פרשת שמיני תשפ"ד, יקב ויה קלושה, קוט דה רון

בפרשת השבוע אנו מוצאים סיפור עצוב, שני בני אהרן הקריבו אש זרה ומתו, "וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא פרק י'). מה פתאום נכנס התואר 'דֹּד אַהֲרֹן'? מי שמכיר משפחולוגיה, זוכר את כל השמות מתחילת חומש שמות, ויודע שלקהת בן לוי היו ארבע בנים, הגדול היה עמרם והצעיר היה עוזיאל. כמו כן כולם יודעים שעמרם היה אבא של אהרן, ממילא התואר 'דּוֹד' נראה מיותר. הנה מה שאומר על זה הנציב: 'דּוֹד' כמו ידידות, בא לפרש למה קרא לבני עוזיאל יותר מבני יצהר [אבא של קורח, שהיה מספר שתים אחר עמרם], אלא משום שידע משה, שיש מהם מקנאים לאהרן וכבודו, והיו נראים בזה כשמחים לאידו, על כן קרא לבני עוזיאל, שידע שהוא אוהב וריע ומצטער בצערו (העמק דבר).

אכן הצדק עם משה, זמן לא רב אחר כך, כאשר קורח ראה את אהרן הכהן עם בגדי כהונה, הוא התנגד לכך, וטען שמינוי זה מגיע לו. אבל כאשר הוא ראה את בני עוזיאל נושאים את הנפטרים, זה לא הציק לו, זה לא מצטלם טוב. בטרם נמשיך, אני חייב שורה של התנצלות, קורח היה צדיק! על הפסוק 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח' (תהילים צב/יג), כותב האריז"ל, שזה סופי תיבות 'קרח', כי לעתיד לבוא הוא יֵצֵא ממעמקי השאול, בגלל שהשאיפה לכהונה גדולה הייתה כדי להתקרב יותר אל ה'. לכן כשמשה אמר לקרח: 'רַב לָכֶם' (במדבר טז/ז), מתח ה' עליו ביקורת, והעניש אותו באותה מטבע לשון, ואמר לו: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג/כו. סוטה יג/ב).

אבל סוף סוף כתוב במפורש בתורה: "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ" (במדבר יז/ה). אנו צריכים לדעת מה אנו מצווים לא להיות. קורח קינא באהרן, ומשה חשש שתהיה כאן שמחה לאיד. קורח לא היה פותח שמפניה, אבל כנראה היה חושב בלב: 'זה לא פלא'. 'זה לא היה קורה, אם המינויים היו נכונים'. משה רבינו אינו יכול סלק מקורח כאלה מחשבות, אבל יכול להזיז אותו מהתפקיד ה'מרומם' לסלק את הנפטרים, ויחשוב בליבו: "חבל שהם אינם שומעים בקולי".

אנו מצווים לא לקנא במי שגדול מאיתנו, אלא לבצע בלב שלם כל תפקיד שנראה לנו כנכון לעשות. קורח לא חשב שמתאים לו לשאת את הנפטרים, זה לא מינויי כבוד בעיניו, וכבוד מגיע לו יותר מאשר לאח הצעיר, הלא בגלל זה הוא יצא למאבק נגד משה רבינו. לשאת את המתים, זו בהחלט מעלה, במפורש אומר משה למישאל ואלצפן: 'קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם'. יש בכך קירבה, אבל לא עבור קורח, מדוע? נשיאת המתים זו אינה תמונה המתאימה לעמוד הראשי.

הבה נשאל: אם קורח היה צדיק, והיה לו תפקיד מרומם בין הלויים, 'מנושאי הארון בכתף' (במדב"ר ד/כ), מדוע לא פעל עליו הכלל: "אחר המעשים נמשכים הלבבות"? למה לא אירע אצלו החוק: "מצווה גוררת מצווה"? למה לא התממש הכלל: "מתוך שלא לשמה בא לשמה"? איך זה שאיש גדול, עושה כל כך הרבה זמן דברים גדולים, ונותר משקע שלילי בליבו?

התשובה היא שמצווה גוררת להיכן שמקיים המצווה רוצה להגיע, כך גם ה'לשמה ולא לשמה', לא יזיז את הלב למחוזות שהוא מנותק מהם, זה גם נכון בכלל: "אחר המעשים נמשכים הלבבות", בתנאי שמראש הלב היה שלם עם המעשה.

הבה נמחיש בסיפור שהיה לפני למעלה מחמישים שנים [אבי מספר זכרון יַלְדוּת] ילד מסורתי לומד בבית ספר חילוני, בטיול של בית הספר נכנסה כל הכיתה למסעדה, הילד הבחין שהמסעדה אינה כשרה, המתין בחוץ, החברים ריחמו עליו, והוציאו פריט אחר פריט, ושאלוהו אם זה כשר, הילד הבין שלחמניה וירקות זה בסדר. כיום יש מועצה לשלום הילד, שכנראה לא תאשר כזו התעללות. הילד קיבל אמנם בבית ספרו תארי 'רב' 'צדיק' וכדומה, אבל זה היה גם קצת בזלזול. כעבור שנה בטיול שוב חזרה אותה הההצגה, כך היה גם כעבור שנתיים. בשנה הרביעית הילד נכנס ואכל, בנימוק: "נמאסה עלי ההצגה הזו". לא פעל החוק: "אחר המעשים נמשכים הלבבות", כי מראש הלב של הילד לא היה שם, אלא עמד בחוץ ורטן על הוריו הדתיים ועל הקב"ה שנעל אותו בכזו מערכת כובלת ומיותרת.

