המלצות יין לשבת

פרשת יתרו תשפ"ו, פורטו, יקב קורדוברו

הנה הפסוק החמישי בפרשת השבוע: "ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חנה שם הר האלהים" (שמות יח, ה). לפסוק זה מצמידים חז"ל במדרש את הכנסת האורחים המפוארת של איוב, שהכריז וקיים: "בחוץ לא ילין גר דלתי לארח אפתח" (איוב לא, לב). וכך אומרים חז"ל: גר שנשא בת ישראל והוליד בת, והלכה הבת ונישאת לכהן וילדה בן, הרי זה ראוי להיות כהן גדול, עומד ומקריב על גבי המזבח. ונמצא הגר מבפנים (בזכות הנכד שלו) ובן לוי מבחוץ (שהרי ללוי אסור לעשות עבודות בבית המקדש). זו אם כן דוגמה לנאמר: "בחוץ לא ילין גר", אלא שיש לו סיכוי להיכנס פנימה ואפילו לקודש הקדשים (שמות רבה כז, ה). הרעיון ברור ויפה ומוכיח עד כמה אין אנו גזענים אלא ענייניים. אל תספר לי מי אתה, רק תספר מה אתה עושה.

זה קשור גם ליין. כבר פעמים אחדות הזכרתי שהתפקיד הבסיסי של יין הוא עבור נסכים למזבח שבבית המקדש, וה' אישר לנו להשתמש בו גם בשולחן שלנו בבית, מפני ששלחנו של יהודי דומה למזבח והבית שלנו הוא בית מקדש. כאמור בפרשת השבוע שלנו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) בתוך העם ולא רק במקדש. זו הסיבה שהיין מלווה אותנו בכל סעודות המצווה, וזו גם הסיבה שלגוי אסור לגעת ביין, בעוד שבשאר מוצרי המזון לא רק שמותר לו לגעת אלא מותר לו גם להכין (עם פיקוח כמובן). הרעיון הזה מוזכר פעמים רבות בספרי הדרשות של חכמי הדורות, שקושרים אותו לנושאים רבים. גם במדור שלנו זה הוזכר כבר בקשר לכמה נושאים, והפעם אני מבקש להציג את הנושא מתוך רוח דברי המדרש על האפשרות והזכות של גר להיכנס לתוך בית המקדש.

אבל אני מציע את הזכות לבוא אל "בית היין". חז"ל אומרים ש"בית היין" הוא הר סיני ומתן תורה, ואכן בדיוק זה מה שכתוב בפרשה שלנו, שיתרו בא אל משה אל הר האלהים, ומיד אחר כך מתחיל מתן תורה. אבל הפעם נתמקד בבית היין לא של הנמשל אלא של המשל, דהיינו יקב אמיתי.

כידוע לכולנו, שלא רק שומרי תורה ומצוות מייצרים יין, ולא רק יהודים עושים זאת, אלא ברחבי העולם ישנן מעצמות יין. לפני זמן קצר הייתי באיטליה, ביקב שמייצר ארבעים מיליון בקבוקים בשנה. מייצרים שם גם יינות כשרים. בשביל זה צריך להיות משגיח במקום לכל אורך תקופת הבציר, ואחר כך יכול להיות יוצא ובא, בתנאי שרק אצלו יש מפתחות לחדר שבו נמצא היין הכשר, והדלת נעולה עם פלומבה לפעמים יש גם מצלמות. ביקבים של גויים, אם יש להם אפשרות טכנית כגון חדר קטן נפרד בתוך המרתף הגדול, העסק פועל די בקלות. הגוי מבין שליהודי יש איזושהי מגבלה, והוא מחשב את הרווח של מכירת יין בתנאים אלה ומחליט אם כדאי לו או לא. אבל כשמגיעים ליקב של יהודים ישנן לפעמים אי נעימויות. בשנים האחרונות, זה כבר פחות, כי בעלי היקב יודעים שיש תנאים ומגבלות, וכשהם מזמינים הכשר הם כבר יודעים את התנאים. אבל כשמגיע נציג של גוף כשרותי ליקב חדש, ובעל היקב שומע שאחד התנאים הוא שהמפתחות יהיו אצל מישהו מהם, לא אצל בעל הבית וגם לא אצל היינן, זה לפעמים מרגיז: "אני לא יהודי מספיק טוב?" התשובה היא שהוא כן יהודי מספיק טוב. אם הוא לא היה טוב, לא היינו עושים איתו עסקים. אבל המגבלה הדתית דורשת שמחלל שבת בפרהסיה לא יגע ביין בטרם נסגר בפקק כפול. אם בעל היקב ירצה לדעת למה, נזמין אותו לישיבה, ניקח את הספר "אוצר היין" של הרב זקבך שליט"א, ונלמד איתו שורה שורה, סעיף אחר סעיף, ביסודיות. לעת עתה זו הוראה, שאם יסכים לה, יש לו סיכוי טוב להרחיב מאוד את קהל הלקוחות. אני מכיר באופן אישי רופא חילוני למהדרין, שהזמין מאתיים בקבוקי יין עם כשרות מהודרת לחתונת בתו שהיתה בגן אירועים. שאלתיו: למה אתה צריך כשר? הוא השיב: יש לי קרוב משפחה אחד, אולי שניים, שיבואו לחתונה. אני לא רוצה להגיד לו: "מכאן תיקח ומכאן אל תיקח". בעלי היקב יודעים את זה ומוכנים לתנאים.

