דם הענבים

במשך השבוע של לפני פסח נקרא ביום חול את פרשת 'אחרי-מות', זו פרשה  של שבוע הבא, כי כל חג שמגיע בשבת, מקבל את הקריאה, והשבת מוותרת, היא 'מכניסת אורחים'. על כן קראנו במשך השבוע את פרשת 'אחרי מות', שנקרא אותה רק בשבת שאחר הפסח. שם ישנה הרחבה באיסור לאכול דם (ויקרא יז/י). בימי קדם נהגו עמי תבל לעשות טכסים פאגניים על דם הקרבנות, וכדי שחלילה לא נמשך להבלים, לכשפים ולאמונות שלהם, אסרה התורה כל פעולה עם הדם, אלא רק להזותו על המזבח ['לא תאכלו על הדם', זה בעוד שבועיים, פרשת 'קדושים'].

גם יין נקרא 'דם'! 'דם ענבים' (בראשית מט/יא. דברים לב/יד). אכן גם 'דם ענבים' עולה על המזבח, אבל למרבית הפלא, התורה מאשרת גם לנו להשתמש בדם הענבים.

כדי שנבין מדוע הבה נציג עוד מצוה המופיעה בפרשת השבוע, 'כיסוי הדם', דם של חיה או עוף, לא רק שאסור להשתמש בו, אלא  צריך לכסותו (ויקרא יז/יג). זה בגלל סיבה אנושית, כפי שביאר בספר החינוך: לפי שהנפש תלויה בדם... לכן ראוי לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואה, בטרם נאכל הבשר, כי בזה [אכילה ליד שלולית הדם] נקנה קצת אכזריות בנפשנו, לאכול הבשר, והנפש שפוכה לפנינו (מצוה קפ"ז).

ההסבר פשוט ולא זקוק לביאור, לאכול את העוף, בעוד דמו תוסס למרגלות הסועדים, זה אמנם לא אכילת אבר מן החי, אבל הדמיון קצת מחבר את זה, לכן זו 'קצת אכזריות', בעוד שאחר כסוי הדם, זו כבר אינה אלא אומצת בשר, הראויה להצלות על הגחלים, ואין לה מעמד אחר מאשר לכיכר לחם. דם בהמה אין צורך לכסות בגלל שני טעמים:

א _ חלק מהדם צריך לעלות על המזבח, אותו ודאי אין לכסות, לכן אין לחלק בין דם לדם.

ב _ מקנה צאן ובקר שמגדלים ברפת ובדיר, נתפס בעיניים שלנו כמזון, לא רק אחר השחיטה, אלא מאז שהגדי, הטלה והעגל נולדו, כבר ידענו, את זה נשמור לבר- המצוה, את זה לסעודת פורים ואת זה לפסח. המבט על בעלי החיים הללו, שיש להם חיים זמניים, וכבר מעכשיו הם 'אוכל', אשר לעת עתה עדיין זז לבדו. כששופכים את דמה של בהמה הגדלה בדיר או ברפת, נתפסת בעין האנושית תמונה דומה לכל ניקיון אחר שעושים במזון, מוציאים את גרעיני הפילפל, מקלפים את התפוזים, מבתרים את האבטיח, בכל הפעולות הללו נחתך פרי ונוזל מיץ, ואיש אינו רואה בזאת משהו אכזרי.

כמו שאיש אינו מעלה בדעתו שזה אכזרי להסיר מפינת התיקרה קורי עכביש, יחד עם העכביש הנמצא בתוכם, כי לא רואים אותו, בתודעה שלנו זה נתפס, שהתפקיד שלו זה להיות מושלך לאשפה. או שאנו מרשים לעצמנו לסתום חור של עכברים שהתגלה בירכתי הבית, מבלי לחשוב כיצד יצליחו העכברים להשתחרר משם. אבל כשנראה עכבר פצוע, יכמרו רחמנו עליו, לא כי הוא יותר מסכן מאלה שכלואים בחור, אלא אך ורק בגלל שראינו אותו. אין לבדוק אם הרגשות אלה נכונות או לא, כי הרגש אינו חכם, אבל הוא עצמאי וצריך להתחשב בו.

זה מבהיר מדוע מדגישה התורה "אשר יצוד ציד חיה או עוף", הרי גם צבי מהכלוב, ועוף מהלול והשובך, צריך לכסות את דמם, אבל הרעיון המקורי של שפיכות דם, מצטייר היטב בלב, כשתופסים צבי עצמאי, או עוף מן ההפקר, הם לא נראים כמזון, אלא כבעל חיים לכל דבר. אמנם התורה לא חילקה בין דם לדם, לכן גם אווזים ותרנגולים העומדים לפיטום ואכילה, צריך לכסות את דמם.

הנה הגענו אל היין; אם נראה מישהו רוקד על דמו של בעל חיים שנשחט, זה ברברי לגמרי, אבל על התירוש הנסחט מהענבים, רוקדים גם רוקדים 'הידד' (ירמיהו מח/לג). לא רק שהדורכים אומרים 'הידד', אלא הענבים עצמם מצטרפים לשירה. כי בעל חיים אינו רואה את עצמו מזון לזולת, ואילו הענבים  כן רואים את עצמם יין משובח.

בשנים עברו ערכתי הנחיות מפורטות, כיצד לארגן נכון את שתיית ארבע הכוסות,  ונשאר מפוקסים עד אחרי חד גדיא, שיר השירים, ועוד כמה סיפורי יציאת מצרים.

הכל נמצא באתר, ואין טעם להעתיק, אלא רק להזהיר, שארבע כוסות יין, זה די הרבה, למי שמהדר על כוס גדולה, ומוסיף הידור לשתות את כל הכוס, לא רק רוב. להידור זה יש מקור וביסס, אבל דרושה נקיטת זהירות, כבר מהכוס השניה, ובוודאי שלא להוסיף טעימות בשלחן הסעודה, את זה נשאיר למחרת.

כפי שכתבתי בשבוע שעבר, לליל הסדר מומלץ יין לא עם אחוזי כהל גבוהים, ל'יקב דלתא' יש יין אדום יבש בשם 'אֶטא קל', יין שיש בו סה"כ 10% אלכוהול והוא פירותי מאוזן ונגיש. יש עוד כמה יקבים שמייצרים כזה יין.

לאלו שלא יכולים לשתות יין יבש וגם לא רוצים מיץ ענבים יש יין מבעבע קלות אדום\ורוד בשם 'ברצ'טו' מ'יקב ברטנורא' ויש בו ס"ה 6% אלכוהול. יש בו מתיקות עדינה, קל ומהנה לשתות אותו.

יש עוד מגוון יינות שאפשר לשתות אבל כאמור צריך להיות חכמים ולחשוב על המשך הערב שגם הוא ייעשה בצורה נעימה.

לכן, כמו שאני כותב בכל שנה: כוס ראשונה שמגיעה על קיבה ריקה צריך משהו עדין אולי יין ממשפחת הרוזה שהוא יותר עדין ובדרך כלל גם יש בו פחות אלכוהול.

כוס שניה שמגיעה לאחר קריאת ההגדה וממש לפני סעודת החג וגם היין עומד בכוס זמן ארוך אפשר ואפילו כדאי יין אדום כבד יותר. אותו דבר הכוס השלישית, ששותים אותה מיד לאחר ברכת המזון אחרי שכבר אכלנו ושבענו (השארנו רק קצת מקום לאפיקומן). לעומת זאת כשממשיכים לכוס הרביעית, לדעתי, פה צריך לחזור ליין יותר עדין וקליל כדי שלא יפיל אותנו באמירת הפיוטים שבסוף ההגדה.     

לשאר ימי הפסח, יש מגוון מאד רחב, בפרט אם יהיה חם, כדאי להצטייד בכמה יינות לבנים משובחים, אם הם יהיו במקרר, נוכל אחר כך לעשות 'עונג יום טוב' משובח.

לחיים, שבת שלום, חג שמח

ופסח כשר ושמח

שרגא – אתר היין הכשר