המלצות יין לשבת

פרשת תצוה תשפ"ו, יקב שאטו לה פראנס

בשבוע שעבר התברר במדור כאן שאין להוסיף ואין לגרוע מהמצוות שהקב"ה ציווה, והמוסיף גורע.

הייתה הרחבה, דוגמאות והוכחות שצריך לדעת מתי להוסיף איכות על חשבון כמות, מתי להוסיף כמות על חשבון איכות, מתי הוספה של דבר אחד היא על חשבון דבר אחר, ומתי ההוספה סותרת את הבסיס. לבסוף מיקדנו את הנושא בתעשיית היין, כיצד למקד את המטרה בבירור, לא להוסיף ולא לגרוע.

השבוע ניקח את אותה דרשה של שבוע שעבר, אלא שנבסס אותה על השמחה. מספרים שמישהו שאל את רבי חיים קנייבסקי זצ"ל: כיצד שמחים בחודש אדר. השיב הרב: שותים יין. כנראה שתשובה כזו השיבו רבנים רבים לשואליהם. מפני שזו תשובה פשוטה, הרי כתוב במפורש: יין ישמח לבב אנוש (תהילים קד טו). אלא שתשובה זו מתאימה לרבנים צדיקים, הם שמחים בין ובין כך כל השנה, ומלבד זאת הם אינם רגילים לשתות יין, מלבד הרביעיות של המצווה. לכן כשאל תוך השמחה הקבועה שלהם נמזגת כמות יין מתונה, זה מדגיש את השמחה הקיימת.

שואל נבוך יכול לטעות שאם כוס אחת לא תעשה את העבודה, הוא ייקח חמש כוסות. אבל זה דומה לילד שאוהב שניצל. כשהוא מקבל מנה זה משמח אותו, מנה גדולה משמחת יותר. אמא שרוצה לשמח אותו עוד יותר תעשה לו שניצל יותר גדול מהצלחת, יכול להיות שזה יוסיף קצת לשמחה, אבל אם היא תיתן לו שתי כאלה מנות זה לא יכפיל את השמחה, כי זה מדי הרבה, הוא לא יצליח לגמור. כל שכן ששלוש או ארבע לא יגבירו. מה כן. לעשות את השניצל יותר רך, להדביק עליו שומשום, להניח אותו על מצע של עלי חסה מקושטים. תוספת ירקות ורטבים, מפית ססגונית תחת הצלחת, סכו"ם מפואר, כיסא מרופד, אור נעים, מוזיקת רקע, שתיה מתוקה לקינוח, אמא בכבודה ובעצמה תשב לידו במשך הסעודה. כל אחד מהפרטים המנויים יוסיף לשמחה, שני פרטים יכפילו את ההוספה, ועשרה פרטים כאלה יגבירו במאוד את השמחה. כי כל הדוגמאות הללו אינן גוף השמחה, אלא תפאורה, הדגשה ותוספת.

אבל אם במקביל לשניצל אמא תספר לו בשורה משמחת שאחיו הבכור התארס, זה לא יגדיל את השמחה, אלא יפתח ערוץ שמחה חדש.

דוגמה לדבר היא מה שנאמר: אין נושאים נשים במועד כדי שלא לערבב שמחה בשמחה. בחג צריך להתמקד בשמחת החג, ובנישואין נאמר: כי ייקח איש אישה חדשה... ושימח את אשתו (דברים כד ה, מועד קטן ח ב). זאת אומרת שאחד משניהם אינו מוסיף שמחה לקודמו, אלא פותח עוד ערוץ של שמחה. אז גם בחג וגם בנישואין ישנה הגבלה, לא לערבב שמחות. אבל בחודש אדר ובפורים מרבים בשמחה, מומלץ לערבב שמחות. על כן כוס יין זה בהחלט מספיק, אפשר גם עוד אחת, ואת ריבוי השמחה נצטרך לעשות בהוספת הדגשה, רקע ותפאורה ליין. במשל של השניצל והילד, להניח את השניצל על עלה של חסה, ובנמשל של שמחת פורים זה להתבונן בטובות של ה'. להקדיש זמן ללמוד תורה בעצם יום הפורים, ואם נלמד למשל את מדרש רבה על מגילת אסתר נגלה הרבה סיבות לשמוח בפורים. כמו כן אפשר למצוא דוגמאות של הידור במשלוח מנות ובמתנות לאביונים, להתפלל כראוי, וכנראה שישנן עוד הרבה דוגמאות שכל אחד יוכל להיות יצירתי ולהעניק לעצמו פורים איכותי. על ידי כך לא נצטרך להפיל את תפקיד השמחה על היין לבדו, כי הניסיון הוכיח שאנו מפילים עליו תפקיד והוא מפיל אותנו, לפעמים למיטה ולפעמים לבוץ.

