פרשת קדושים תשפ"ב, שאריות מפסח
בפרשת השבוע אנו מוצאים "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט/י). עכשיו זה לא עונת הבציר, בקושי אפשר לראות התחלה של פריחה בגפנים, אבל זה המשך של הפסוק הקודם, האומר להשאיר פאה בקציר, קציר השעורים הוא כן עכשיו, את החיטים יקצרו בשבועות הקרובים. בגלל שהשנה היו שני חודשי אדר, אז כבר באזור של פסח מתחילה הקציר, וענבים יש רק או מחוץ לארץ, או מקירור, או משיטות גידול לא טבעיות. היה חכם בבני ברק, רבי גדליה נדל ז"ל, שאמר, שלגוף האדם בריא לאכול רק את פירות העונה הטבעיים, ומה שלא גדל בעונה זו, סימן שאנו לא זקוקים לו, ומה שכן גדל בעונה זו טבעי, הוא זול ומבריא. על כן לענבים נצטרך להמתין קצת, לענבי המאכל, בערך חודש [זן 'גלוב' מגיע ראשון], ולענבי היין נמתין עד סוף חודש אלול, אלא אם יהיה קיץ חם, והרי זו שנה מעוברת, יתכן שכבר באמצע אלול יהיה הבציר, והשנה נזכה לקטוף ענבי שמיטה קדושים, ולעשות מהם יין, שנצטרך לשמור בו את דיני קדושת השביעית.
שתי 'פאות' מופיעות בפרשת השבוע: א. "לא תכלה פאת שדך" (ויקרא יט/ט), ב. "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט/כז). כאשר רבי אברהם מרדכי אלתר זצ"ל בעל ה'אמרי אמת' ביקר בארץ ישראל [לפני השואה], הוא נכנס גם לחיידר: 'עץ חיים', ושאל את התלמידים הצעירים: בפרשת השבוע יש שתי 'פאות', לכרם ולאדם, מדוע בכרם משאירים פאה אחת, ולאדם משאירים שתי פאות"? שאל ולא ענה. שאלה זו עוררה דיון גדול וסוער בין התלמידים. רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל היה אז ילד בן עשר, הנושא הרגיז אותו, והוא חיפש וחיפש במשך ימים אחדים, עד שמצא תשובה בפירוש הרדב"ז (מתנות עניים א/ה). אחר כך מצאו שאר הלומדים שכבר בריטב"א יש שלושה תירוצים על שאלה זו, והנה התשובות:
א _ הרדב"ז: בשדה אין מצוה להשאיר פאה, יש רק איסור 'לכלות' - לקצור את השדה עד תום. כשמשאירים פאה אחת, כבר לא מכלים את השדה. לא כן בפאות הראש, שם כתוב שאסור להקיף, על כן גם פאה בודדת אסור להקיף.
ב _ הריטב"א שואל: אם זו שדה שיש בה כמה פינות, מדוע שלא נהיה חייבים להשאיר פאה בכל פינה? ומשיב כמו הרדב"ז, שהאסור הוא 'לכלות' לקצור לגמרי את כל השדה.
ג _ מה יהיה דינה של שדה עגולה? האם אותה מותר לכלות? ודאי שלא, זאת אומרת שאין דין באיזושהי פינה, אלא העיקר להשאיר קצת, ואין שום הגיון להשאיר בשני צדדים, אבל בשער הראש, אצל כולם יש שתי פינות, ודאי שעל שתיהן דיברה התורה.
ד _ האיסור של פיאות הראש הוא בגלל שכתוב 'לא תקיפו', באמת להקיף זה נקרא לגלח את שתי הפיאות ולהשאיר את כל עיגול הראש מגולח. אבל ה'פאה' כתובה בלשון יחיד: "לא תקיפו 'פאת' ראשכם", הרי שהמקיף עובר על כל פאה ופאה. לא כן בשדה, התורה לא מציינת בה 'הקפה', על כן העבירה תהיה רק אם הוא יגיע עד הקטע האחרון של השדה ולא ישאיר אותו (חשוקי חמד מכות כ/א).
מצוות התורה נוהגות בכל עת ובכל זמן, על כן גם היום משאירם פאה בכרם, אבל למעשה כיום אין עניים שמכתתים את רגליהם עד הכרמים, כדי לקושש כמה אשכולות שהבוצר השאיר, מסיבה פשוטה, העניים לא עושים יין מענבי יין, אלא משאריות ענבי המאכל בשוק, כשמוסיפים להם סוכר, מקבלים תסיסה נאותה, ואחר כך צריך להוסיף עוד סוכר כדי שזה לא יחמיץ, ויש להם יין מתוק תוצרת עצמית לשביעות רצונם.
אנחנו עתה שבוע אחר הפסח, אם אאמוד את קהל הקוראים, לפי מה שהיה אצלי בבית, הרי שהציבור שתה בפסח יין ביד רחבה, וכנראה שגם נשארו כמה בקבוקים פתוחים, חלקם במקרר, חלקם עם פקק ואקום, וחלקם עם פקק השעם המקורי. את הכל צריך לגמור. הראשונים את אלה עם פקק השעם המקורי, שהוחזר אחר הפתיחה. זה לא יכול להישאר לחג השבועות, וגם לא לל"ג בעומר, אלא אם כן זה יין מתוק, או קינוח, 'פורט' או מחוזק. בגלל המלצה זו, לא אציע השבוע יין חדש, שהרי "התורה חסה על ממונם של ישראל" (ר"ה כז/א. יומא לט/א). אסור לשפוך לכיור יין שאפשר לשתות, אפילו שזה לא יין של שמיטה.
לחיים ושבת שלום
שיהיה לכולנו קיץ בריא
שרגא – אתר היין הכשר
