לכל אורכה של ההיסטוריה לא עזבו היהודים את ירושלים. לפעמים גרו בה רק מעט מהם, אבל תמיד הם היו שם

ובמשך הרבה מאד תקופות ארוכות הם נרדפו בידי שליטי הארץ. אחד מהם היה השלטון העות'מאני בארץ ישראל שנמשך כ-400 שנה, מתחילת המאה ה-16 ועד לתחילת המאה ה-20. באחד העשורים האחרונים של השלטון הטורקי, נפתחה הקונסוליה הבריטית בארץ ישראל, ותרבות אירופאית החלה להכות בארץ שורש. בתקופה זו הגיעו ארצה מהגרים רבים שבאו להתיישב בארץ ישראל ופיתחו אותה, ביניהם גם עולים מאוקראינה (רוסיה הלבנה). בשנת 1834 מצא גם מרדכי אברהם גלינא את דרכו מרוסיה לירושלים…

ומה מחפש יהודי טוב שמגיע לארץ ישראל? פרנסה. מרדכי שהבחין סביבו בלא מעט יהודים, ובחזונו ראה עוד הרבה יותר יהודים, דמיין את אלה שיעלו לארץ בהמשך, והבין שהם יצטרכו יין לקידוש, להבדלה, ולחגים ולשאר הטקסים היהודיים, וקלט את הפוטנציאל האדיר הגלום ב'משקה' (מ' במלעיל) שנועד לשמח לבב אנוש. מרדכי אברהם מיהר להרים את הכפפה, והתחיל לייצר יין קידוש כשר, ובמקביל עוד כמה סוגי משקאות חריפים עממיים.

בל נשכח שבימים ההם כל זה קורה תחת שלטון תורכי-מוסלמי האוסר נחרצות על שתיית יין, ולכן מי שרוצה לייצר יין, אפילו לצריכה פרטית, חייב להצטייד לצורך זה ברישיון מיוחד. על אחת כמה וכמה מי שמבקש לייצר יין בכמות מסחרית, שאינו מסתפק במועט, ורוצה למכור אותו גם לתושבים היהודים והנוצרים, כל זמן שהשלטונות מפקחים על כך באופן הדוק.

כיום, שאנו מדברים על הפיקוח, הכוונה היא על הטיב, הניקיון, האיכות וכדומה, אך בימים ההם התמקד הפיקוח בתחום אחד בלבד: הצרת הצעדים, כדי שייצרו כמה שפחות, וכדי להערים כמה שיותר קשיים, ובנושאים כאלה היו הטורקים מומחים גדולים. הדרך היחידה, אם כך, לייצר יין בעת ההיא, היתה בהיחבא, בסתר, תחת שמות אחרים, ותוך דיווח על ייצור מוצרים אחרים. אמנם בסיוע בקשיש הגון מדי פעם, הצליחו בדרך-כלל להשתחרר מעוד פקח ומעוד שוטר טרדן, אבל מגבלה חמורה זו הקשתה רבות על הייצור ועל ההתנהלות השוטפת של מי שבחר להקים יקב ולייצר יין.

לעסק החדש של מרדכי אברהם גלינא הצטרף עד מהרה גם בנו, יצחק גלינא, והוא, כמו כל הצעירים, רצה לקחת את היקב הצעיר והקטן ולהצעיד אותו קדימה. אבל למשפחת גלינא לא היה רישיון לעסוק בייצור יין, ולא כל-כך בקלות ניתן היה להנפיק רישיון שכזה. אך ליצחק היה גיס בשם ברוך שור, שהחזיק ברישיון תורכי, שהתיר לו גם לעשות יין וגם למכור אותו. אז מה עושים? הולכים למשרד הפנים התורכי, מחליפים את שם המשפחה מ'גלינא' ל'שור', ומכאן הכל בא על מקומו בשלום, ומעתה מותר ליצחק למכור יין. וכך, 100 שנים טרם קום המדינה, בשנת 1848, פותח יצחק (שור) יקב במרתף ישן באמצע הרובע המוסלמי, באחת הסמטאות שבין שער שכם לכותל המערבי, ויקרא את שמו 'אשכול'. המעניין הוא שאחד מקירותיו של אותו המרתף, הוא המשך של הכותל המערבי, כפי שאנחנו מכירים היום.

כך עובר לו עוד דור, ועכשיו מגיע תורו של שמואל שור, בנו של יצחק, לתת כתף ולקחת בידיו את מושכות העסק. שמואל התחתן עם בחורה חברמנית בשם רוֹזָה, בעלת חוש עסקי-יזמי מפותח, שלקחה את היקב צעד גדול קדימה, ובשנת 1871 הקימה את חנות היין והבר הראשונים בארץ ישראל שנקרא 'חמרא רוזה'. תחת ניהולה של רוזה פרח המקום ושגשג, וחיש מהר הפך להיות אבן שואבת לתושבי המקום.

גם התורכים-המוסלמים היו מגיעים לחנות של רוזה, כדי לרכוש את מה שנחשב אז "העראק הטוב ביותר במזרח-התיכון". הבן של רוזה המשיך דרכה, והערבים הדביקו לו את הכינוי 'איבן רוזה' – בנה של רוזה. אמנם לא מדובר כלל בכינוי מקובל, שכן, ראוי היה שייקרא 'איבן שמואל' על-שם אביו כנהוג אצל הערבים, אבל בשכונה ההיא כולם הכירו כולם את רוזה.

בתקופת מאורעות תרפ"ט (1929) עזבו הבעלים את היקב הישן ששכן בשוק הכתנים ברובע המוסלמי שבעיר העתיקה, והעתיקו את פעילותו לשכונת 'בית ישראל'. במשך כ-15 שנים גדל היקב והתרחב, עד שהיה צר מלהכיל את כמות היין שהיתה בו, ומאז התפצל למספר סניפים, שעם הזמן הפכו להיות יקבים בפני עצמם. ליקב המקורי, 'אשכול' ז"ל, יש כיום 4 "ילדים" (יקבים) שאחד מהם בינתיים נסגר, ולפחות עוד שני יקבים "נכדים", שנפתחו בעקבות היקב המקורי. ה"ילדים" הם יקב 'ציון' ויקב 'ארזה', יקב 'הכורמים' ויקב 'שמשון' שהפך לימים ליקב ירושלים.

ארבעת היקבים הללו היו מייצרים, בעיקר יינות מתוקים לקידוש, מיץ ענבים ומעט מאד יינות יבשים פשוטים. רק בשנים האחרונות "נולדו" ליקבים אלה "ילדים" טובים ואיכותיים, שיודעים לייצר יינות פרמיום מוצלחים, שגורפים מדליות באופן מכובד. כך ליקב 'ארזה' יש "ילד" (יקב) חמוד בשם 'היוצר', וגם ליקב 'ציון' יש "ילד" (יקב) בוטיק ששמו '1848' וליקב הכורמים יש יקב בוטיק בשם יקב 'שור' (חוזר למקורות).

יקב שור לא היה השחקן היחידי בעיר העתיקה. בשנת 1870, כמעט 100 שנים לפני איחודה המחודש של ירושלים, הוקם בה יקב נוסף בשם 'יקבי אפרת', הנקרא על שם מקור הענבים שהגיעו אליו מסביבות היישוב 'אפרת', שבאזור חברון. האמת היא שרק בשנת 1870 הוכר יקב זה כחברה מסחרית, למרות שבפועל התחיל לייצר יין כבר כמה וכמה שנים קודם כן. גם יקב זה שכן בתחילתו בין החומות העיר העתיקה, ורק בתחילת המאה ה-20 עבר לאזור אותו מכנים אנו כיום 'הכניסה לירושלים'.

בהמשך ערך היקב ניסיון לא מוצלח, להתפרנס פחות מיין ויותר מזיקוק אלכוהול במפעל בתל-אביב, אבל די מהר חזר לירושלים – למחנה יהודה, אך גם שם הוא לא החזיק הרבה זמן מעמד ונדד למוצא, שם שגשג במשך מספר שנים. בהמשך עבר היקב לקיבוץ צרעה שליד בית שמש, והתמחה בייצור יינות קידוש, יינות פשוטים ומיץ ענבים. אך כל זה הנו נחלת העבר, וכיום יקב זה מוכר בשם יקב 'טפרברג', המייצר יין משובח.

שני היקבים, 'אשכול' ו'אפרת', היו בעבר הרחוק שותפים בבר יין ששכן בשוק הכתנים ברובע המוסלמי. זקני העדה יודעים לספר שלא רק יהודים ונוצרים היו קונים אצלם יין וכוהל. בין לקוחותיו של הבר היו גם המוסלמים שלא דקדקו במצוות, שהיו נכנסים לעיר העתיקה לקנות 'ספירט' לצורכי הבית, ועל הדרך קנו בהיחבא יינות ומיני יי"ש שונים. הדבר, אגב, מופיע אף בכתובים בספרו הידוע שכתב עבר הדני – 'תולדות אגודת הכורמים' המביא את קורותיה של גפן היין במושבות הראשונות בארץ ישראל.

פורסם בסנהדרינק כ"ח אייר תשע"ו 5.6.16