המלצות יין לשבת

פרשת קדושים תשפ"ד, שאטונוף דו פאפ 2022
השבוע פרשת 'קדושים'. עוד מלפני בית הספר העממי, אנו יודעים ש'קדוש' זה משהו מאד נעלה ומיוחד, ישנם בודדים בהיסטוריה, שזכו לתואר 'הקדוש'. 'התורה הקדושה', 'הזוהר הקדוש', 'השל"ה הקדוש'.

ישנם גם תאורים על גודל קדושתם של רבים מצדיקי ישראל וחכמיו, צומות וסיגופים, לכן נראה לנו שהקדושה זה משהו בשמים, אבל פרשת השבוע פותחת במילים: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם; קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט/ב). לא די לומר לבני ישראל, אלא 'לכל עדת בני ישראל', ללא יוצא מן הכלל. כיוון שהתורה אינה מגזימה, חייבים אנו להניח שהתורה אינה דורשת את הפיסגה הגבוהה של הקדושה, אבל מאידך אינה מוותרת לפחות על ההתחלה שלה, ועל ניסיון לטפס מידי פעם מדרגה קטנה. חיפשתי עבורי ועבורכם משהו בר ביצוע.

התורה מכנה את הנזיר 'קדוש', כי הוא מתנזר, וזה הרעיון של 'קדוש' - מופרש ומובדל (קידושין ב/ב). מאידך נאמר על הנזיר: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא" (במדבר ו/יא). שואלים חז"ל: 'במה חטא'? ומשיבים: 'שהזיר עצמו מן היין' (תענית יא/א. נזיר יט/ב). הנזיר מקבל עליו 'ערכת איסורים' שגם יין כלול בה. אך באופן עקרוני רואים ברור, ששתיית יין אינה סתירה לקדושה, להיפך! הינזרות מהיין מצריכה כפרה. זאת אומרת שבקדושה יש להט של חרב המתהפכת, המתנזר מיין הוא קדוש, ומאידך הוא זקוק לכפרה. זה אומר שעם היין עלינו להיות מאוזנים ולהשתמש בו למטרה שהוא נועד. במקור נועד היין להתנסך על גבי המזבח, השלחן שלנו משרת כמזבח (ברכות נה/א), בפרט שלחן השבת. אם נשכיל להתייחס אל היין כאחד ממרכיבי הקרבן, בשתיה מְדוּדָה וּמְתוּנָה, ובהודיה לה', הרי שהיין מקבל תפקיד של מאמן אישי, בפסיעות הראשונות במסלול הקדושה. דווקא בגלל השבריריות שבו, מפני שבחוסר זהירות, הוא 'מורה הדרך' בכיוון ההפוך. זהו הפער בין משתה של גויים לבין משתה של יהודים, במשתאות הגויים מדברים ניבול פה, ומשתה היהודים מתובל בשירי קודש ובדברי תורה, הבדל זה הביא את נס פורים (אסתר רבה ג/ג).

אם כן נודה לה' על כוס יין מלא כברכת ה', לא נבזבז משהו כה עוצמתי לסתם שתיה, וכמובן שחלילה לא יוביל כלפי מטה במדרון, אלא היעד הוא כלפי מעלה, ולא נסטה מהמטרה, גם כאשר נעשה רק צעדים קטנים.
הפעם, אחרי פסח ארוך, יש לי הרבה הצעות מעניינות, ועוד לפני כן אספר תגלית שידעתי כבר מזמן, אבל בפסח ראיתי אותה. היה לי יין יקר, שאמור להתיישן לפחות עשר שנים, פתחתי אותו לכבוד החג, עשיתי זאת כרגיל, שעתיים [בערך לפני האוכל], לקחתי רק קצת, והיין לא היה טעים, כלומר: טעם של יין פשוט, השארתי אותו למחרת, שוב לקחתי קצת, ואכן הוא השתפר, אבל עדיין לא מצדיק את המחיר, המתנתי עוד יום, והוא פתאום נסגר עם טעמים וריחות של גופרית. ביום הרביעי הריחות נעלמו והוא נהיה הרבה יותר טוב, באמת משובח הוא היה רק ביום החמישי לפתיחתו, בשביעי של פסח. כי מה שצריך להתיישן עשר שנים, לא מתחדרר [מתחמצן תוך שעות ספורות], ברור לי שבעוד עשר שנים די יהיה לפתוח אותו שעתיים לפני השתיה, ואז הוא יהיה הרבה יותר טוב, ממה שהוא היה היום כעבור כמעט שבוע.
היין הוא שאטונוף דו פאפ שזה אחד מאיזורי היין הנחשבים ביותר בצרפת, הכרמים שמהם נבצרו הענבים הם כרמים עתיקות. היין הוא בכשרות של העדה החרדית ומחירו 350₪

לחיים ושבת שלום
שיהיה לכולנו קיץ בריא
שרגא - אתר היין הכשר

בס"ד מצורע תשפ"ד

הפרשיות 'תזריע' ו'מצורע', בדרך כלל הן מחוברות, שתיהן מטפלות בעיקר בטומאת צרעת, אך מצטרפים אליה דיני טומאה נוספים. שלמה המלך אומר: "אַל תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע" (קהלת ח/ג), כלומר: כשקוראים, או כותבים, או לומדים נושא כלשהו, לא לעצור בנושא שלילי, אלא כמה פסוקים לפני או אחרי. לכן בתוכחה מתחילים קצת קודם, ומסיימים כמה פסוקים אחר כך (או"ח קלח/א ברמ"א: 'יתחיל בדבר טוב'). למרבית הפלא גם הפרשה של שבוע שעבר וגם הפרשה של השבוע אינן עומדות לכאורה בכלל זה, פרשת 'תזריע' מסתיימת:  'לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ' (ויקרא יג/נט), ופרשת מצורע מסתיימת: 'עִם טְמֵאָה' (ויקרא טו/לג).

כדי להשיב על תמיהה זו, אקדים בסיפור. בבית מדרשו של האדמו"ר הראשון מלעלוב זצ"ל, הקפידו מאד שלא לדבר בתפילה, גם לא בזמן שהחזן עושה 'מי שברך' בקריאת התורה. הרבי דרש דממה מוחלטת, מי שחייב לומר דבר-מה, שיצא ויאמר זאת בחוץ. פעם נערכה שם עליה לתורה לחתן, והסבא שהיה עשיר, נכבד ונשוא פנים הגיע מעיר אחרת לכבוד המאורע. בקריאת התורה הוא פנה אל זה שלידו ואמר לו משהו [רצה לומר רעיון על פרשת השבוע], הגבאי של הרבי ראה זאת, ומיד הקים צעקה רמה: "שקט"! והצביע על המשוחח. הנכבד ההוא לא רגיל שמדברים אליו כך, בבית הכנסת שלו, הוא בעל הדעה, על כל נופף כלפיו יד בביטול והמשיך לדבר. הגבאי לא ראה כזו תגובת בוז בימי חייו, נעמד על הכסא, שכולם יראוהו, הצביע לעבר המשוחח, וזעק 'שקט, שקט, שקט', בקול מאד רם. העשיר הנכבד הביט בזועק בפליאה, סובב לעצמו את האצבע על הרכה, להביע שהצועק הזה איבד את שפיותו, והמשיך לדבר.

הגבאי ירד מהכסא, ניגש אל הגביר, אחז בזרועו ואמר לו: עוד מילה אחת, ואני גורר אותך החוצה בכוח, אל תחשוב שאתה יותר חזק, עשרה אנשים שסביבך, יעזרו לי ולא לך. באת לכאן כדי לכבד ולהתכבד, ונשליך אותך מכאן בביזיון. 'לא חבל'? העשיר עוד לא שמע כזו תוכחה חריפה בימי חייו, אבל פחד כהוגן שהגבאי מתכוון ברצינות, ושתק כמו דג.

בסוף התפילה ניגש העשיר הפגוע על הרבי ואמר: כבוד הרב, איזה גבאי חסר דרך-ארץ יש לך. הרבי השיב: ראיתי ושמעתי את כל מה שאירע, דע לך, אני כועס על הגבאי. העשיר חשב להירגע כששמע כאלה מילים, אך הרבי המשיך: "אני סבור שהוא היה מידי עדין, הוא צריך היה להגיע אליך עם מקל, ולהכות על קדקדך". העשיר השתומם ושאל: "רבי, לא חיללתי שבת, לא אכלתי נבלות וטרפות, שמחתי ברעיון יפה על הפסוק, ורציתי לחלוק את שמחתי עם השכן שלידי, מה רע בכך"? השיב לו הרבי: דווקא בגלל שאתה אינך יודע מה רע בכך, על כן אני כל-כך מחמיר. דע לך, כל רשע גדול היה לפני-כן רשע קטן, אבל עוד לפני שהוא העיז להרשיע, הוא עשה סוג עבירות, שלא מרגישים בהן. כך מתחילים היצר הרע והשטן את העבודה שלהם.  בבית המדרש שלי, אני מקפיד שלא לתת להם דריסת כף רגל.

הסבר זה מבאר מדוע התורה כל כך האריכה בשתי פרשיות בדיני מצורע ושאר טומאות. חז"ל מגדירים את הטומאה: 'הזק שאינו ניכר' (ב"ק ה/א). זה לא שהוא באמת 'לא ניכר', אבל כך זה נראה בהתחלה, שלמה המלך מגדיר את זה: "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ, יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ" (קהלת י/א). כלומר: חבית גדולה מלאה שמן משובח, שזבוב נגע בטיפת שמן בקצה החבית, אם לפני כן הוא ערך ביקור במקום מזוהם, ה'ביקור' הקצר שלו בשולי החבית, יגרום שכולה תתסוס ותבאיש. אם הוא הצליח לְקַפֵּץ על פני כמה חביות, יצטרכו לחטא את כל המפעל. הסיבה ברורה, חבית השמן היא מצע משובח לחיידקים להתרבות. הרבה יותר מאשר במקום פתוח, באויר הצח אין להם כאלה תנאים אופטימליים.

הסבר זה שופך אור מדוע דווקא על הכהן הטיל הקב"ה את התפקיד לטמא את המצורע, הלא אם עכבר מת אולי נגע בארגז תפוזים, הרב יראה את התמונה ויחליט אם זה טמא או לא, הרב הזה אינו צריך להיות כהן, מדוע טומאת צרעת נחלטת על ידי כהן? השאלה מקבלת משנה תוקף כשנראה את דברי הזוהר, שהכהן 'אתיא מסיטרא דחסד עילאה' (ויקרא מח/ב). דווקא עליו הטילו תפקיד זה, כי לטמא את המצורע זה אומר לשלוח אותו מחוץ למחנה, כלומר: להשאיר את המחנה בלי הגורמים השליליים, שמתסיסים ומפזרים רעל. ככל שנטיל כזה תפקיד על איש יותר מכובד ובר סמכא, יהיה המחנה יותר טהור, זך, אציל ואיכותי. ממילא יש כבר תשובה על השאלה בפתיחה, להגדיר טומאה ולהרחיקה, נחשב כדבר טוב, על כן יכולה הפרשה לסיים בזאת.

מכאן כבר קצרה הדרך אל היין. דעו לכם ביין אין שום חומר מלבד תירוש ענבים. מדוע אם כן יש יין הנמכר ששה בקבוקים במאה שקלים, ויש יין שנמכר באלפי שקלים? ההבדל הוא רק עד כמה התאמצו להרחיק גורמים שליליים. אני מכיר אנשים שעושים יין בבית, אוספים מהשוק ביום שישי את שאריות הענבים, שטרקטור עם שׁוּפֶל משליך לאשפה, מכניסים לחבית פלסטיק מזוהמת, מוסיפים 25% סוכר, יוצא להם מזה נוזל בלתי מזוהה מתוק וכהיל, והם מרוצים מהתוצרת. ביקב מתייחסים יותר ברצינות גם ליין הזול, אבל עדיין מעבירים את הענבים מהבוצרת אל המשאית, וכל התכולה נשפכת למיקסר ענק. ביין קצת יותר טוב, עוברים הענבים ריסוק קל בלבד, שלא יִשָּׁבְרוּ הגרעינים המרים, ביין עוד יותר טוב, עוברים הענבים מיון, בעוד יותר טוב, המיון יותר קפדני.

כשיקב מחליט על לַיִּן של יין יקר, זה לא שאחרי התסיסה טועמים את היין מהחביות, ומחליטים שהוא טעים והוא זה שיהיה יקר. לא ולא. יין יקר מקבל טיפול מתאים כבר מהתחלה. לא מכניסים בו שום חומר אחר מלבד תירוש, אבל דואגים שזה יהיה באמת נקי לגמרי, בלי עינבי בוסר, בלי עלים ובלי שידראות. גם החבית צריכה להיות נקיה ומחוטאת. הענבים נקטפים כשהם בשלים לחלוטין, הקטיף הוא ידני, בלילה הקריר. זאת אומרת שההבדל בין יין ליין נעוץ אך ורק עד כמה היה הפיקוח מחמיר. כשמסלקים במיון אשכול שהוא די יפה, אבל עדיין לא כל כך בשל, זה נראה כאילו שנתנו לו עונש, זה אכן כך, אבל זה נובע ממידת החסד והרחמים, חסד ורחמים על כל התוצרת. ככל שהמיון יהיה יותר קפדני ותקיף, תהיה התוצרת יותר משובחת. הנה הסבר לתקיפות שדרש הרבי מלעלוב בבית מדרשו, והתקיפות שהתורה דורשת להתנהג עם הרכלן, הכל נועד כדי שלנו תהיה חברה טובה.

בשבת הגדול אנו קצת נכנסים לפסח, וזה אומר שני דברים טכניים חשובים.

א _ לא נבזבז השבת את היין המשובח שהוכן לפסח, כמו שאסור לאכול מצה בערב פסח, כדי שיהיה תאבון לאכול אותה בשמחה.

ב _ "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת"? נא לא לבוא אלי באמצע ליל הסדר, ולספר "נגמר לי היין", יש לנו סך הכל יומיים להיערך לדברים טובים ומשובחים, ברוך ה', בשפע.

ובכל זאת אמליץ על יין שגם מתאים לכוס ראשונה של ליל הסדר.

"ביתוני" של 'יקב רקנאטי'.

ביתוני הינו זן ענבים מקומי, עתיק ויוצא דופן ומוצאו ממש מכאן, מארץ ישראל. זן ענבים אדום, בעל אשכול צפוף וקליפה עבה ובשרנית. הוא נחשב בעיני מגדליו לזן אציל ופרחוני במיוחד. ליקב יש רק כרם ביתוני אחד, הגדל בגובה הרב של הרי יהודה, ליד העיר חברון. זהו כרם בעל שאיננו מושקה כלל, כרם אשר גדל בשיטת הדלייה מסורתית, הקרויה "סוכה חברונית".

היין הוא עם גוף קל, פרחוני ונעים ומחירו 105 ש"ח.

לחיים, שבת שלום ופסח כשר ושמח

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב

פרשת אחרי מות תשפ"ד, שאריות מפסח

בפרשת השבוע אנו מוצאים גורלות, הכהן הגדול עשה גורל על שני השעירים. גם ארץ ישראל נחלקה לשבטים בגורל (במדבר כו/נה). יהושע בן נון גילה על ידי גורל מיהו המועל בחרם (יהושע פרק ז'). להבדיל אלף הבדלות, גם המן הרשע הפיל פור-הוא הגורל, להחליט באיזה חודש מתאים לבצע את זממו הרע (אסתר ג/ז). ישנן מקומות שהגורל מתבקש, איש אינו יודע להחליט, אין עדיפות לדבר אחד על פני האחר, ברירת המחדל היא גורל, אבל ישנם מקומות שלכאורה נכון להחליט בצורה מושכלת, ולקבל החלטה על פי שיקלול כל הנתונים שסביב, כגון חלוקת הארץ, מה פתאום שיטילו את ההחלטה על גורל עיוור?

התשובה היא שגורל אינו מאורע מקרי, אין בעולם מקרה, הכל נתון לפיקוח של ההשגחה העליונה (לב אברהם). לא תמיד אנו זכאים לקבל הדרכה צמודה, על כן לא מומלץ לפעול על פי גורל, אך ישנם סיפורים מדהימים על צדיקים שעשו 'גורל הגר"א', וקיבלו תשובה מאליפה. הנה דוגמא: יהודי זקן ובעל צורה נכבדה ישב ליד החלון ברכבת הנוסעת מטורקיה לסוריה, לפני מאה שנים, הביט בנוף ההררי והתרגש עד דמעות. הגיעו לרכס הרים נוסף, ושוב אחזה ביהודי התרגשות מרובה. כאשר זלגו עיניו דמעות גם ברכס השלישי וברביעי, זה כבר הפך להיות תמוה לגמרי. ישב מולו יהודי סקרן, והתפלא בלבו: "מה לזקן זה להתרגש מההרים"? כשזה קרה בפעם החמישית, לא יכול היה להתאפק, פנה אל הזקן במילות סליחה על ההתערבות, ושאל: "האם כבודו לא ראה הרים מימיו"? השיב הזקן: "אני בא מרוסיה, במקום בו גרתי היו הרים יותר גבוהים ויותר מרשימים".

ההתרגשות שלי היא בגלל משהו אחר לגמרי. אחר שילדי התחתנו ועזבו את עיר מולדתם, וגם אשתי נפטרה, לא היה לי מה לעשות בארצי. אחי שגר באמריקה הבטיח לי עבודה עם פרנסה בסיסית שניתן לחיות בה, ובימי רעב כאלה זו הצעה מפתה. מאידך תמיד חלמתי שאת שארית חיי אעשה בארץ ישראל, ושמעתי שבירושלים ישנה תשתית שהבלתי מפונקים יצליחו לשרד בה. התלבטתי מאד, ובהנחיית הרב בעיר שלי, עשיתי את 'גורל הגר"א', ויצא לי הפסוק: "אל מקום זה יסדת להם" (תהילים קד/ח). הבנתי שזה רומז לי לעלות לירושלים, שהיא המקום שאותו יסד ה' עבור בני ישראל. חילקתי לילדי את מעט המיטלטלין שלי, ואני שם את פעמי ירושלימה. אבל כל הזמן ניקר ספק בליבי, שמא לא פירשתי נכון את הגורל, אולי הפתרון שהחלטתי אינו אלא אשליה. ואני עושה עכשיו צעד גורלי, שאולי יהיה כושל. כשהרכבת החלה לטפס על ההרים ולגלוש אל הבקעות, נזכרתי לפתע בחלקו הראשון של הפסוק: "יעלו הרים ירדו בקעות, אל מקום זה יסדת להם", וזה הסיר כל ספק מלבי, הרב שהראה לי את חציו השני של הפסוק, לא נסע מימיו לארץ ישראל, ולא ידע שעולים הרים ויורדים בקעות. אני רואה זאת עכשיו בעיניים שלי, על כן אני כל-כך שמח, כל הר נוסף קובע עוד מסמר איתן ברמז הברור שזכיתי לקבל מספר התנ"ך.

למרבית הפלא, גם ליין יש גורל, דבר שאינו קורה בתוצרת אחרת. רק לרעה זה קורה, אם יש לפתע תקלה במכונה, או הפסקת חשמל, יכולה הרבה תוצרת להישחת. כך גם ביין יכולה להיות תסיסה בלתי נשלטת, או פגם אחר שחדר לחבית, אבל אני מדבר על הפתעות לטובה, לא יתכן שבמפעל למסמרים או חיתולים, יגלו לפתע בפס היצור תוצרת מזהב, בכל מפעל ותוצרת, יוצא פחות או יותר מה שמכניסים, הפתעות לטובה הן בכמות הפסולת שנפסלת, אבל להפתעות של היין אין פרופורציה. 

בדרך כלל כשהיקב מתכונן לייצר סדרה איכותית, ההכנות הן בהתאם, מיון קפדני, והשגחה הדוקה בכל השלבים, אבל קורה לא פעם ולא פעמיים שבמחלקה הבינונית. מגלה היינן הפתעה, יין שאמור היה להיות עממי, מצליח להפיק סימפוניה של טעמים וניחוחות ממש מהחזית, כמובן שבודקים שוב, ואז מעבירים אותו לטיפול מיוחד, החלפת שם, בקבוקים יותר איכותיים, והמחיר בהתאם. זו 'הגרלה' להרוויח יין יקר מענבים פשוטים. לפני כשלושים שנה, שהיינן לא היה חלק בלתי נפרד מנוף היקב, יקב ירושלמי אחד, הוציא יין לבן יבש פשוט, במחיר עממי לחלוטין, רק כשהבקבוקים כבר היו על המדפים בחנויות, הבינו ביקב שהם עשו טעות, והיין יותר משובח פי עשר ממחירו. כמובן שהיין שנותר להם עבר מיתוג, והם גם הצליחו להחזיר הרבה בקבוקים ממדפי החנויות, כמובן בלי לספר מדוע, ובלי לפרסם את ההפתעה, שהרי אז היו הכל מזדרזים לקנות יין משובח במחיר זול. האמת היא שכזו תופעה כבר מופיעה בתלמוד, לרב הונא התקלקלו ארבע מאות קנקני יין, ובעקבות החלטה חיובית חשובה, השתפר היין ולא רק שהקלקול נסוג, אלא היין הפך להיות משובח ויקר (ברכות ה/ב).

כיום כמעט שלא יתכן שיין משובח 'יברח' בלי לשים לב, כי היינן נמצא כל הזמן ביקב, והוא עם יד על הדופק בכל השלבים. גם מה שמפתיע לטובה, וגם מה שמפתיע לרעה, שניהם מקבלים טיפול בהתאם. וזה קורה לעיתים קרובות, יין זה לא קולה, שם מכניסים תמציות ותמיד תצא אותה תוצרת, ביין מכניסים ענבים, שהיו חצי שנה בכרם, חשופים לגשם, שמש, רוחות, אבק, ממילא אין שנה שהבציר שלה יהיה תואם לגמרי למה שהיה בשנה שעברה, ואת ההבדל חייבים לראות אחר כך ביין. אז הנה גורלו של היקב ופרנסתו תלויה באופן ישיר בסייעתא דשמיא, בלי שום הסתרה.

נדמה לי שהשבוע לא כדאי להציע שום יין, כי ודאי נשארו לכם כמה חצאי בקבוקים מפסח, בימים חמים לא יחזיק היין הרבה זמן. כדאי לגמור הכל, ולא להשאיר לאיזושהי שמחה משפחתית, בעוד שבועות אחדים. את הזולים ודאי לא להשאיר, ואת היקרים חבל לקלקל בהמתנה עד ההזדמנות הזו.

לחיים, שבת שלום וקיץ בריא

שרגא - אתר היין הכשר

פרשת תזריע תשפ"ד, אדום, יקב נוה

אני מבקש לרענן לעצמנו את הזכרון, בנושא המופיע בתחילת התלמוד הבבלי, מסכת ברכות דף ב/א. 'הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ', כלומר: השמש הֶעֱרִיבָה - שקעה במערב. נושא זה הופיע לראשונה בתורה בשבוע שעבר, בטומאת שרצים, השבוע ובשבוע הבא זה חוזר על עצמו פעמים אחדות בטומאת נגעים, ואחר כך בפרשת אמור בטומאת הכהנים. 'הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ' זה סיום תהליך טהרה שהחל בטבילה, לא חשוב אם היא הייתה חמש דקות לפני השקיעה, או השכם בבוקר, או אפילו אתמול בערב אחר צאת הכוכבים, הטהרה לא תהיה מושלמת, אלא רק אחר שהיום שהחל בטומאה יעבור, וזה שטבל יפגוש יום חדש. הסיבה לכך היא כי טומאה אינו משהו ממשי, כפי שכותב הרמב"ם: "הטומאות והטהרות; גזירת הכתוב הן, ואינן מהדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל ה'חוקים' [חוקים רוחניים מעל הדעת האנושית]. וכן הטבילה מן הטומאות, מכלל ה'חוקים' היא. [כיוון] שאין הטומאה; טיט או צואה, שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא. והדבר תלוי בכוונת הלב... רמז יש בדבר; כשם שהמכוון ליבו לטהר, כיוון שטבל, טהור. ואף על-פי שלא התחדש בגופו דבר, כך המכוון ליבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האוון והדעות הרעות, כיוון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעת; טהור (מקואות יא/יב).

עכשיו זה ברור, מחשבות, דעות, רצונות ומאווים אי אפשר להחליף כמו שמחליפים גרביים, צריך לשהות זמן מה באווירה החדשה, ובנוסף לכך לעבור יום, כמו שבעל תשובה צריך לשנות את שמו ומקומו. מפני ש'טומאה' זה 'אטימות', ואת זה אי אפשר לשחרר עם מחלץ פקקים, או 'פומפה' של כיור, זה תהליך שבו מתפוגגת האטימות העכורה, ומתפתחת טהרה צלולה. זה בכל טומאה רגילה, אבל בפרשת השבוע אנו מוצאים טומאה מסוג אחר, טומאת נגעים, למצורע לא מספיק שיטבול, וגם לא די בְּ'הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ' אחר הטבילה, הוא צריך לצאת למשך תקופה מתאימה, להיות עם עצמו, כפי שאומרת התורה "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג/מו). המצורע אינו זקוק לתרופות, משחות וטיפולים רפואיים, אלא רק לשבת בשקט, בלי לפטפט, בלי להרעיש, ובלי לרכל, כך יעבור עליו שינוי מבורך. העכירות תשקע, הצלילות תתפתח והזוך בוא יבוא מאליו.

בדרך כלל כאשר אני עובר מפרשת השבוע לנושא היין, אני נזקק לכמה מילות הסבר, להציג את הקשר בין הדברים, אך הפעם זה ממש שקוף. סחיטת ענבים מוציאה תירוש עכור, אם מעקרים אותו שלא יתסוס, ישקעו השמרים ויתקבל תירוש צלול, [גם צנטריפוגה או סינון עושים את זה], כשלא מעקרים, הופך התירוש להיות עוד יותר עכור ומבעבע, אבל סבלנות, כדי שיהיה מזה יין טוב, כבר לא צריך לעשות שום דבר, זה תהליך שמתרחש לבד, בתנאי שיאפשרו לו את התנאים המתאימים, כלומר: ניקיון, רוגע וטמפרטורה מתאימה. חז"ל אומרים 'נכנס יין יצא סוד' (ערובין סה/א), סוד היין מגלה לנו שכל החיים הם כך, קצת להיות לבד, קצת בשקט, קצת לתת למאורעות לשקוע, ולעבור ליום חדש, תכנית חדשה, דף חדש, ונגלה במעבר הרבה ברכה.

חז"ל אומרים 'משנה מקום משנה מזל' (ר"ה טז/ב). יש לשאול: איזו המלצה זו? מי אמר שהמזל הבא יהיה טוב יותר? התשובה היא הרי אל המקום החדש עוברים אחר ניסיון כושל במקום הקודם, וכבר נזהרים שלא לחזור על אותן טעויות. זה מה שקורה עם המצורע, כאשר ישב עם עצמו, הוא גילה שהמושג 'מתבשל בתוך עצמו', יכול להיות חיובי, אם הוא לא ישב בדד כל החיים, אלא יפיק את הלקחים, יבריא ויחזור.

האם לא כך זה היין? אם נשאיר אותו לעולם ועד בתוך החבית אין בכך ברכה, אבל אם היין ישתבח בחבית בדיוק בזמן האופטימלי שהוא זקוק, הרי שמתירוש תוסס ועכור, נגלה את 'בורא פרי הגפן', במלוא תפארתו.

תזכורת! אנחנו כבר בחודש ניסן, פסח תשפ"ה יהיה בעוד שנה ושבועיים, יש הרבה זמן עד אז, אבל בעוד שבוע יהיה כבר ערב פסח תשפ"ד. זה מספיק זמן להצטייד ביינות משובחים, גם לליל הסדר, גם לשבת, גם לשביעי של פסח, וכמובן גם לחול המועד. אמרתי 'זה מספיק זמן', זה נכון רק לזריזים. בלי נדר אני יכין לעצמי 'רשימה שחורה', של אלה שנזכרים להגיע בערב פסח ממש, ובשנה הבאה הם יקבלו תיזכורת בראש חודש ניסן.

לשבת זו אני עוד אמליץ משהו, ואחר כך כבר יבואו ההמלצות לפסח. הייתי בשבוע שעבר בתערוכה איכותית, של יינות איכותיים, כמובן שראיתי שם דברים מעניינים, אבל משהו אחד תפס אותי, ואני שמח לשתף אתכם.

יש יקב די חדש שמו 'נוֶה' (מבית שאטו גולן) האמת שיקב נוה הוא אמנם יקב חדש אבל את מלאכת עשיית היין יודעים שם היטב (כמעט 30 שנה).

היקב נמצא בדרום רמת גולן בישוב אליעד (מול הכניסה לנחל אל-על).

את היין התחילו לעשות בשלבים בשנת 2019 ייצרו רק יין אדום ולאט לאט הוסיפו גם לבן ורוזה.

היין האדום רובו מענבי קברנה סוביניון שגדלים בסביבות היקב בגובה של כ400 מטר על אדמת בזלת עמוקה.

ליין יש צבע אדום כהה עם ריחות של יין בוגר וטוב, פירות שחורים בשלים, נגיעה קלה של זיתים שחורים, תבלינים, מעט עץ, סיומת ארוכה ונעימה.

היין התבגר בחביות עץ אלון צרפתי שנה לפני הביקבוק.

אלכוהול: 14.5%

כשרות: רבנות מקומית הרב ישי סמואל, וועד הכשרות O.K. המחיר: כ230 ₪

לחיים, שבת שלום ופסח כשר ושמח

שרגא – אתר היין הכשר