פרשת בהר תשפ"ב, מרלו 2019, יקב טורא
פרשת השבוע עוסקת בנושא השמיטה, והשנה היא שנת שמיטה.
התורה לוקחת מקדמי בטיחות, ואומרת: "וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעית? הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו"? (ויקרא כה/כ). מבטיח ה': "וְצִויתִי את ברכתי לכם בשנה הששית, וְעָשָׂת את התבואה לשלוש השנים". על דין ודברים זה יש להציג ארבע שאלות:
א _ התורה אינה ספר שאלות ותשובות, קיבלת הוראה לעצור את עבודת האדמה, תתחיל לחסוך ולאגור כדי להתמודד עם האתגר.
ב _ גם הקב"ה יודע שאנו צריכים לאכול, השואלים הללו אינם מחדשים לו מאומה.
ג _ מה הפירוש: 'ציויתי את ברכתי"?
ד _ מיד אחר ציווי הברכה, נאמר: "והארץ לא תמכר לצמיתות". לכאורה אין לזה קשר לכאן, זה שייך לנושא הקודם, שהשדות חוזרות לבעליהן.
התשובה לכל ארבע השאלות היא, שתלוי מי הוא עובד האדמה. פועל שמגיע לעבוד באחוזה חקלאית, או במפעל, השאלה הראשונה שלו היא: "מה המשכורת שלי"? לא אכפת לו אם המפעל משגשג או כושל, מצליח או מקרטע, מצידו שבעל הבית ילווה כסף בשוק האפור, או ימכור מנכסיו הפרטיים, העיקר שישלם את המשכורת בזמן.
אבל כאשר הבן מצטרף למפעל של אביו, לא קיימת השאלה: "כמה כסף אני מרוויח". אין כאן 'אני'. הבן מתגייס לפתח, לרומם ולשכלל את העסק המשפחתי.
כשבני ישראל נכנסו לארץ ישראל, בשמיטה הראשונה, ואולי גם השניה והשלישית, הם עדיין הרגישו את עצמם פועלים ועבדים, ארך להם זמן להתאזרח, להיות פטריוטים ולהרגיש בנים של הארץ, קשורים לאדמה, שטובתה היא טובתם וטובתם היא טובתה. לכן הם מתחילים אם שאלות ובירור גובה המשכורת, ואף שוקלים את האפשרות למכור את האדמה החקלאית הזו, שאחת לכמה שנים צריך להשבית אותה. למתנהג בכזו גישה מתנכרת, לא מגיעה מתנה, תוספת-שכר ופרמיות למיניהם. אבל הקב"ה 'מצווה' את הברכה להתחבר גם אל הפקפקנים הללו. שכאמור הם לא יעשו זאת פעמים רבות, אלא מהר מאד הם יתחברו לארצם, ואת כל מה שעשו תחילה באילוץ, במשך הזמן הם יעשו באהבה ועם קשר נפשי.
אין לנו תיאורים כתובים על חיי החקלאות בארץ ישראל בזמן בית המקדש הראשון, אבל מהתקופה של בית המקדש השני, ידוע לנו שהייתה כאן חקלאות תוססת ומשוכללת, הכוללת יצוא של פרי, ירק, שמן, יין, בשמים ותבלינים להרבה ארצות. אז כבר איש לא שאל: "מה נאכל"? ואיש לא חשב למכור את אדמתו.
כיום אין הרבה מקצועות שמתחברים אליהם בנשמה. בעל מקצוע או מפעל מוכן להמיר את עבודתו באחרת, שתכניס תשואה נאה יותר. שונה מהם הוא היקב. כמובן שאם הוא לא מצליח להחזיק את עצמו, אלא צובר הפסדים, ואין לבעליו מימון נוסף, הוא נאלץ לחפש מקור מחיה אחר, אבל יקב שמצליח לשרוד, הוא יעבור בירושה, לא בגלל העתיד הפיננסי הזוהר, בפרט לא בתקופה רבת תחרויות, אבל להיות יינן זה משהו שנמצא בתוך הנשמה. הפועל שנשכר לתקופה בוערת, הוא היחיד ששואל: "מה נאכל"? "כמה המשכורת". אבל אנשי הצוות, שואלים: "כיצד יצא היין השנה"? "איך אפשר לשפר אותו עוד"? הצד הפיננסי הוא אילוץ, כדי שלא יצטרכו להניח מנעול ובריח על שערי המקום. אבל האידאולוגיה ביקב שונה לחלוטין. שם רוצים אך ורק יין טוב, ואם לא שהמפעל זקוק למימון, היה היינן שמח לחלק את התוצרת חינם אין כסף לכל מי שמבין ביין וישמח להנות מתוצרת משובחת.
נראה לכם שאני כותב סתם 'שירה', לא ולא! אני מכיר כמה וכמה כאלה יקבים וכאלה ייננים. על כן אציע הפעם דווקא תוצרת של כזה יקב.
"יקב טורא" זה יקב שהוקם על יסודות חזון ירמיהו "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון, נטעו נוטעים וחיללו"(ירמיהו לא/ד).
הכרמים וכמותם גם היקב קמו מאהבה ותשוקה ליצור יין איכותי, ואכן שבוע שעבר פתחתי את "המרלו 2019" מסדרת מאונטניין הייטס. ואין מה לומר, לא רק הכוונה הייתה טובה, גם התוצאה מוצלחת, צבע אדום יפיפה עם ריחות וטעמים עדינים ומאוזנים, חומצה טובה שנותנת ליין טעם שיורי ארוך ונעים. היין התיישן כ22 חודשים בחביות עץ אלון. הכשרות היא: בד"צ בית יוסף, O.U, הרב אונגר והרבנות המקומית. המחיר 130 ₪.
לחיים ושבת שלום
שרגא – אתר היין הכשר