לכבוד פורים אני שמח להציג סדרת יינות חדשה ומרשימה מבורדו, שמגיעה לארץ בכמות מוגבלת וניתן להשיג אותה כרגע במקומות בודדים בלבד (יין כשר-אלעד, wine&beer-בית שמש, סומלייה-צפת, סטטוס של יין-אשדוד, noter vin-נתניה). היקב Château La France – שאטו לה פראנס, הוא אחת האחוזות הגדולות והמכובדות באזור בורדו סופריור עם כ-900 דונם של כרמים רציפים – דבר נדיר שמאפשר שליטה מלאה באיכות ובאופי הענבים.

האחוזה יושבת על אדמה מיושבת עוד מהתקופה הרומית, והיום משלבת בין מסורת עתיקה לייננות מודרנית ומדויקת. הקרקעות העשירות בחרסית וגיר מעניקות ליינות עומק, רעננות ומבנה, והיקב פועל ברמת הסמכה סביבתית מהגבוהות בצרפת. הייננות נעשית בשיטה גרביטציונית ללא משאבות, כדי לשמור על ניקיון, אלגנטיות וביטוי טרוארי ברור – ממש כמו בשאטואים הגדולים של בורדו.

הסמל הבולט של היקב הוא פסל התרנגול הענק Gallus, שהפך לאייקון של המקום ולשם של יין הדגל.

היקב מייצר שלושה יינות כשרים, כולם בכשרות הבד"צ העדה החרדית וכדתיא.

שלושת היינות המומלצים

בורדו סופריור

יין קלאסי, יבש ומאוזן, עם פרי רענן וחומציות מדויקת. ביטוי נאמן של בורדו הגדה הימנית – אלגנטי, נקי ונגיש מחיר: 100 ₪

פרסטיג'

בלנד מרלו–קברנה–מלבק, עשיר ורך, עם מרקם עגול וטאנינים מלוטשים. יין בעל נוכחות עדינה ומורכבות נעימה, מתאים גם לאוכל וגם לשתייה בפני עצמה. מחיר: 140 ₪

גראנד רזרב קובה גאלוס

יין הדגל של היקב. עוצמתי, עמוק ואלגנטי, עם ריכוז גבוה וסיומת ארוכה. מיועד לאירועים מיוחדים ולמי שמחפש יין עם אמירה. מחיר: 190 ₪

לסיכום

יינות בורדו איכותיים, כשרים למהדרין, עם אופי צרפתי קלאסי – מושלמים לשמחת פורים.

לחיים, שבת שלום ופורים שמח

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב

פרשת משפטים תשפ"ו, ספראבי חשמי, יקב שמעון אנד קמפני

השבת מברכים את ראש חודש אדר. זה הזמן להצטייד במצות היום של פורים, שהיא כידוע: "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז ב).

נושא זה כבר התבאר פעמים אחדות במדור שלנו כאן. ברור כשמש שחז"ל לא המליצו לאבד את השפיות. להקיא ברחוב זו עבירה, ליפול שדוד באמצע הכביש זה פשע חמור, הוא הדין במדרכה או ספסל בתחנת האוטובוס. להירדם בחדר המדרגות של הרב או המשגיח זה ביזוי צלם האלקים. איש מחכמי התלמוד לא העלה בדעתו שדבריהם הקדושים וההמלצות המלבבות שלהם יובילו לכאלה דרגות של מיאוס.

אך כפי שידוע לכם, אני לא מוכיח בשער, אבל אני גם לא שותף למחדל הזה, כי כזו תוצאה מכוערת אינה מיין משובח אלא מאלכוהול זול. הרבה אנשים גם אינם יודעים שילד בן חמש עשרה שוקל חצי מאדם בן ארבעים. ממילא כוס אחת ויסקי עבורו זה כמו שתי כוסות עבור המבוגר. רק חמישים אחוז כמות דם יש לו, ובתוך זה נמהל רבע ליטר ויסקי. זה אבסולוטית מידי הרבה. איני משגיח, גם פתרונות אני לא ממציא. כולם רואים אותם בעלונים המקדימים את הפורים.

אבל אני תמיד מחפש בפרשת השבוע משהו שקשור ליין, והפעם מצאתי משהו שקשור דווקא לאזהרה שלא להפריז ולא לאבד את הצפון.

הנה דברי המדרש: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא א). על כך מציגים החכמים פסוק תוגה של איוב: "מבקר לערב יכתתו" תוך יום הם נכתתים ונגמרים. ממשיך איוב: "מבלי משים" בלי כוונה ותכנון, "לנצח יאבדו" (איוב ד כ). אמר איוב להקב"ה: "מי יתן ידעתי" הלוואי שהייתי יודע מראש את הנזק שאני עושה לעצמי בתלונות ובשאלות שלי, "ואמצאהו" הייתי מוצא תשובה לשאלות שמציקות לי, ולא הייתי שוגה שדורש: "אערכה" לערוך לפניו משפט ולהתלונן על ה' (איוב כג ג ד).

משל לבריון איש עם שרירים חזקים שהיה שיכור והתחיל להשתולל. בעט בפלקי באזיקים שבידי השוטרים, והוציא אסירים על ידי ששבר את דלתות חדרי המעצר. המשיך להשתולל, רגם איקונין פסל אנדרטה של מושל העיר, המשיך השיכור, קילל לשוטר ואף אמר לשוטר: הודיעני באיזה המקום מושל העיר שרוי ואני מלמדו את הדין. כלומר אני אכה גם אותו. השוטר הוביל אותו למחוז חפצו. נכנס לקרית הממשלה, הראו לו את מושל העיר יושב בבימה, הראה לו מה המושל מסוגל לעשות. ועצר את השיכור לכמה רגעים להביט מה עושה המושל והשוטרים שהוא ממונה עליהם. ברגעים אלה הספיק השיכור לראות כיצד המושל סגר למטרונה את אחת השרות הנכבדות אולי תפשו אותה במעילת כספים, וטרד הוריד מגדולתו איפרכוס שר העיר, סמא לדוכוס את העינים, נתן קטריקי עונש לקרטוס לאחד המושלים, קרב קיסין אלה ושוט להכות למגיסטר מפקד רב דרג. כיון שראה השיכור את מושל העיר מה שהוא עושה כך, נתיירא השיכור ונרתע. מיד פנה אל השוטר שהביא אותו לראות. אמר: בבקשה מכם אל תענישו אותי. שיכור הייתי ולא ידעתי כח מושל העיר. (שמות רבה ל יא). במדרש ממשיכים שם חז"ל להשוות את כל מה שעשה השיכור לכל מה שאיוב דיבר והביע. בשבילנו מספיק המשל, הוא מדבר בעד עצמו.

לענייננו נכון לסיים באיחול עממי: "שמור על עצמך". תמיד תהיתי האם יש מי שאינו שומר על עצמו. אבל העובדות הן שיש זמנים שהשמירה קצת רופפת, ובעבורם נולד האיחול החשוב הזה.

על כן הבה נסכם שה' ישמור על כל עמו ישראל ברחמים, ואנו מצידנו נעשה את כפי יכולתנו לשמור על עצמנו.

אחרי כל מה שדיברנו על אחריות, על לא לאבד את הצפון, ועל ההבנה שיין טוב לא נועד להפיל אדם אלא להרים אותו, מגיע הזמן לדבר על יין שמכבד את עצמו ואת השותה אותו.

חודש אדר בפתח, ואני מתחנן שלא תיזכרו בתענית אסתר או באמצע הפורים שאתם צריכים יין. יש לי ברוך ה' מבחר גדול ושפע יין, ואפשר לעשות שמחת פורים מהודרת, אבל בבקשה: זריזים מקדימים. תודה.

והנה ההמלצה שלי לשבת זו, שמתחברת כל כך יפה למשל השיכור שבמדרש: לא כל יין נועד להכות, יש יין שנועד ללמד. לא יין זול שמפיל את האדם, אלא יין שמעמיד אותו על עומקו ועל דעתו.

הגיע אלי יין חדש של יקב שמעון אנד קומפני מגאורגיה. היין הגבוה שלהם נקרא ספארבי חשמי, מאזור הקאחתי, מכפר שנקרא חשמי. זה יין שהתיישן שמונה עשר חודשים בחביות עץ אלון. צבעו אדום כמעט שחור, ריחות וטעמים עזים של פירות ואדמת חרס, טאנינים טובים, נוכחות מרשימה. בקיצור, זה יין שלא שותים כדי ליפול, אלא כדי להבין. יין שמתאים לתבשילי בשר כבדים כמו צ'ולנט, חמין וכדומה, יין שמכבד את השולחן ואת האדם.

אלכוהול 14% כשרות הרב בערל לאזאר ובד"צ יורה דעה - הרב מחפוד שליט"א והמחיר 180 ש"ח.

אם במאמר דיברנו על שיכור שלא ידע את כוחו של מושל העיר, הרי שהיין הזה מזכיר לנו את ההפך: כששותים יין טוב, יודעים בדיוק איפה המושל יושב. יודעים מה גבול הטעם, מה גבול השמחה, ומה גבול האחריות.

לחיים, שבת שלום וחודש אדר שמח

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב

פרשת תרומה תשפ"ו, מיכה-קברנה סוביניון ללא סולפיט, יקב דעת זקנים

ברור שאין לגרוע מהמצוות שהקב"ה ציווה.

הוא ציווה שש מאות ושלוש עשרה מצוות, ואין אנו יכולים לטעון שדי בקיום רק שש מאות ושתים עשרה מצוות. אך היה מקום לחשוב בטעות שאמנם לגרוע אסור, אך מותר להוסיף על מצוות התורה. כלומר: לא שהוא רוצה להחמיר את המצווה, אלא רוצה להוסיף מצווה חדשה לגמרי שאינה כתובה בתורה. יש מצווה לאכול מצה בפסח, לתקוע בשופר בראש השנה, ולנענע בלולב בחג הסוכות, והנה מצווה חדשה, המצווה מספר שש מאות וארבע עשרה, לנעוץ שבעה מסמרים בלוח עץ בכל ערב ראש חודש. למהדרין יש מסמרי זהב עם פטיש של כסף. או שרוצה להרחיב את אחת ממצוות התורה אל מעבר לגבולותיה, כגון שהתורה ציוותה לעשות ארבעה בתים לתפילין והוא יוסיף בית חמישי, או שבתורה כתובים ארבע כנפות לציצית והוא יוסיף כנף חמישי, או שבתורה כתוב שחג הפסח הוא שבעה ימים והוא יוסיף יום שמיני. אולי יהיה גם מי שיחשוב שיש בכך הידור מצווה. על כן אומרת התורה שאסור להוסיף ואסור לגרוע (סנהדרין כט א). כלומר: לא רק שאין לו מעתה מצווה אחת יותר, אלא יש לו עבירה. המצווה הנוספת שהוא התנדב גרעה ממניין המצוות האמיתיות שהוא קיים.

טעות זו עשתה חווה אשת אדם הראשון. הקב"ה ציווה את אדם וחווה שלא לאכול מעץ הדעת. הוסיפה חווה ואמרה לנחש שהקב"ה אסר גם לגעת בו (בראשית ג ג). בציווי המקורי אין איסור לגעת בעץ. הנגיעה שהוסיפה חווה היא זו שגרמה להשתלשלות העבירה, כי הנחש דחף את חווה על העץ וגרם לה לגעת בו, ולא אירע לה מאומה. טען הנחש ואמר: כפי שעל הנגיעה לא נענשת, כך לא תיענשי גם על האכילה. חווה השתכנעה מהטיעון והסכימה לאכול מעץ הדעת. הרי שהוספת האיסור היא זו שגרעה אותו וגרמה לביטולו.

במבט שטחי עומד מאמר זה בסתירה לכלל ברור ומקובל שיש לעשות סייגים וגדרות לכל איסור ומכשול. לכאורה זאת עשתה חווה: הקב"ה אמר לא לאכול, והיא הוסיפה גדר וסייג להתרחק מהעבירה ואמרה שאסור גם לגעת בעץ. מה רע בכך? אלא שלא די בלימוד שטחי של קיצורי הלכות: "כך צריך לעשות" ו"כך אסור לעשות", אלא בכל סעיף וסעיף יש להבין את השתלשלותו, את מקורו ואת הסיבה המביאה לקיום ההלכה באופן זה. כיון שאת הסייג "לא לגעת בעץ" חווה לא המציאה, אלא כך נאמר לה מפי אדם (אבות דרבי נתן א ה). אדם מצידו עשה נכון כשרצה להוסיף גדר לעץ הדעת, אבל הוא טעה בכך שהורה לחווה קיצורי הלכה: "אסור לאכול מהעץ", "אסור לגעת בו", ולא הסביר לה את ההבדל בין איסור האכילה שאותו ציווה ה', לבין איסור הנגיעה שאותו הוא המציא בעצמו כדי להתרחק מן העבירה.

בעיני חווה שלא שמעה את ההוראה המקורית היה משקל שווה לשתי ההלכות הללו. על כן אפשר לערבב עיקר עם טפל, כפי שהיצר הרע מצליח להטעות פעם אחר פעם את כל מי שאינו תלמיד חכם, כפי שאומרים חז"ל: "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב ה). אבל אם הייתה חווה יודעת את הגבול שבין המצווה לבין הגדר הפרטית, לא היה הנחש מצליח לבלבל אותה. משל למה הדבר דומה? הכול יודעים שאסור לגעת בחוט חשמל חשוף, לכן מצפים אותו בפלסטיק שאינו מעביר חשמל. נכון להזהיר ילד: "מסוכן לגעת בחשמל". מותר לו לדעת שלא כדאי לגעת גם בפלסטיק שמכסה את החשמל, אבל הילד צריך לדעת שזה לא מסוכן. אם הוא ישמע שגם בפלסטיק מסוכן לגעת, ואחר כך יעז לגעת ויראה שלא אירע מאומה, הוא יעז לגעת גם בחוטי הנחושת שמתחת לפלסטיק, כי ראה בעיניו שהאזהרה אינה נכונה.

עשיו הרשע רצה להצטייר בעיני יצחק אביו כצדיק ופנה אליו בשאלות הלכתיות חסרות שחר: "האיך מעשרים את המלח" (רש"י על בראשית כה כח). זו דוגמה להוספה על מצוות התורה שאין בה מעלה אלא חסרון. חז"ל מוכיחים שכל המוסיף גורע מפרשת השבוע, שנאמר על ארון הקודש: "אמתים וחצי ארכו" (שמות כה י), כלומר שתי אמות וחצי. אם נחסיר את האות א' במילה "אמתים", יהיה כתוב "מאתים". הרי שתוספת אות אחת הפחיתה באופן משמעותי ביותר את מידות ארון הקודש. הוכחה זו ניתנת להוכיח גם על ידי השמטת ו' החיבור. אם לא היה כתוב "אמתים וחצי ארכו", אלא "אמתים, חצי ארכו", היינו מבינים שאורך הארון הוא ארבע אמות, כי אם "אמתים – חצי ארכו", אזי "ארבע אמות – כל ארכו", כמו שכתוב: "מחציתו חמשים ומאתים" (שמות ל כג).

חז"ל מביאים דוגמה נוספת על פי אותו כלל: אחד משמות המספרים בתורה נקרא "עשתי", ככתוב: "עשתי עשרה יריעת" (שמות כו ז). הספרה "עשתי עשרה" מופיעה בתנ"ך שש פעמים, ובלשון זכר "עשתי עשר" עוד שש פעמים. הסכום שמילה זו מתכוונת אליו הוא אחד עשר. ואם נחסיר מהמילה את האות ע', יהיה ערכה גדול יותר: שנים עשר, בדיוק כמניין הפעמים שהמילה "עשתי" מופיעה במקרא.

לכאורה הדוגמה של "עשתי" מיותרת, אחר שהציגו את "אמתים" הנאמר על ארון הקודש. אך היא אינה מיותרת. כשנאמר "אמתים", זה שתי אמות, אבל אם נחסיר את הא', וישאר "מאתים", זה לא יותר ולא פחות, אלא זה לא ברור, כי אין אנו יודעים מה "מאתים": האם מאתים מטר, או מאתים מילימטר, ואולי רוחב של מאתים קורי עכביש שהם יחד פחות משני סנטימטרים. לכן צריך היה את הדוגמה השנייה. המילה "עשתי" בהחסרת האות ע' הופכת להיות שתים.

לסיכום, היו לנו שלוש דוגמאות של הוספה שגרעה: א. "לא לאכול מפרי העץ" וגם "לא לגעת". ב. "אמתים" ולא "מאתים". ג. "עשתי עשר" ולא "אחד עשר".

אם הרעיון ברור, מדוע צריכים אנו עוד ועוד דוגמאות? מסתבר שכל אחת מהן מציגה דוגמה אחרת של הוספה. יש לפעמים שמבקשים להוסיף על הכמות, לפעמים על האיכות, ולפעמים סתם הוספה, ולפעמים מילה אחת עושה זאת גדול פי עשר. כל אחת מההוספות גורעת באופן אחר.

הבה נמחיש: תלמיד חכם יגע בתורה במשך שנה תמימה, מבוקר עד ערב, למד הלכות בשר בחלב בעיון. כעבור שנה הוא מביט לאחוריו ושואל את עצמו: מה הספקתי? סך הכול כעשרים דפי גמרא עם מפרשיהם והסיכומים שלי עליהם, ומחליט שלשנה הבאה הוא יתאמץ להשיג הספק רב יותר.

מנגד תלמיד אחר התאמץ לאסוף עוד ועוד ידיעות, והשתדל מאוד ללמוד בכל יום ויום לפחות שבעה דפי גמרא. בסוף השנה כשהוא סיים אלפיים וחמש מאות דפים, הוא גילה שנושאים רבים עמומים בלבו, והחליט שבשנה הבאה הוא ילמד יותר לאט, יותר יסודי, ואף יערוך סיכום על כל נושא ונושא. הראשון ביקש להוסיף כמות על חשבון איכות, והשני ביקש להוסיף איכות על חשבון כמות. אלה הן שתי הדוגמאות הראשונות:

א. "הוספה על הכמות": התוספת שאסור לגעת בעץ מעניקה לאיסור שטח גדול יותר ומרחיבה את הגדר אל מעבר לעצם האיסור. כאן נאמר שזו טעות. ב. "הוספה על האיכות": במילה "אמתים", הא' שנוספה צמצמה מ"מאתים" ל"שתים", אבל עם האות א' היא הגדירה בדיוק מה שתים: שתי אמות. כשנאמר "מאתים", זה יכול להיות גם מאתים חוטי שערה או מאתים גרגרי חול שהם אינם אלא חמישים גרם, ואלו "אמתים" יכול להיות מאה אלף חוטי שערה. הרי ש"אמתים" במקום "מאתים" מצמצם את הכמות ומוסיף על האיכות. כאן נאמר שגם זה לא נכון. ג. "עשתי עשר" זו מילה מחודשת שאין לה שום משמעות, שהרי יש כבר את המילה "אחד עשר". מילה זו באה במיוחד ללמד שאין כזה דבר לעשות משהו סתם. זה לא עושה את זה יותר טוב אלא פחות טוב.

כהמחשה לכך יש להציג דו שיח שהיה לפני כמאה וחמישים שנה בין אחד מתלמידי רבי גרשון העניך לינר זצ"ל, האדמו"ר מראז'ין, שהורה לחסידיו להוסיף חוט תכלת לציצית. התלמיד ניגש אל רב העיר שהוא גר בה ושאל: "מדוע אין לכבודו חוטי תכלת"? הרב השיב שאין לו מסורת על כך, רבו אינו נוהג כך, ובבית המדרש שהוא למד בו לא היה לאיש חוטי תכלת. המשיך החסיד: אבל זו הרי לא עבירה להוסיף חוט אחד בצבע תכלת, לכן גם אם המסורת שלנו לא מדויקת, עדיין יכול כבודו להשתמש בזאת מן הספק.

המשיך החסיד וציטט פתגם עממי: "אם לא יועיל, לא יזיק". השיב לו רב השכונה שזה דומה למי שהציעו לו להרכיב משקפיים מעל אפו. הלה אמר שהוא רואה ברוך ה', ואינו זקוק לכך. השיב המציע: יכול כבודו להלביש מסגרת בלי זכוכיות, "אם לא יועיל, לא יזיק". הכול מבינים שללבוש מסגרת בלי זכוכיות אמנם אינה מועילה, אבל בהחלט מזיקה, לא לעיניים אלא לתדמית. כך נראה אדם בלתי שפוי. זה אמנם לא נכון בדוגמה של הציצית, כי בהחלט יש עניין בצבע התכלת, אבל זו דוגמה ברורה שהכלל "אם לא יועיל, לא יזיק" אינו נכון. כי עלינו לעשות את כל מה שצריך ולא לעשות שום דבר מכל מה שלא צריך. זה מה שכתוב כאן: קח את המילה "שתי עשר" והוסף לה אות ע'. "אם לא יועיל, לא יזיק". טעות. אמנם לא יועיל, אבל הזיק יזיק בוודאי.

הטיעון "אם לא יועיל, לא יזיק" הוא שקר גמור. לדוגמה: הממליצים על תרופות אלטרנטיביות מרבים להשתמש בטיעון הבל זה. הם טוענים שהחומר שהם מצאו או רקחו הוא מועיל, ומשכנעים את החולה שכדאי לו לנסות, שהרי אם לא יועיל לא יזיק. החומר "המועיל" הזה אינו דומה למסגרת של משקפיים בלי זכוכיות. הם טוענים שהחומר הזה פועל ועושה משהו בגוף. לטענתם הוא עושה רק דברים טובים, הוא מחולל בגוף שינויים מועילים. ייתכן, אבל הם במפורש אומרים שהוא עושה משהו. אם כן, מהיכן הביטחון שהמשהו הזה לא יזיק? מה שלא עושה כלום לא מועיל ולא מזיק, אבל כל מה שיכול לעשות טוב יכול באותה מידה לעשות רע. השקר שזה עשוי אך ורק מחומרים טבעיים הוא הבל. איזה רעל וארס אינם עשויים מחומרים טבעיים?

מכאן הגענו אל היעד: היין. יש שעושים "יין ביתי". יוצאים ביום שישי בצהריים לשוק ואוספים את כל מה שהטרקטור גורף לאשפה, מכניסים לחביות פלסטיק בתוספת שלושים אחוזי סוכר, וכעבור כמה שבועות יש להם נוזל מתוק להחריד. מסננים אותו למיכל אחר, מוסיפים מים ושוב שלושים אחוז סוכר פעם נוספת, ואחר כך פעם שלישית. אחר כך מערבבים את כל התוצאות, מגיעים לכל שמחה משפחתית עם מיכל של אקונומיקה ארבעה ליטר, ומתהלכים בין השולחנות למזוג "יין ביתי". בתעשיית יין כזה נכון הכלל "אם לא יועיל, לא יזיק". שם הכול מועיל להוסיף על כמות התוצרת. מי שלא טעם את מה שאני מדבר עליו אינו מסוגל להבין במה דברים אמורים.

אבל ביין אמיתי לא רק שחס ושלום להוסיף משהו על התירוש הטבעי, אלא גם אחרי שהתוצרת מושלמת והייננים דנים כיצד לערבב בין המינים, כמה אחוזים מכל אחד, שהרי הטעמים, הצבעים, הריחות והסמיכות של הזנים אינם זהים. כל אחוז נוסף שמוסיפים מהאחד זה על חשבון האחר. הטעם יהיה על חשבון הריח, הסמיכות על חשבון הצבע, הסיומת על חשבון הטאנין או על חשבון הגוף העגול וכדומה. לכל אחד מהמרכיבים צריך להשאיר בדיוק את האחוז הנכון בקומפלקס. לכן כשאנו מוזגים יין לכוס עלינו לדעת שהמומחים השתדלו שלא להוסיף ולא לגרוע, אלא להעניק לכם את מיטב תוצרת הגפן.

עוד פחות משבועיים פורים, וכולנו יודעים מה זה אומר… כדי שלא אצטרך לרדת עשרים פעמים באמצע סעודת החג כדי לתת יין למי ששכח להצטייד — זה הזמן להזדרז. יש ברוך ה' שפע ומבחר.

השבוע הצטרף לפרוטפוליו שלי יקב חדש בשם "דעת זקנים". יש להם מגוון יינות, אבל הפעם אני רוצה להציג את 'מיכה – ללא ביסולפיט'.

מיכה – קברנה סוביניון, לא מבושל, 14.5% אלכוהול, יין אדום יבש, ללא סולפיטים, תשפ"ד.

היין מיוצר מענבים מובחרים ביותר מזן קברנה סוביניון הגדלים באזור בנימינה, בתנאים אופטימליים לגפן: כרמים שטופי שמש ביום ורווי טל בלילה.

היין, אשר יושן בעץ אלון צרפתי מובחר כעשרה חודשים ובוקבק לאחר סינון, סיגל לעצמו פירותיות עוצמתית, טעמים ארומטיים מתקתקים, גוף מלא ומאוזן וחלקות נעימה להפליא. היין כולו נעשה מ־100% ענבים בלבד — ללא תוספות כלל, ואף לא טיפת מים. כשרות בד"צ העדה החרדית ובד"צ דרכי הוראה. והמחיר 115 ש"ח.

לחיים, שבת שלום ופורים שמח

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב

פרשת יתרו תשפ"ו, פורטו, יקב קורדוברו

הנה הפסוק החמישי בפרשת השבוע: "ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חנה שם הר האלהים" (שמות יח, ה). לפסוק זה מצמידים חז"ל במדרש את הכנסת האורחים המפוארת של איוב, שהכריז וקיים: "בחוץ לא ילין גר דלתי לארח אפתח" (איוב לא, לב). וכך אומרים חז"ל: גר שנשא בת ישראל והוליד בת, והלכה הבת ונישאת לכהן וילדה בן, הרי זה ראוי להיות כהן גדול, עומד ומקריב על גבי המזבח. ונמצא הגר מבפנים (בזכות הנכד שלו) ובן לוי מבחוץ (שהרי ללוי אסור לעשות עבודות בבית המקדש). זו אם כן דוגמה לנאמר: "בחוץ לא ילין גר", אלא שיש לו סיכוי להיכנס פנימה ואפילו לקודש הקדשים (שמות רבה כז, ה). הרעיון ברור ויפה ומוכיח עד כמה אין אנו גזענים אלא ענייניים. אל תספר לי מי אתה, רק תספר מה אתה עושה.

זה קשור גם ליין. כבר פעמים אחדות הזכרתי שהתפקיד הבסיסי של יין הוא עבור נסכים למזבח שבבית המקדש, וה' אישר לנו להשתמש בו גם בשולחן שלנו בבית, מפני ששלחנו של יהודי דומה למזבח והבית שלנו הוא בית מקדש. כאמור בפרשת השבוע שלנו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) בתוך העם ולא רק במקדש. זו הסיבה שהיין מלווה אותנו בכל סעודות המצווה, וזו גם הסיבה שלגוי אסור לגעת ביין, בעוד שבשאר מוצרי המזון לא רק שמותר לו לגעת אלא מותר לו גם להכין (עם פיקוח כמובן). הרעיון הזה מוזכר פעמים רבות בספרי הדרשות של חכמי הדורות, שקושרים אותו לנושאים רבים. גם במדור שלנו זה הוזכר כבר בקשר לכמה נושאים, והפעם אני מבקש להציג את הנושא מתוך רוח דברי המדרש על האפשרות והזכות של גר להיכנס לתוך בית המקדש.

אבל אני מציע את הזכות לבוא אל "בית היין". חז"ל אומרים ש"בית היין" הוא הר סיני ומתן תורה, ואכן בדיוק זה מה שכתוב בפרשה שלנו, שיתרו בא אל משה אל הר האלהים, ומיד אחר כך מתחיל מתן תורה. אבל הפעם נתמקד בבית היין לא של הנמשל אלא של המשל, דהיינו יקב אמיתי.

כידוע לכולנו, שלא רק שומרי תורה ומצוות מייצרים יין, ולא רק יהודים עושים זאת, אלא ברחבי העולם ישנן מעצמות יין. לפני זמן קצר הייתי באיטליה, ביקב שמייצר ארבעים מיליון בקבוקים בשנה. מייצרים שם גם יינות כשרים. בשביל זה צריך להיות משגיח במקום לכל אורך תקופת הבציר, ואחר כך יכול להיות יוצא ובא, בתנאי שרק אצלו יש מפתחות לחדר שבו נמצא היין הכשר, והדלת נעולה עם פלומבה לפעמים יש גם מצלמות. ביקבים של גויים, אם יש להם אפשרות טכנית כגון חדר קטן נפרד בתוך המרתף הגדול, העסק פועל די בקלות. הגוי מבין שליהודי יש איזושהי מגבלה, והוא מחשב את הרווח של מכירת יין בתנאים אלה ומחליט אם כדאי לו או לא. אבל כשמגיעים ליקב של יהודים ישנן לפעמים אי נעימויות. בשנים האחרונות, זה כבר פחות, כי בעלי היקב יודעים שיש תנאים ומגבלות, וכשהם מזמינים הכשר הם כבר יודעים את התנאים. אבל כשמגיע נציג של גוף כשרותי ליקב חדש, ובעל היקב שומע שאחד התנאים הוא שהמפתחות יהיו אצל מישהו מהם, לא אצל בעל הבית וגם לא אצל היינן, זה לפעמים מרגיז: "אני לא יהודי מספיק טוב?" התשובה היא שהוא כן יהודי מספיק טוב. אם הוא לא היה טוב, לא היינו עושים איתו עסקים. אבל המגבלה הדתית דורשת שמחלל שבת בפרהסיה לא יגע ביין בטרם נסגר בפקק כפול. אם בעל היקב ירצה לדעת למה, נזמין אותו לישיבה, ניקח את הספר "אוצר היין" של הרב זקבך שליט"א, ונלמד איתו שורה שורה, סעיף אחר סעיף, ביסודיות. לעת עתה זו הוראה, שאם יסכים לה, יש לו סיכוי טוב להרחיב מאוד את קהל הלקוחות. אני מכיר באופן אישי רופא חילוני למהדרין, שהזמין מאתיים בקבוקי יין עם כשרות מהודרת לחתונת בתו שהיתה בגן אירועים. שאלתיו: למה אתה צריך כשר? הוא השיב: יש לי קרוב משפחה אחד, אולי שניים, שיבואו לחתונה. אני לא רוצה להגיד לו: "מכאן תיקח ומכאן אל תיקח". בעלי היקב יודעים את זה ומוכנים לתנאים.

מכאן לנושא שלנו. אני מגיע לביקור באחד היקבים הללו, פוגש את בעל היקב ואת היינן, מדברים על חזון היקב, על הבשורה המיוחדת, על הצפי לעתיד ועל שיטות עשיית היין וכדומה. וכשמגיעה שעת הטעימה, מהבקבוקים המוכנים אין בעיה, הם בחדר הפגישות. אבל גם בחביות יש דברים מעניינים, ואז גם בעל היקב וגם היינן הראשי מזמינים אצל המשגיח מעט יין בקנקן מחבית 423, 427. שניהם עומדים מאחורי הזכוכית, והאברך ההוא שאין לו צל של מושג ביין, אולי הוא אפילו לא יודע מה זה יין יבש ויין מתוק. כלום כלום כלום. יש לו רישיון על מלגזה והוא יודע לחבר צינור מהמשאבה לחבית או למיכל וכן שאר הדברים הטכניים שצריך לעשות במרתף עד הביקבוק. הוא בפנים והם בחוץ. ממש כמו במדרש על הפרשה. יתרו הגר בפנים והלוי המיוחס בחוץ.

על כן, לכבוד מתן תורה - יין מתוק. אבל לא מהפשוטים, אלא מתיקות שיש בה עניין, לא כזו שמגיעה מסוכר ותוספות, אלא מהפרי ומהאזור שבו הוא נולד.

עמק הדורו בצפון פורטוגל הוא אחד מאזורי היין העתיקים בעולם ומקום הולדתו של יין הפורט. הכרמים שם נטועים על מדרונות תלולים ואדמה עשירה בגרניט וצפחה, באקלים קיצוני ומוגן מרוחות. ושם נולד "פורטו קורדוברו".

יין פורט, אדום מתוק מחוזק מאזור עמק הדורו, פורטוגל, עשוי מהזנים טוריגה נסיונל, טינטה רוריז, טוריגה פרנקה ועוד

אלכוהול: 20% כשרות : הרב זקבך, O.U ובד"צ בית יוסף. והמחיר 120 ש"ח.

זו ההמלצה שלי הפעם. למרות שאיני "חסיד" של יינות מתוקים, אבל לכבוד מתן תורה זה מתאים. הרי הפסוק: "חכו ממתקים וכלו מחמדים" (שיר השירים ה, טז) מדבר על מתן תורה, וחז"ל מחברים זאת לנאמר: "כה אמר ה' לבית ישראל: דרשוני וחיו" (עמוס ה, ד). והמדרש שואל בהערכה: "יש לך חיך מתוק מזה?" (שיר השירים רבה ו, א).

לחיים ושבת שלום

שרגא - אתר היין הכשר