? מדוע הם לא איפשרו לעיניים לקבוע עובדות פשוטות מהשטח? כי מראש הם ניגשו לארץ ישראל בחרדת קודש, וידעו שזו "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים יא/יב). הנה גילינו את ההבדל במיקומה של המילה 'לתור', המרגלים הלכו 'לתור', בלי הכנה נפשית, אלא רק לחפש ולבדוק, ואחר כך לספר את מה שעיניהם ראו. ואילו יהושע וכלב, שגם כן הלכו, אבל איפשרו לפרשת ציצית להוביל אותם, הם נכנסו אל הארץ בחרדת קודש, וחיפשו בה את האור של ה', ומסתבר שהמחפש ימצא בשפע.
הנושא מעניין ומרתק, יש לי עליו גם הרחבה וגם דוגמאות, אבל הציבור יודע שזה צריך להיות גם קשור ליין, הפעם זה קשור בשלושה מקומות. האחד ברור ופשוט, ישנה בפרשת השבוע פרשה ארוכה של קרבנות ונסכים, ונסכים הינם יין משובח. על הקשר הנוסף כבר הרחבתי פעמים רבות, במאמרי כאן, שאת היין אנו מקבלים משלחן גבוה, ה' איפשר לנו להשתמש ב'נסכים', למרות שדם וְחֵלֶב העולים על המזבח אסור לנו לאכול. גם לנושא זה יש שני סוגים של הסתכלות, אבל הפעם אני אתמקד דווקא בדוגמא הפשוטה והמתאימה לנאמר כאן.
לאנשים רבים יש דעה שלילית על יין. זה קרה בדרך כלל, כי הם התחילו עם יין מקולקל, שעמד כמה שבועות בארון, והרי 'פג-תוקף' של יין יבש פתוח, זה מקסימום שבועיים, בלי מקרר, ועוד שבועיים עם מקרר, ובדרך כלל זה מתקלקל מהר יותר, בפרט בקיץ. לפני ארבעים שנה האבות עשו קידוש על הנוזל הדוחה הזה, כי זה מה שהיה, הבנים טעמו עיקמו את האף, והם כבר 'יודעים', מה זה יין, ועד כמה שוטים שותי היין. מאידך ישנם שגם אינם מבינים ביין, אבל פתוחים לחוות דברים שהם לא מכירים, מוכנים לטעום, ולהקשיב להסברים שנחשפים בטעמי היין. בקצרה: דעה קדומה היא המפלגת את האוכלוסייה בין אוהבי היין לבין המוציאים עליו דיבה רעה.
אמנם קיימת עוד קבוצה מדִירֵי יין, יש כאלה שטעמו יין, ראו שהוא טעים, ולא נזהרו שלא להיסחף, הכוס הראשונה גררה את השניה, ואחר השלישית והרביעית כבר הרַגְלים הן אלו שנגררו. גם כזו תחושה גורמת לרתיעה. על סוג זה של כשלון אומר שלמה המלך: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ" (קהלת ב/יד). מי אמר שאם זה טעים, צריך יותר מכוס אחת? על דבר זה מזהיר שלמה במפורש: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (משלי כה/טז).
ישנן חברות שמתעסקות ביבוא יין מחו"ל ויש להן תוצרת משובחת, אבל השבוע שקוראים בפרשת השבוע איך המרגלים הביאו למדבר דווקא מענבי ארץ ישראל, לא נציג בפניכם את ענבי חו"ל, אלא שני סוגים מעניינים של יין, אחד אדום ואחד לבן שנעשו ב'יקב גבעות', בארץ ישראל, מזנים של ענבים קדומים שצמחו בארץ ישראל.
גם שבוע שעבר כתבתי על זנים קדומים, וכך הקדמתי: בשנים האחרונות ישנה התעוררות וסקרנות רבה סביב חקר הזנים המקומיים של אזורנו, זני ענבים מהם ייצרו יין לפני אלפי שנים בתקופת הרומאים ודוד המלך. בתקופת הכיבוש הממלוכי, ולאחריו העותמאני, השלטונות המקומיים אסרו על הכנת יין וכך תעשיית היין המקומית נפגעה קשות וזני הענבים המקומיים ששימשו להכנת יין נכחדו לאיטם וזני ענבים בודדים שככל הנראה היו טעימים גם למאכל שרדו בקושי.
ד"ר שיבי דרורי שחוקר כבר שנים את זני היין האבודים הוא גם היינן של יקב גבעות ומייצר שני יינות מהם.
את הזן הראשון כבר הצגנו שבוע שעבר 'ביתוני' יין אדום מזן קדום.
והשני הוא יין שעשוי מבלנד של שני זני ענבים לבנים קדומים החמדני והג'נדאלי.
* ביתוני 2021 – מוגדר כזן אנדמי (אֶנְדֵּמִיּוּת היא מצב בו טקסון כלשהו, בדרך-כלל מין, מתקיים באזור תפוצה מצומצם ומוגדר היטב. ואינו גדל באופן טבעי בשום מקום אחר בעולם. ויקיפדיה). זן זה ידוע גם בשמות בלוטי וסינג'אלי, ומקורו כפי הנראה בכפר סינג'יל הסמוך ליקב גבעות.
הביתוני גדל בכרמים שבהרי ירושלים, בגובה 900 מטר, הגפנים המעוצבות כגביע גודלו ללא השקיה. התבגר 12 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי.
יין פירותי עם הרבה גוונים של טעמים עדינים, סיומת נהדרת. 12% אלכוהול והמחיר כ145 ₪.
* החמדני ג'נדאלי 2022 (יבול נכרי) – הם זנים לבנים שאפיינו את תעשיית היין העתיקה בארץ ישראל, הכרמים שמהם מגיעים הענבים האלו הם בבעלות ערבית וגדלים בגידול מסורתי של סוכת גפנים, בלנד של 50% מכל זן, התבגרו 4 חודשים בחביות עם משקעי השמרים בכדי להוסיף ליין מורכבות וגוף.
12.5% אלכוהול והמחיר 120 ₪.
לחיים ושבת שלום
שרגא – אתר היין הכשר
