המלצות יין לשבת

פרשת בלק תשפ"ה, אלה אדום ולבן, יקב עמק האלה

פירוש המילה חזון הוא מַרְאֶה. הנביא היה מקבל את נבואתו כתמונה  "מקל שקד", "מנורה", ועוד דוגמאות דומות. אבל ה"חזון" איננו כלי בלעדי לנבואה. הוא גם מבט עמוק, רוחני, חווייתי. כך לדוגמה:

• "חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה'" (תהילים מו/ט)
• "חָזוּ שָׁמֶשׁ" (תהילים נח/ט)
• "חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ, עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם" (ישעיהו לג/כ)

אפילו נביאי השקר קרויים "חוזי שווא" (יחזקאל יג/ט). כלומר, עצם מושג החזון הוא כלי, תלוי בידי מי ומה התוכן. ובכלל, לרוב כשמשתמשים במילה חזון, הכוונה היא לשאיפה חיובית, מלאת תקווה, אולי אפילו תוכנית לעתיד טוב יותר.

בעוד חודש תהיה שבת חזון. אמנם כך פותחת ההפטרה, אבל המשמעות עמוקה יותר. לא מדובר רק בטקסט מספר ישעיהו, אלא במבט עתידי של עם שלם. רגע לפני תשעה באב, כל עם ישראל ניצב מול החזון והרצון לגאולה ולבניין מחודש. יש תקווה שמצפים להתגשמותה.

זכורה לי סדנה שפורסמה בזמנו, נושא: מאכלים בריאים. שמה היה "חזון הצמחונות". לא סתם קראו לזה כך. המארגנים לא ביקשו להעביר עוד הרצאה תזונתית, הם ביקשו לחולל שינוי, לבנות תודעה, להנחיל ערכים. וזה בדיוק מהות ה"חזון" ניסיון להנחיל עיקרון שחשוב בעיני בעליו לחברה כולה.

בפרשת השבוע מופיע חזונו של בלעם, אנטישמי מובהק שכעבור ארבעת אלפים שנים, הגרמנים כינוהו 'יודן ריין'. בלק מבקש: "אֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ" (במדבר כב/ו), ובלעם עונה: "וְגֵרַשְׁתִּיו" – לא פחות. הוא מציע לקב"ה לגרש את עם ישראל לגמרי. זה לא חזון מה', אלא שאיבה אפלה מליבו הרע. ואף על פי כן, הוא מתפאר: "מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה" (במדבר כד/ד). והרי ברור לכולנו לא מדובר בהתגלות אלוקית, אלא בתחפושת נבואית לרצון רע.

פוגשים גם חזון ביקב האלה

השבוע פגשתי את אריאל ביר, היינן של יקב האלה. היה לנו דיון ארוך ומעמיק, שעסק לא רק ביין המיובא מארצות רבות, אלא גם במשמעות של יין מקומי כדרך חיים. לא רק טעם, לא רק כלכלה. הוא מדבר על חזון – של אכילה נכונה ושתייה מותאמת.

הוא נתן דוגמה: אדם שקונה צלעות כבש בכ-150 ש"ח לק"ג, משקיע שעתיים עבודה, ושש שעות סגור בסיר שבתוך התנור. התוצאה תבשיל עשיר בטעמים. אם יצרף לו יין אגרסיבי מדי היין יכסה הכול תוך שניות. לא חבל? לעומת זאת, יין מותאם רק ירכך מעט את העודף, ויאפשר לטעמים העמוקים להישאר. כך צריך לחשוב על שתייה – כמשלימה, לא כמתחרה.

וזה לא רק בבשר. גם בדג, בסלט ירקות, בחומוס, בטחינה, לכל דבר יש את היין שמתאים לו. יינות מספרד מתאימים למטבח הספרדי, יינות מגאורגיה – לגאורגי. כאן בארץ? ערבוב של עמים, של טעמים. לכן, מסעדה צריכה מלצר יין, שלא ישאל "איזה יין אתה רוצה?" אלא יתבונן במה הוזמן, וימזוג את היין הנכון.

ולכן, הוא אומר, אולי בכלל לא צריך לרשום על הבקבוק הרבה מעבר לשם היין והיקב, תסמוך על  היינן. כמו שבמטבח לא כותבים על הצלחת את רשימת המרכיבים, אלא פשוט סומכים על השף.

לדבריו, הרעיון כל כך פשוט, שלא צריך אפילו פרסום. כמה מסעדות יתחילו בזה — וזה כבר יתפשט מעצמו.

בהקשר זה, טעמתי את היינות החדשים של היקב, אבל אכתוב רק על שניים מהם:

• אלה לבן  – בלנד בסיסי של היקב: 60% שרדונה, 25% ויונייה, 15% גוורצטרמינר. יין ארומטי, מרגיש כמו חצי יבש, אך בפועל יבש עם 12% אלכוהול. יופי של יין לבן.
• אלה אדום –  בלנד של 45% קברנה סוביניון, 35% מרלו, ו-20% מלבק שעשה ליין משהו נפלא. צבע אדום בוהק, ריחות פרחוניים, סגלגלים ואפילו מבושמים, יין קליל אך עם עומק. מעט העץ שהיין פגש העניק לו רוגע. 13.5% אלכוהול.

ביקב קוראים לסדרה הזו Entry Level רמת כניסה. הם יוצאים לשיווק ממש בימים אלו, בכשרות בד"צ העדה החרדית, ומחירם כ־65 ש"ח.

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב

פרשת קורח תשפ"ה, מלבק ברברה 2021, יקב דדה

הלוי, היין, והתמורה ההוגנת

בפרשה זו מופיעות מתנות הכהונה ומתנות הלויים.
נדמה כי חובב יין ממוצע אינו מעלה בדעתו כמה עבודה, השקעה ודיוק גלומים בבקבוק היין שהוא מחזיק בידו.

העבודה מתחילה עוד לפני נטיעת הכרם, ממשיכה בתקופת הפריחה, ובמהלך הקיץ – כשהענבים גדלים – דורש הכרם ביקורים תכופים וטיפול שוטף. גם בחורף, כשנראות הגפנים כאילו הן בתרדמה, נדרש גיזום מוקפד וטיפולים חיוניים.
לאחר שהענבים מתחילים להבשיל, הכורם והיינן עומדים עם יד על הדופק - כדי שלא להקדים או לאחר את הרגע המדויק לבציר.

מרגע הבציר – זה לא מפסיק לרגע:
בשלב התסיסה, היינן ישן בלילה בין החביות, לאחר מכן עליו לקבוע מתי להפריד את התירוש מהקליפות, להעבירו לחביות לעיתים לשנה וחצי ואף שנתיים.
אז מגיע שלב הטעימות, בו מחליטים אילו יינות לשלב לבלנד הנכון, ורק לאחר מכן מתאפשר ליין להתבגר באיטיות ובשקט לעיתים שנה ואף יותר עד שמגיע השלב שבו אפשר לברך על המוגמר ולשלוח בקבוקים אל חובבי היין.

הנה חלפו על היין בין שנתיים לארבע שנים תלוי בזן ובסוג.
וזו לא רק עבודה רבה – אלא גם השקעה כלכלית כבדה. כל שלב דורש השקעה – לדוגמה: כדי לשמור על טמפרטורה יציבה של 16 מעלות, יש להפעיל מערכות קירור רצופות – לא פשוט במדינת ישראל החמה. חשבון החשמל של היקב הוא סיפור שלם.
וזו רק הוצאה אחת מתוך רבות: כוח אדם, חביות, תחזוקה, אריזה, לוגיסטיקה. כל בקבוק הוא עולם שלם של עמל.

כלפי מה הדברים אמורים?

בפרשת השבוע נאמר:
"וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה – חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר יח, כא.)
המילה "חֵלֶף" משמעה: תמורה, שכר עבודה. זו אינה "מתנה" – אלא משכורת הוגנת על עבודה ראויה.