מכאן לנושא שלנו. אני מגיע לביקור באחד היקבים הללו, פוגש את בעל היקב ואת היינן, מדברים על חזון היקב, על הבשורה המיוחדת, על הצפי לעתיד ועל שיטות עשיית היין וכדומה. וכשמגיעה שעת הטעימה, מהבקבוקים המוכנים אין בעיה, הם בחדר הפגישות. אבל גם בחביות יש דברים מעניינים, ואז גם בעל היקב וגם היינן הראשי מזמינים אצל המשגיח מעט יין בקנקן מחבית 423, 427. שניהם עומדים מאחורי הזכוכית, והאברך ההוא שאין לו צל של מושג ביין, אולי הוא אפילו לא יודע מה זה יין יבש ויין מתוק. כלום כלום כלום. יש לו רישיון על מלגזה והוא יודע לחבר צינור מהמשאבה לחבית או למיכל וכן שאר הדברים הטכניים שצריך לעשות במרתף עד הביקבוק. הוא בפנים והם בחוץ. ממש כמו במדרש על הפרשה. יתרו הגר בפנים והלוי המיוחס בחוץ.

על כן, לכבוד מתן תורה - יין מתוק. אבל לא מהפשוטים, אלא מתיקות שיש בה עניין, לא כזו שמגיעה מסוכר ותוספות, אלא מהפרי ומהאזור שבו הוא נולד.

עמק הדורו בצפון פורטוגל הוא אחד מאזורי היין העתיקים בעולם ומקום הולדתו של יין הפורט. הכרמים שם נטועים על מדרונות תלולים ואדמה עשירה בגרניט וצפחה, באקלים קיצוני ומוגן מרוחות. ושם נולד "פורטו קורדוברו".

יין פורט, אדום מתוק מחוזק מאזור עמק הדורו, פורטוגל, עשוי מהזנים טוריגה נסיונל, טינטה רוריז, טוריגה פרנקה ועוד

אלכוהול: 20% כשרות : הרב זקבך, O.U ובד"צ בית יוסף. והמחיר 120 ש"ח.

זו ההמלצה שלי הפעם. למרות שאיני "חסיד" של יינות מתוקים, אבל לכבוד מתן תורה זה מתאים. הרי הפסוק: "חכו ממתקים וכלו מחמדים" (שיר השירים ה, טז) מדבר על מתן תורה, וחז"ל מחברים זאת לנאמר: "כה אמר ה' לבית ישראל: דרשוני וחיו" (עמוס ה, ד). והמדרש שואל בהערכה: "יש לך חיך מתוק מזה?" (שיר השירים רבה ו, א).

לחיים ושבת שלום

שרגא - אתר היין הכשר

פרשת בא תשפ"ו, קברנה סוביניון 'אסיינס', יקב טפרברג

בפרשת השבוע מסופר על המצווה של עריכת ליל סדר: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב/ח. יש עוד פרטים בפרשה). גם המצווה "והגדת לבנך" מופיעה בפרשתנו (שמות יב/כו).