דוגמא מכיוון אחר: לרב מיכאל דב ויסמנדל ז"ל הייתה ישיבה, והוא הלך להתרים עבורה, הגיע לבית המדרש הגדול של סאטמר וביקש מהגבאי רשות לדבר כמה מילים אחר תפילת שחרית, הגבאי אמר לו שהיה כבר היום איזשהו ראש ישיבה, ולא סביר שהאנשים יסכימו לתת פעמיים, רבי מיכאל דב לא השתכנע, ניגש אל הרבי, והרבי אמר: 'ודאי', תעלה על הבמה ותצליח. אכן הוא אסף באותה הזדמנות יותר מהממוצע. אחר כך הוא ניגש אל הרבי ושאל: "מהיכן ידע הרבי שכך יהיה"? השיב הרבי, כבר היה כאן אחד לפניך, וראיתי שהייתה לו הענות יפה, כי הוא דיבר משכנע. הבנתי שאם האנשים כבר נתנו צדקה בעין יפה, ישנו כלל: 'מצווה גוררת מצווה', ובוודאי לך יתנו יותר. עד כאן הסיפור, ההבדל בין התורמים לבין הילד הוא ברור, התורמים הרי אוהבים לתת צדקה, הם לא אוהבים שמפריעים להם כל חמש דקות, אבל הרי כל יהודי רוצה לעשות מצוות. מי שאוהב משהו, כשיעשה אותו שוב ושוב, זה ירעיד לו נימים חיוביים בלב.

הנה עוד דוגמא, היה פעם רשע בשם אלישע בן אבויה, מֻכָּר בשם 'אחר'. הוא בעצמו מספר, שהסיבה שהוא יצא לתרבות רעה, הייתה כי בברית המילה שלו, היו תלמידי חכמים שעסקו בתורה בהתלהבות 'כנתינתה מסיני', עד כדי כך שאש קודש ליטפה את הספסלים, אבי התינוק התרגש ואמר: כזה כבוד יש לחכמים! אני שולח אותו לישיבה. בגלל שזה לא היה לשם שמים, זה נכשל (רות רבה ו/ד). מדוע השנים שלמד תורה לא שיפרו אותו? התשובה היא, אביו לא רצה את התורה, אלא את הכבוד, כאן אין "מתוך שלא לשמה בא לשמה", אין לשמה אף פעם. כאן זה מתחיל עם כבוד, וסוחב אל הכבוד עוד ועוד. זה מה שהיה גם אצל קורח, אמנם הוא לא היה אלישע בן אבויה, אבל הכבוד פעם בליבו. גאווה צריך לשבור עם פטיש, ולא להמתין שהיא תזוז לצד הנכון, מפני שהיא זזה ללא הרף לצד הלא נכון. כדי שהיא תזוז לצד הנכון צריך לרצות את הצד הנכון.

יש לי עוד דוגמאות מרתקות. אבל הבה נעשה לנו לבד דוגמא, היכן? בשולחן השבת! כדי להמחיש למה אני מתכוון, אספר בדיחה, שוודאי לא הייתה, אבל ממחישה בהחלט. ליצן השכונה הצטרף פעם לרב צדיק לסעודת שבת. ישב ליד הרב, ושמע שעל כל נגיסה הוא לוחש לעצמו: "לא להנאת עצמי אני מתכוון, אלא לכבוד בוראי", כך אמר על כל המטעמים המעדנים והממתקים שהוגשו לשלחן. הליצן לקח אומצת בשר עסיסית, נגס בה במלא הפה ולחש: "לא לכבוד בוראי אני מתכון, אלא להנאת עצמי". הליצן אמר את זה די בקול, כדי שהצדיק ישמע, ואכן שמע והזדעזע. פנה אליו ושאל: 'היתכן'? "כבוד הרב, התנצל הליצן, אני לא שקרן". מדוע זו בדיחה, כי גם אם הוא אינו יודע לומר את המילים היפות של הצדיק, אבל לשתוק הוא יודע! להגיע לכאלה דרגות קשה לו, אבל לפחות להעריך.

בשולחן של שבת שלנו יהיו בעזרת ה' מטעמים כיד המלך, נזכור את מה שאמר הצדיק, ונדחה בשתי ידיים את מה שאמר הליצן, ואז 'אחר המעשים נמשכים הלבבות', 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', 'ומצווה גוררת מצווה', נשתה יין טוב להנאת הבטן, אבל נזכור שזה יכול גם להיות לכבוד הבורא ולכבוד שבת קודש. אם בשבת הראשונה זה יהיה רק שלושים אחוז לכבוד בוראי, עם הזמן זה יטפס בעזרת ה' כלפי מעלה.

גיליתי לאחרונה יין צרפתי מיקב "ויה קלושה" היקב נמצא בעמק הרון "קוט דה רון" זה איזור יין בדרום צרפת. היופי המיוחד ביין הזה שהוא בכשרות הבד"צ העדה החרדית.

היקב הוא ותיק וידוע ומייצר את היינות לפי הכללים של עמק הרון לפחות 60% גרנאש והשאר סירה ומורבדרה.

נקרא בעגה המקצועית GSM דהיינו גראנש סירה מורבדרה. יין מאוזן ונעים לשתיה.

שנה ראשונה שמייצרים ביקב ויה קלושה יין טוב וגם כשר למהדרין.

המחיר כ 110 ₪. והכשרות כאמור בד"צ העדה החרדית.

לחיים ושבת שלום

שרגא - אתר היין הכשר