בעינינו אולי זה מובן מאליו:
החקלאי קוטף תאנים בצלע ההר, מביא ללוי סל אחד מתוך עשרה – פעולה טבעית, כמעט סמלית.
אך כשמדובר ביין – שנוצר בתהליך כה ארוך, מסובך ויקר – האם ניתן לקרוא לכך "מעשר"? זה לא מתנה – זו תמורה שוות ערך.

אלא שכאן בדיוק הנקודה:
התורה מצפה שגם הלוי (ובימינו –  התלמיד החכם) יראה בכך חוזה הדדי. זה אינו נדבה – זו עסקה הוגנת. לנו זה כדאי, מעשרות מביאות עושר.
הציבור נותן את מעשרו – לא כי הוא נחמד, אלא כי זהו חלק ממערכת.
ואילו הלוי/הלומד מצדו – חייב להחזיר בתורה, בעבודה, באחריות.
אסור למעול באמון. מי שקיבל מעשר – אינו "נהנה מתרומה", אלא מקבל שכר על תפקיד מוגדר.

ובאותה רוח, אני רוצה להמליץ הפעם על יין שבו באמת הושקעה עבודה מרובה:
ענבים מובחרים שנבצרו בקפידה, עברו מיון קפדני, הותססו ונחו זמן ארוך בחביות.
המחיר – בהתאם להשקעה.
הטעם – מעיד על האיכות.

השבוע שתיתי את הבלנד המעניין של "יקב דדה" – מלבק וברברה 2021

גוון: בורדו־סגול עמוק.

בלנד ייחודי של 50% מלבק ו־50% ברברה, המפגיש שני זני ענבים מעניינים לבקבוק אחד.

ליין יש ארומות של גרגרי יער שחורים, דובדבנים, עלי טבק ונגיעה עדינה של וניל ברקע. גם בטעימה מתגלה טעם פירותי מתובל, עם עפיצות פיקנטית וטאנינים נוכחים ומאוזנים.

היין אינו מסונן, עבר התיישנות של כ־18 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי.

אלכוהול: 14.5% המחיר 120₪. והכשרות: רבנות מקומית, בד"צ בית יוסף, ובד"צ מחזיקי הדת בעלז.

לחיים ושבת שלום

שרגא - אתר היין הכשר

לעמוד היקב

פרשת חוקת תשפ"ה, יינות גיאורגיה, יקב שמעון

מה דעת הקוראים על "נוזל סינתטי בטעם יין"? כזה שכולל אחוזי אלכוהול מתאימים, טעם של התיישנות בחביות עץ ושאר הפרמטרים של יין משובח, עד כדי כך שגם ייננים מקצועיים לא יצליחו לזהות את החיקוי. כרגע עדיין אין כזה יין בשוק, אבל בנושא זה אני מבקש להתמקד השבוע.

נתחיל עם היין שמלאכי השרת סיננו ומזגו לאדם הראשון בגן עדן (סנהדרין נט/ב). זה לא היה יין ששהה כמה שנים בחבית, לפני שבוע עדיין לא היה עולם, לא היו ענבים ולא חביות. הכול היה טרי בן שבוע. אבל משם אין ראיה לכאן או לכאן, כי חז"ל אומרים שהקב"ה ברא עולם בן שנים הרבה (ר"ה יא/א: "בקומתם נבראו"), כלומר: העולם לא התחיל מנקודת זינוק אפס, אלא אדם וחוה נראו כאנשים בני שלושים, והתנהגו כך. גם צמחייה עבותה הייתה ביערות, ושכבות גאולוגיות בבטן האדמה, כך זה יצא לדרך. על כן גם יין ישן היה באיזושהי מערה נעלמת.

אבל בפרשת השבוע יש נושא שיכול להתאים לדיון שלנו. לבני ישראל ירד מן מהשמים, והיו בו את כל הטעמים שרצו, ואף על פי כן אנו מגלים שהם התלוננו ואמרו: "נַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא/ה). הם המציאו סיבות כלשהן. אני מציע סיבה אפשרית: התלונה הייתה: "יש לנו יין בן יום אחד" [לא השאירו מן מיום ליום], ואנו רוצים ישן אמיתי. מה שקיבלו היה רק 'כאילו' יין ישן.

אפשר להוכיח שהתלונה שלהם אינה מוצדקת. לחם הפנים שהיה בבית המקדש נותר על שולחן הזהב שבוע שלם, וכעבור שבוע התחלקו בו הכוהנים, ומבלי שיחממוהו שנית קיבלו הכוהנים לחם טרי וחם, כאילו שזה הרגע יצא מהתנור (ש"א כא/ז). היו כוהנים שזלזלו בנס מעורר ההשתאות הזה, וביקשו "טרי אמיתי"! ואפילו העזו להשוות את הלחם הפלאי הזה לשרץ טמא, וכינוהו "זנב לטאה" (פסחים ג/ב) כי הזנב ממשיך לפרכס לאחר שהוא נתלש מן הלטאה, למרות שהוא כבר אינו חי. כך גם לחם הפנים: ממשיך להיות חם, אך זה לא נראה להם אמיתי. מהעובדה שכוהני המקדש הוקיעו את הגישה הזו, משמע שאם יש ללחם טעם וריח של טרי, אין בכך שום חסרון.

נחזור ליין שביקשו אוכלי המן, אם הם קיבלו מים בטעם זהה ליין שיוצא מהחבית כעבור שנתיים, הרי שהם קיבלו דבר טוב ולא חיקוי עלוב.

ומכאן לשאלה על יין סינתטי: לכאורה, לא צריכה להיות לנו תלונה על כך. אך למעשה זה לא כן, יין סינתטי הוא שקר, והתכונה האנושית אינה אוהבת שקרים. מי שיקנה טבעת עם יהלום יקר, ואחר כך יגלה שהיהלום סינתטי, ירגיש מרומה, למרות שהיופי זהה. כלל זה נכון בכל דבר, ובפרט ביין: על יין מברכים "בורא פרי הגפן", והסינתטי אינו זכאי לברכה זו. ביין, אם לאחר הכוס הראשונה מגישים יין משובח יותר, מברכים עליו "הטוב והמטיב" ובסינתטי, זו תהיה ברכה לבטלה.

קיים בעולם שוק פורח של יינות מזויפים, אך הם אינם סינתטיים לגמרי. הם מבוססים על יין זול עם תוספת של תבלינים, תמציות, צבע ותרכיז שמעניקים אשליה של יין כבד ומשובח. אבל ברוך ה', בפינת ההצעות שלי יש רק יינות משובחים שנעשים על טהרת הענבים.

שבוע שעבר נחתו על שולחני שלושה בקבוקי יינות מגאורגיה. הריחות, הטעמים והפירותיות שבהם שונים ממה שאנחנו רגילים, ועדיין יש בהם משהו מיוחד.

היינות עשויים מהזן סַפַּארַוִוי שהוא זן גיאורגי עתיק יומין.

*קִינְדזְמָרַאוּלִי – יין אדום חצי מתוק, המיוצר מענבי הספראווי. (100 ש"ח)

*מוּקַזִינִי – אדום יבש מענבי הסַפַּרַאווי. כיוון שהוא גדל בכפר מוקזיני שבאזור הקאחתי (אזור יין טוב בגאורגיה), כך שמו. (85 ש"ח)

*סַפַּארַוִוי – היין הגבוה מבין השלושה, גם הוא מאזור הקאחתי, מכפר שנקרא חשמי. התיישן בעץ שנה וארבעה חודשים, והתוצאה, יין בצבע אדום כהה מאוד, עם טעמים עזים של פירות ואדמת חרס, טאנינים טובים. בקיצור, יין שמתאים לתבשילי בשר כבדים (צ'ולנט, חמין וכדו'). (150ש "ח)

היינות בכשרות של הרב בערל לאזאר ובד"ץ יורה דעה - הרב מחפוד שליט"א

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב

פרשת שלח תשפ"ה, קריניאן גפנים בוגרות 2021, יקבי ירושלים

כבר הזכרתי בעבר, פעמים אחדות, את הרעיון המרתק שמאשכול הענבים הענק שהמרגלים הביאו מארץ כנען שימש להכנת יין לנסכי המזבח במדבר.

חז"ל, בשאלה פשוטה אך עמוקה, תוהים: מהיכן היה לישראל יין לנסכים במדבר? שתי תשובות עולות במדרש (שיר השירים רבה ד, ג)
א. מאותו אשכול ענבים של המרגלים.
ב. קנו יין מתגרים נכרים שבאו להציע סחורה.

אבל ההקשר שבתורה מוסיף רובד נוסף: מיד לאחר סיפור המרגלים באים דיני הפרשת חלה ונסכים. ההפרשה חלה רק בארץ ישראל – שם הכוהנים אינם מקבלים מַן אלא ניזונים מתרומות העם. במדבר, לעומת זאת, לכל אחד הייתה מנת מַן שווה. אבל נסכים – הרי היו כבר במדבר, כחלק מקרבנות הציבור. אז מנין היה היין?

כאן חוזרת התשובה שאותו אשכול סיפק את היין. אלא שיש לבחון זאת לעומק: רק עבור קרבן התמיד היו נדרשים כ־1,000 ליטר יין בשנה! וזה עוד לפני מוספים, ושאר הקרבנות. כמה יין יכול להכיל אשכול אחד, גדול ככל שיהיה?

חז"ל מתארים שמונה גיבורים שנשאו את האשכול. בחומשים החדשים והמאוירים אפשר למצוא סירטוטים והמחשות מגוונות. אך במדרש המבואר מובא חשבון אסטרונומי ממש: המרגלים סחבו ארבעים סאה נפח לכל אחד מהנושאים – כ־600 ק"ג לאדם! ויש אף המעריכים את משקל האשכול ב־15 טון – משקל של משאית כבדה.

יש הסוברים שחז"ל לא בהכרח דיברו על כמות פיזית אלא על איכות מופלאה. אחרים מציעים שכל סדר החיים במדבר לא התנהל לפי חוקי הטבע הרגילים ולא פלא שגם אל תוך היין הבסיסי השתחל עוד יין דרך נס, כפי שהיה אצל אליהו הנביא שהבטיח לאלמנה הענייה: "צפחת השמן לא תחסר" (מ"א יז/יד). לכן אין טעם לחשב כלל. ויש גם מי שמרחיב את אפשרות רכישת היין מתגרים – אולי הביאו גם ענבים, והם אלו שהשלימו את החסר.

כך או כך, הציווי על נסכים וחלה אחרי סיפור המרגלים העגום מופיע בליווי פסוק מופלא
"לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ" – זוהי חלה,
"וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ" – אלו נסכים,
"כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט/ז, במדבר רבה יז/ב).

היין שניסכו על גבי המזבח אמור לשמח את העם – כאילו הם עצמם שותים ממנו.

והיום, כשאין לנו מזבח – אנו מוזגים את היין אל תוך כוס, אבל בלב פנימה נוכל לדמיין כאילו אנו מנסכים אותו לשם שמיים. הרי "שולחנו של אדם דומה למזבח" (ברכות נה/א), וזה מחייב אותנו לעצור לרגע של התבוננות – בין המזיגה לגמיעה.

בשבוע שעבר טעמתי יין מבית "יקבי ירושלים", מדובר ביין מסדרת "פרויקט טחנת הרוח", המופק מזן הקריניאן שמקורו בגפנים בוגרות בנות כ־45 שנה.

הכרם שוכן באזור הכרמל, והגפנים בו נטועות בצורת גביע — שיטת הדליה מסורתית וייחודית התורמת לאיכות הפרי.

היין מציג צבע אדום-סגלגל עמוק, גוף בינוני וניחוחות נעימים של פירות אדומים טריים ותבלינים עדינים. הסיומת שלו ארוכה ומעודנת, עם איזון נעים שמזמין לגימה נוספת.

המחיר: כ־65 ש"ח. כשרות:רבנות מהדרין ירושלים, בד"צ בית יוסף, בד"צ מנצסטר, O.U, ועד רבני חב"ד. אלכוהול:13%.

לחיים ושבת שלום
שרגא – אתר היין הכשר
לעמוד היקב