"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"(אבות ד' כ')

אבל סוף סוף יש קנקן, וגם עליו צריכים אנו ללמוד פעם משהו.

לכבוד חג פסח צריך להסתכל גם על הקנקן, שהרי מפורש בהלכה "יסדר שולחנו יפה, בכלים נאים כפי כוחו, ויכין מקום מושבו, שישב בהסיבה דרך חירות" (שו"ע או"ח תע"ב א').

אנחנו מכירים את שולחנות ליל-הסדר היפים; עורכים את שולחן הסדר עם כלי כסף יפים, כפי שמשגת ידינו.

אבל הפלא ופלא, מצאנו רבנים, חסידים ואנשי מעשה רבים, שאת ארבע הכוסות הם מקפידים לשתות דווקא בכוסות זכוכית, או קריסטל, למה לא בכלי כסף? הרי זה יותר יפה ומעניק תמונה של עושר!

הגמרא מספרת על בתו של הקיסר, שפגשה ברבי יהושע, שמראהו החיצוני לא היה יפה, לעומת זאת הוא היה חכם מופלג. אומרת לו בת הקיסר: "אוי לחכמה שנמצאת בכלי מכוער". רבי יהושע הגיב לא ממין העניין, ושאל: "באיזה כלים מאחסן אביך את היין המשובח הרב, שיש לו במרתף"? "בכלי חרס" ענתה הבת. אמר לה רבי יהושע: "אנשים פשוטים שומרים את יינם בכלי חרס פשוטים, אבל אתם עשירים מופלגים, מתאים לכם לשמור את היין בכלי כסף וזהב". הלכה הנסיכה, ודאגה שיעבירו את כל היינות המתיישנים, לכלי כסף וזהב, והחמיצו (תענית ז' א').

למדים אנו מכך, שכבר לפני שנים רבות ידעו החכמים, שאת היין לא שמים בכלי כסף. אמנם לדקות ספורות זה לא נורא, אבל בליל הסדר, היין שנמזג לכוס השניה, נמצא בגביע הכסף לאורך כל קריאת הגדה של פסח, וזה יהיה מורגש ביין, באופן בולט וברור.

זה ההסבר למה שאנשים יודעים לכבד את ליל הסדר, דווקא בכוסות זכוכית. ואפילו בחסידויות הנוהגות במלכות ממש, מוזגים לאדמו"ר בכוס זכוכית.

בזכוכית יש רמות של איכות, הן בחומר, הן בצורה והן בעיבוד, וזה מתבטא בפער המחירים.

זה מתחיל בזכוכית פשוטה, עד הקרוב-רחוק שלה; הקריסטל היקר. בגביע זכוכית פשוט, משתמשים באולמות. בזכוכית עבה הבלאי נמוך, היא נשברת כשנופלת על הרצפה, אבל לא מנקישה קלה,

אבל מאידך, ככל שהזכוכית יותר דקה, כך ההנאה מהיין עולה, אלא שזכוכית דקה היא גם שבירה, ומאד דקה היא גם מאד שבירה.

לכאן מגיע הקריסטל, שהוא זכוכית מעורבת עם עופרת, וככל שיש בה יותר עופרת, כך היא יותר חזקה, ואפשר לעשות אותה יותר דקה, מה שמעלה את מחירה כמובן, ועדיין היא רגישה, עדינה ושבירה.

עבור היין, יש בקריסטל מעלה נוספת, יש לו נקבוביות מיקרוסקופיות רבות, וזה נותן יותר שטח פנים, בתוך הגביע.

בחנות כוסות מקצועית, אפשר לראות עשרות סוגי כוסות. לכל משקה יש את הכוס המיועדת והמיוחדת לו בלבד, וצורת הכוס עונה על הריחות והטעמים, שאנחנו מצפים לקבל מכל סוג יין, ומאחר ויש יותר משלושים צורות בסיסיות, הפך נושא זה להיות מקצוע בפני עצמו.

זו אינה סתם תאוריה, יש לזה הסברים, גם מדעיים, גם רציונאליים, ולמרבית הפלא גם קצת הרבה שמרנות. ישנם אנשים שאוהבים את היין, דווקא בכוס שרואים בציור מלפני 600 שנים.

אנחנו נתמקד רק בארבע כוסות עיקריות:

מצוות היום היא בארבע כוסות. אלא שלצורך ארבע הכוסות של ליל הסדר, נשתמש רק בראשונה, ואת כל שאר השלוש, נכיר מקרוב במשך השבוע של חול המועד.

כוס יין אדום

כוס יין לבן

כוס יין פורט

וכוס שמפניה

כל סוג יין מעניק טעם וריח שונים, ואפילו שונים לגמרי. יש יינות עם יותר טאנינים, ויש כאלו יותר פירותיים, יש עם אחוזי אלכוהול גבוה, ויש כאלו עם אלכוהול נמוך, יש יינות ששותים אותם בטמפרטורה של החדר (חדר בצרפת 18 מעלות), ויש כאלו ששותים בטמפרטורה נמוכה של 12 מעלות.

את הטעמים והריחות הללו, אנו מקבלים מכמה ערוצים.

קולטני הטעם (פקעיות טעם) שמפוזרים בחלל הפה, ובעיקר בלשון, יחד עם חוש הריח שבאף.

יש ארבעה סוגי טעמים; מר, מתוק, חמוץ ומלוח. אגב, חריף זה לא בדיוק טעם, אלא יותר אזעקה של צריבה. (אמנם יש הטוענים על סוג טעם נוסף בשם 'אוממי', פירוש המילה טעים או מתובל בשפה היפנית).

פקעיות הטעם מפוזרות בפה ובעיקר בלשון, וכדי להרגיש את כל מגוון הטעמים ביין, צריך לגלגל אותו בכל חלל הפה.

אבל הטעם לבד לא מספיק, אליו צריך להצטרף הריח. כאשר מישהו מצונן, אפו סתום ואינו מריח, חסר לו הרבה מאד טעם במה שהוא אוכל. לעומת זה כשחוש הריח מפותח וחד, והמוצר שאוכלים מפיץ ריח חזק, בזכות זה גם המאכל יהיה מודגש, טעים או לא טעים.

צורת כוס היין נועדה לארגן נכון את הטעמים הריחות, לשמור או לפזר בנדיבות את מה שצריך.

הריח של היין נוטה לשקוע, ואילו אלכוהול מטבעו הוא חומר שמתאדה בקלות, יותר מנוזל אחר, וכשהוא מתאדה מהכוס, ועולה לכיוון האף, הוא אוסף איתו ריחות מהיין, ומעלה אותם מקרקעית הכוס.

'גבעול' הכוס הארוך, עשוי בצורה כזו, כדי להשאיר מספיק מקום לאחוז דווקא בו, בלי לגעת בכוס עצמה, כדי שלא לחמם את היין לטמפרטורת הגוף.

"יין אדום", והכוונה לא לכל יין בצבע אדום שאנו רואים על המדפים, אלא יין איכותי וטוב, שעשוי מענבי יין איכותיים, ותהליך העשייה שלו נעשה בידי בעל מקצוע, ולא חובבן שמתאמן על ענבים אדומים. יין כזה שאחרי תהליך נכון גם מתיישן בחביות, צובר ואף מקבל ריחות וטעמים נוספים, שאם נשכיל למזוג את היין לכוס מתאימה, נחוש בהם בהחלט, ונגלה פתאום שהמילים היפות שעל התווית, אינן סתם שירה של היינן, וגם אם אנחנו לא בעלי מקצוע בתחום היין, נוכל לאשר את הטעמים המנויים על התווית.

אחרי שלמדנו כמה דברים בסיסיים, כשנחבר אותם יחדיו, נבין למה כל סוג יין דורש צורת כוס שונה.

א. הכוס הראשונה והמוכרת ביותר, כוס יין אדום. הכוס רחבה וגדולה, מפני שביין כזה, בדרך כלל יש יותר טאנינים, ומגוון רחב של ריחות שאפשר להרגיש, וככל ששטח הפנים של הכוס יותר גדול, והיין נחשף ליותר חמצן, האלכוהול מתאדה יותר מהר, ומוציא את הריחות שאנחנו רוצים מהיין. זוהי גם הסיבה שיין אדום שותים בטמפרטורת חדר, כי ככל שהטמפרטורה יותר נמוכה, האלכוהול לא משתחרר, ויחד איתו הריחות שביין נשארים בתחתית הכוס. לעומת זאת ככל שהיין יותר חם, האלכוהול יתאדה מהר יותר, ויעלה איתו את הריחות הנעימים. זו אינה סיבה להזדרז לשתות את היין מהר, כי הכוהל יגמר רק אחרי הרבה זמן.

בנוסף, יין בעל גוף מלא טאנינים רבים, צריך שפתח הכוס יהיה צר, ואז כששותים את היין, הוא נמזג היישר לאמצע חלל הפה, ומדגיש יותר את הטעמים האלו.

ב. הכוס השניה, עבור יין לבן, ששותים אותו בטמפרטורה נמוכה מהאדום, כ-12 מעלות. הטעמים הבולטים והחשובים ביין הלבן, הם טעמי הפירות שבו. צריך שהכוס תהיה קטנה, כדי שתשמור על הקרירות של היין, ופתח הכוס יהיה רחב יחסית, כדי שהיין שנמזג לפה, יפגוש תחילה את קידמת הלשון, (שם מתרכזים קולטי הטעם המתוק), וכך טועמים קודם את הפירותיות, ורק אחר כך את החומצות שיש ביין הלבן.

ג. הכוס השלישית היא כוס יין הקינוח, מחוזק או פורט. ביין כזה יש אחוזי אלכוהול קצת יותר גבוהים, בסביבות ה-17 אחוז, טמפרטורת ההגשה והשתיה שלו היא כ-16 מעלות, ובנוסף הוא מתוק מאוד. הדברים הללו יחדיו קובעים, שלא שותים ממנו כמות גדולה. המתבקש מדברים אלה הוא, שהפורט יוגש בכוס דומה ליין האדום, אבל קטנה יותר, שגם נריח בו את מגוון הריחות, וגם תשמור על הטמפרטורה הנמוכה שלו.

ד. הכוס הרביעית והאחרונה היא השמפניה _ סוגי היין המקציפים למיניהם. אם נפגוש פעם מיץ ענבים זול ומקולקל, שהתחיל לתסוס אצלנו במקרר, שלא נטעה שקיבלנו מתנה בקבוק שמפניה.

לכוס השמפניה קוראים פלוט flute, שפירושו חליל, ואכן הכוס ארוכה וצרה כחליל, על מנת לשמור על הגיזוז העדין, ככל שהכוס יותר רחבה, כך הבועיות הקטנות יש להן מקום לצאת, ולכן יינות מקציפים מוזגים בכוס ארוכה וצרה. כאן יש מעלה מיוחדת לקריסטל, יש בו נקבוביות זעירות, שהבועיות הקטנות נדבקות אליהם, וכך הגיזוז נשמר. יש יצרנים שמוסיפים חריטה עדינה בתוך כוס הפלוט, וזה גם מהסיבה הזו.

הדברים האמורים כאן, אינם מתאימים אמנם לליל הסדר, אבל אחריו יהיה לנו שבוע שלם, לקיים "ושמחת בחגך", ואומרים חז"ל: "אין שמחה אלא ביין".

שנזכה לאכול מהפסחים והזבחים, ולשתות יין מעשר שני בירושלים.

פסח כשר ושמח

שרגא

פורסם במגזין "טעימות" מבית "עיתון משפחה" פסח תשע"ח