ארבע הכוסות הנלוות לליל הסדר הן מצווה מאוד חשובה. חז"ל קבעו אותן על פי ארבע לשונות הגאולה, כדי לפרסם את הנס. מצווה זו מקבילה להדלקת נר חנוכה, והיא כה חשובה שמי שאין לו כסף לקנות יין, ייקח מקופת הצדקה (פסחים צט/ב). למרות שעל מצוות אחרות אין צורך לקחת צדקה. כי גם הדלקת נר חנוכה נועדה לפרסום הנס, על כן למי שאין כסף לנרות, ייקח מקופת צדקה. ברור לנו מדוע לכבוד נס החנוכה מדליקים נרות. בכך אנו מראים מה עשו החשמונאים בבית המקדש: הם הדליקו כראוי, על כן גם אנו עושים כן. אבל מה פתאום בליל הסדר מפרסמים את הנס עם יין? אולי עם נעליים חדשות. יותר נכון להניף דגל גבוה וברור שכתוב בו איזשהו משפט של גאולה. אולי המשפט הראשון שמשה אמר לפרעה היה "שַׁלַּח אֶת עַמִּי" (שמות ה/א). זה היה הסלוגן של דרישת יהודי רוסיה לצאת משם. איני בא להציע כאן אפשרויות, אלא לשאול: בשר קרבן הפסח, המצות והמרורים הם שייכים לגאולה, אבל כיצד הפך היין להיות "מחותן" בגאולה?

לכאורה התשובה היא: בדיוק כמו שהנרות הם ה"מחותנים" של חג החנוכה. כך גם כאן. היהודים קיבלו שחרור, ועכשיו יש להם מצווה להביע אותו בנתח הגון של צלי אש עם מצות ומרור. היין אמור להיות הנלווה המועדף והבסיסי לכזו סעודת ניצחון שמחה. על כן נתבקשו "לצלם" את המאורע ולשחזר אותו בכל שנה ושנה.

אם הנחה זו ברורה, הבה נעשה פסיעה קדימה ונבין שזה יכול להיות בכל התארגנות ספונטנית שלנו. אם היא חיובית, עם משמעות חשובה, יש לה סיכוי להיקבע בנצח, או לפחות בקרב המשפחה. ואכן ישנם הרבה מאורעות וחגים פנימיים שמשפחות משמרות, בגלל סבא לפני כמה דורות שאירע לו משהו. במשך חייו הוא שמר את המאורע, ובניו אחריו עשו מזה חוק משפחתי שכבר עובר מדור לדור.

המאמר עוסק אמנם בנושא ליל הסדר. לנו יש עוד כחודשיים וחצי עד אז, על כן לא אציע עתה את היינות המתאימים לליל הסדר, אלא לימי חורף סגריריים, כדי לעשות "לחיים" עם הכרמים שמתחילים להתעורר מתרדמת החורף. חז"ל אומרים שבט"ו בשבט מתחיל השרף לעלות באילנות (רש"י ר"ה יד א: "הואיל"), גם אלה שעדיין אינם פורחים או מלבלבים, כדוגמת השקדיה.

שבוע שעבר ביקרתי בתערוכת היין הגדולה סומלייה. בין הדוכנים פגשתי את שיקי ראוכברגר, היינן הראשי של 'יקב טפרברג', והוא המליץ לי לטעום את ה'קברנה אסיינס' מהבציר החדש.

היין מגיע משני כרמים מובחרים בגליל העליון ובהרי אפרים, מה שמעניק לו עומק ואיזון יפה. אחרי יישון של שמונה עשר חודשים בחביות, מתקבל יין כהה ומרוכז עם ניחוחות פטל ואוכמניות, לצד רמזים עדינים של אלון וקקאו. המרקם עשיר, הטעם מלא בפרי בשל, והאיזון בין מתיקות לחמיצות נעים מאוד. בעיניי הוא עדיין מעט צעיר ונכונו לו עוד ימים טובים מאוד,מי שמחפש את השיא ימצא אותו בבצירים קודמים, שבהם עוד שנה או שנתיים של התבגרות בבקבוק עושות ליין הזה לא רק טוב, אלא מצוין ממש.

כשרות:בד"צ העדה החרדית

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב

פרשת בשלח תשפ"ו, בורדו, שאטו או - פיליפון.

בפרשת השבוע מוצאים אנו את השבח: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו ב). מבארים חז"ל: "התנאה לפניו במצוות" (שבת קלג ב). בגמרא ישנן כמה דוגמאות, כמובן שחז"ל מסתמכים על היצירתיות והאלתורים שלנו, למצוא עוד ועוד אפשרויות.

בשנת תשע"ט הצעתי הסבר מדוע נוהגים לעשות קידוש בגביע של כסף, ולא ראינו שאוכלים דגים או מרק בצלחות כסף. אמנם אצל סבא וסבתא שלי היה סכו"ם מכסף, אבל כיום נוהגים כולם להשתמש בכלים יותר יעילים, זו הייתה להם מסורת עוד מפולין. הפעם נתמקד שוב ביין, אבל מזווית אחרת.

ידוע לכולנו שאת השבת נוהגים לקבל לפני השקיעה, טרם שהיא נכנסת באמת. הדרך להתחיל את הכיבוד היא לפרוס מפה יפה על השולחן ולהניח עליו את האביזרים המתאימים. יש שעושים זאת כבר מיום חמישי, המקובלים כותבים שזו סגולה לשפע וישועה. אבל ביום שישי אחר הצהריים, עומד השולחן כבר במלוא הדרו. על המפה יש בקבוק יין, פמוט (היכן שאין ילדים קטנים, ולא צריך להרחיק את הנרות), מגש לחלות והכיסוי. החלות ממתינות לרגע האחרון, כי לעת עתה או שהן עדיין בתנור, או שהן על מיחם המים, כדי לאכול אותן חמות.

כמו כן גם הנרות עדיין לא דולקים, שעתיים או שלוש לפני שבת. זאת אומרת שמכל מאכלי השבת נמצא רק היין במצב המתנה. אכן רבים מקפידים בגלל זה להניח את הבקבוק בתוך מעמד מפואר, השוק מוצף בקישוטים שונים לבקבוקי יין. ישנם יקבים שאת הבקבוקים היותר יקרים הם מקשטים באביזרי חן, גם בשוק ישנם קישוטים חמודים לרוב במחיר זול בהחלט.

כמו כן נאמר בהלכה שאת היין צריך "לעטר", דהיינו לפזר סביבו כוסיות שלתוכן ימזגו אחר כך את היין לכל המסובים. היצירתיים יסובבו את הבקבוק בעיגול סימטרי. זו אמורה הרי להיות קבלת הפנים לשבת המלכה. אחר כך כשנחזור מבית הכנסת, בני הבית כבר יספיקו לערוך את השולחן בכל טוב, סכו"ם, צלחות, צלוחיות, סלטים, מטבלים וכדומה. ואז שוב יהיה היין הפותח לראשונה את הסעודה.

על כן ההידור לעשות את הקישוטים לפני כן, ואחר כך לחפש יין משובח וטעים, זה נקרא לכבד את השבת, לענג אותה, ולקיים את ההנחיה: "זה אלי ואנוהו".

השבוע נקיים את "זה א-לי ואנוהו" עם שאטו או-פיליפון - Château Haut-Philippon מבורדו שבצרפת, המציג בקבוק מעוטר בהטבעת זכוכית מרהיבה. הסמל המשפחתי המוטבע עליו, הכתר והאריות  – משדר מורשת, יוקרה והגנה מפני זיופים. בתוך הבקבוק ממתין בלנד בורדו קלאסי (מרלו וקברנה) בגוון אדום עמוק וארומות של פירות אדומים. זהו יין בעל גוף בינוני, מבנה מאוזן וטאנינים קטיפתיים המעניקים חוויית שתייה אלגנטית ומהווה תוספת של הוד והדר לכל שולחן שבת.

אלכוהול: 15%. כשרות: בד"צ העדה החרדית וכדתיא והמחיר 65 ש"ח 

לחיים ושבת שלום

שרגא - אתר היין הכשר

פרשת וארא תשפ"ו, אליקנט בושה, יקב בנימינה

בפרשת וארא יש את ארבע לשונות הגאולה, שלכבודם אנו שותים ארבע כוסות יין בליל הסדר, אבל השנה אני רוצה לדבר דווקא על התאריך.

לפני כן אקדים: אם נערוך משאל "איך אתה מצפה לתחיית המתים, מה תרצה לראות"? נציג שאלה זו לכמה אנשים, ודאי תהיינה תשובות רבות ומגוונות. "אני סקרן לראות את האבות". "מעניין כיצד יגיחו רבבות מתים מקבריהם". או משאלה אישית, אנשים יביעו הצעות מסוגים שונים. אבל כשיציגו שאלה זו מול גל עצמות נפטרים, כגון חבית אפר שהביאו מכבשני אושוויץ, במקרה כזה הרגש יעבוד בטורבו, ולכל אחד תהיה הצעה יותר עוצמתית.

הקב"ה הביא את יחזקאל הנביא ליד בקעה מלאה עצמות של יהודים שבויים שהבבליים ימ"ש הרגו, וה' שאל את הנביא: "בֶּן אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה"? (יחזקאל לז/ג). כלפי מה הדברים אמורים? בעוד שבועות אחדים אנו אמורים לראות תחיית המתים זוטא בכרם.

הנה העובדות: השבוע, חמישה עשר בינואר. למי שאינו יודע, את הגפנים גוזמים בחורף כשהם בשלכת. התאריך המומלץ הוא בין חמישה עשר בדצמבר לחמישה עשר בינואר. כמובן שאם מקדימים או מאחרים בשבועות אחדים זה לא יהרוג את הגפן, אבל אנו מבקשים להטיב ולא רק לצמצם נזקים. על תרדמת החורף של הגפנים אכתוב בעזרת ה' בהזדמנות. עכשיו אני מבקש רק להציע את התמונה הקודרת של גפן בשלכת לפני הגיזום: הגפן נראה מת, אך לא עטוף בתכריכים נכבדים, אלא ערום, עלוב ומושפל.

אם זה ענבי מאכל שמודלים על כלונסאות (בוסתן ספרדי), התמונה יותר קודרת, כי לענבי מאכל יש הרבה יותר ענפים ועלים, והם גדולים יותר. בעונה זו כל העלים כמושים, חומים, פזורים על הקרקע סביב, ומלמעלה יש מקלות ערומים ועלובים. אם נציע ליד הגפן הזו תמונה כיצד תיראה בעוד ארבעה חודשים, מלאה עלים רעננים המכסים את כל הסוכה או בעוד תשעה חודשים כשהיא קורסת מעומס אשכולות עסיסיים, יאמר כל אחד בפה מלא שזה נראה ממש כמו תחיית המתים. ליבלוב של ניצנים רעננים פורץ לאוויר ומבשר התחדשות מלבלבת ומשמחת לבבות.

ובעוד שבועות אחדים כבר נוכל לטעום את פרי הגפן הצעיר של הבציר האחרון. אלה יינות פירותיים, קלים ונעימים, שאינם מתיישנים בחביות ובקבוקים. בדרך כלל יוצאים לשוק בסביבות חג הפסח, ממש כשהכרם שבו הם צמחו מתחיל כבר להצמיח ענבים חדשים.

השבוע הייתה תערוכת יין. בעמדה של יקב בנימינה היה כד גדול מלא יין וכשמזגו לי לכוס טעמתי יין צעיר שנמצא עדיין באמצע תהליך העשייה שלו. היין עשוי מענבי 'אליקנט בושה'. זהו זן שפותח לפני כמאה שנים בתור תוספת צבע ליינות שחסר להם. בענבי האליקנט בושה הצבע נמצא לא רק בקליפה של הענב אלא גם בבשר הענב עצמו.

הפעם מדובר ביין של 'יקב בנימינה', שעתיד לצאת במסגרת סדרת כרם מירב. היין צעיר מאוד, מבציר 2025, ונמצא עדיין באמצע תהליך הייצור. כבר עכשיו יש בו צבע אדום עז במיוחד וטעמים פירותיים עשירים המזכירים רימון. הוא עתיד להתבגר עוד כמה חודשים בחביות, אך כפי שנראה וכפי שניטעם — יש לו פוטנציאל מצוין.

הענבים גדלים בכרם מירב שברכס הרי גלבוע, אזור שבו התגלו גתות עתיקות המעידות על הכנת יין בתקופות קדומות. הכרם נמצא בגובה של כ־400 מטרים מעל פני הים, על קרקע טרה רוסה מנוקזת מאוד המאפשרת הבשלה אחידה ומהירה של הפרי. האזור היבש יחסית והרוחות החזקות, בשילוב זמירה קפדנית ואוורור נכון, תורמים לקבלת פרי איכותי ויוצא דופן באזור.

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב