פרשת בשלח שירה תשפ"ג, אוצר בית דין חלק ב', יקבי ירושלים

בפרשת השבוע נאמר: "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו, והיה משנה על אשר ילקטו יום יום" (שמות טז/ה). המשנה ברורה הראשון בהלכות שבת (רמג/א), מרחיב לבאר כמה חשובות הן ההכנות להדר את שבת. בגמרא נאמר שעל הידור מצוה, יש להוסיף עוד שליש (ב"ק ט/ב). זה בא לידי ביטוי בשלל דוגמאות:

א _ 'כמות',  אם כל שבוע די לנו בשישה סוגי סלטים, נוסף עוד שתים לכבוד שבת.

ב _ 'גודל', אם כל השבוע די לנו במנה של 400 גרם, נקח לשבת מנה של 530 גרם.

ג _ 'טיב', אם כל השבוע די לנו יין שמחירו 60 שקלים, נשקיע ביין השבת 90 שקלים. זו השקעה כדאית בגלל שתי סיבות:

א _ זה לא על חשבונינו, כל מה שיותר משליש, הקב"ה פורע (ב"ק ט/ב).

ב _ המכבד את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים (שבת קיח/א), אל תשאלו כמה זה, כי אין תשובה, זה אישי, בהתאם לאופקים.

הפעם אני מבקש להתמקד בשני דברים:

א _ מה פתאום 'שליש'? למה לא חצי, רבע, או כפול? התשובה לכך כתובה בפרשת השבוע. בשירת הים נאמר: "זה א-לי ואנוהו" - אעשה יותר נאה ומשuבח (שמות טו/ב). לא את המצווה מהדרים, אלא את הקב"ה. משה רבינו שר את זה, כשראה את חיילי מצרים נגרפים עם הציוד הכבד והמשוכלל, הכל נסחף ומתערבל בגלים הגבוהים של ים סוף הסוער.

מאז ימות עולם ידעו להשתמש בסוסים, הצעירים רכבו עליהם, המבוגרים רתמו אותם לעגלה, הראשון נקרא 'רוֹכֵב', והשני: 'רַכָּב' (ירמיהו נא/כא). עד שבמצרים החלו השיכלולים. תחילה רתמו שני סוסים לעגלה. זה מאפשר לעשותה כבדה יותר, עם תוספת שיכלולים, ריפוד ותפאורה, כיאה וכנאה למרכבה של מלך, לכזו מרכבה קראו 'מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה' דהיינו שני סוסים, עם כזה קרון מפואר יצא יוסף ברחובות מצרים (בראשית מא/מג).

השיכלולים כידוע הינם תמיד כתוצאה מהשחזת כלי מלחמה וציחצוח חרבות, אז נוסף לצבא מצרים 'רכב ברזל' הרתום לשלושה סוסים, זהו 'שָׁלִישִׁים' שרדפו אחר בני ישראל ושקעו במצולות ים סוף (שמות יד/ז). זאת אומרת שכדי להדר במרדף אחר בני ישראל, הוסיפו שרי הצבא המצרי עוד סוס למרכבת צמד הסוסים, והרחיבו בשליש את השינאה שלהם כלפי בני בישראל. כנגד תופעה רעה זו אמר משה רבינו: "זה א-לי ואנוהו" - אנחנו נוסיף שליש, כדי להרבות את כבוד ה' וגם כדי להוסיף אהבה ושלום בעולם (בני יששכר 'השבתות' ב/ה).

ב _  הנושא השני: מחיר היין לא במקרה נקבתי מחיר של 60 שקלים ליין ממוצע עבור יום חול. ביין אין קיצורי דרך, אם נעשה חשבון כמה עולה ק"ג ענבי יין, את זה משלם היקב לכורם, בציר לילי, הובלה בטרם שחר, ובקירור, טיפול של שנתיים ושלוש. רק לקרר את מרתף היין בקיץ, עולה החשמל כמה עשרות אלפי שקלים בכל חודש, והקיץ ארוך בארץ ישראל. גם הבקבוק עצמו עולה, ותתפלאו לשמוע שהפקק אינו בחינם. זאת אומרת שלא יכול להיות יין ב-15 שקלים, וגם לא בשלושים.

אם תשאלו: "הרי מדפי המרכול מלאים יינות כאלה"! ישנן חמש דרכים להגיע ליין זול:

א _  קונים ענבים ענקיים, מלאי נוזל, ומייצרים כמות גדולה ומהירה.

ב _ הדרך השנייה היא להשתמש בעודפים. יקב שמייצר יינות משובחים, קונה חלקת כרם, אחר מיון הענבים, את הפחות טובים, הוא יכול להשליך, את הרווח יביא היין המשובח, זאת אומרת שאת היין הפשוט מקבל היקב חינם. יש פועלים, יש מיכלים, יש מקום, וגם ענבים חינם. במקרים אלה, הוא ממתג את הזולים תחת שם אחר, כדי שלא לפגום במוניטין.

ג _  בתעשיית יין משובח, נזהרים שהיין לאחר סיום התסיסה, לא ישאר עוד זמן מה יחד עם החרצנים והקליפות, כדי שהחרצנים לא יוסיפו מהמרירות שלהם. גם את הסחיטה אחר כך עושים בעדינות, כדי שלא לשבור את החרצנים. ממילא נותרת 'גפת' די משובחת, בדרך כלל עושים מזה 'גרפה', אבל אפשר להציף במים, ולקבל יין משובח. קוראים לו 'יין שני', מחירו זול ויש לו שוק.

ד _ יקב מבקש להתפרסם, ומוכן להשקיע בהפחתת המחיר, אפילו עד כדי סיבסוד. זה קורה בדרך כלל, כשמשקיע חדש מבקש לרומם יקב כושל. זה יין מסובסד.

ה _ מלבד ארבע הדוגמאות אלה, אין עוד יין זול, חוץ מאשר במוצאי שנת השמיטה. יקבים שעומדים בדרישת 'אוצר בית דין', מוכרים תוצרת נהדרת במחיר הקרן והחזר הוצאות בלבד.

שבוע שעבר כבר כתבתי על היין המוצלח הזה. ועכשיו אני רוצה לספר לכם על תהליך החלוקה.

בימים אלו מבקבּקים את היין והתירוש, החלוקה תהיה בתחילת חודש אדר בנקודות חלוקה שנמצאות כמעט בכל עיר ועיר, ישנה כמות מסויימת של ארגזים ומי שיספיק להזמין ירוויח. לפני כשבוע נפתחו הקווים להזמנות דרך נדרים פלוס ושם כל אחד בוחר את כמות היין שברצונו להזמין.

*ארגז של שמונה בקבוקי יין 750 מ"ל (4 קברנה סוביניון, 2 מרלו, 2 בלנד) 150 ₪.

*ארגז של 12 בקבוקים תירוש מיץ ענבים ללא תוספת סוכר ומים 120 ₪.

שבוע שעבר הבטחתי שאפרט מעט בעניין זמן הביעור שחל בערב פסח.

ביעור היין

* יש לבער - להפקיר את היין בהגיע זמן הביעור. וזמנו הוא בערב פסח.

* בהגיע זמן הביעור, מוציאים את היין ומניחים על פתח הבית, ואומרים [בפני שלשה אנשים, אף אם הם מאוהביו שידע שהם לא יזכו מההפקר] "אחינו בית ישראל, כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול". ואחר שהפקיר לכל, יכול לחזור ולזכות ביין ולהכניסו לתוך ביתו. ושותה והולך עד שיכלו. [אם לא נותר לו אלא כמות מועטה המספקת לו ולבני ביתו רק לליל הסדר אינו חייב בביעור].

* היין קדוש בקדושת שביעית עם כל הגבלותיו, אף לאחר זמן הביעור.

* יין שלא נתבער בזמן הביעור, אם במזיד לא ביערו נאסר היין בשתיה. ואם שגג או נאנס, יעשה שאלת חכם.

* כל עוד והיין נמצא ברשות אוצר בי"ד [ביקב, בתחנות חלוקה] אינו חייב בביעור, כיון שהוא מופקר", והלוקח מבית הדין [כלומר מהיקב או מתחנת החלוקה], לאחר זמן הביעור, אינו חייב לבער. (ע"פ ספר שביתת השדה להר' שניאור ז. רווח שליט"א פרק י"א)

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר