פרשת פנחס תשפ"א, גליל עליון, יקב רקנאטי

שעיר ראש -חדש

כל מוספי החגים של השנה נמצאים בפרשת השבוע, החל במוסף השבת, בו אין 'שעיר לחטאת', אחר כך בכל שאר המוספים יש 'שעיר חטאת', במוסף של ראש חודש ישנה תוספת: 'חטאת לה'', על כך שואלים חז"ל: למה ה' הזכיר בו את שמו? אמר הקב"ה: "שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח" (שבועות ט/א. חולין ס/ב). בראש חודש מתכסה הירח לגמרי, ולעשות עלטה מוחלטת, זו אינה התכנית במיטבה. החושך העוטה את היקום, כשאין ירח, זה לילה סמיך, העדר יותר מדי גדול שולט סביב, והבריאה אינה מושלמת, על כך מבקש ה' כפרה.

כדי להבין את הכפרה, עלינו להתבונן כיצד זה פועל אצל בני אדם. חטא וכפרתו אינם סימנים שליליים, כשלון מוכיח דרגת קושי גדולה יותר, ממילא הכפרה של אותו כשלון, מובילה לנקודה גבוהה יותר. מכאן נובע המושג: "מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים עומדים" (סנהדרין צט/א. ברכות לד/ב). הלילה החשוך של סוף החודש, נראה כמו פגם בבריאה, אבל מיד מופיע חרמש של ירח קטן, עדים מזדרזים ירושלימה, מיד קובעים ראש חודש, והנה מגיע 'קרבן חטאת להשם', להורות שהיה חושך, הוא נגמר, ומעתה יאיר הירח כל יום יותר ויותר, ויעניק עידוד לכל מי שנכשל והרגיש 'חושך' בתוך הלב שלו.

יש לשאול: האם שייך אצל הקב"ה חטא שיצטרך כפרה? הרי אין אצלו חטא, ולפני מי עליו לכפר? אכן על קטע זה יש הערה בשולי הגמרא: "נושא זה הוא מסודות הקבלה, ואין להבינו כפשוטו". הקב"ה אינו צריך כפרה, אבל בכך הוא מלמד אותנו, שגם כאשר אנו בטוחים בצדקת מעשה, כמו כאן שצריך היה להמעיט את הירח, ולא צריך לבקש ממנו סליחה, ממילא גם בין בני אדם, הצודק לא זקוק לסליחת הזולת, אף על פי כן, אם נבקש סליחה, מצבנו יהיה ברמה שונה לגמרי, מאשר אם נתעקש להישאר הצודקים. המטפלים בשלום בית מעידים, שהרבה בתים התמוטטו אך ורק בגלל שאיש משני הצדדים לא מסוגל לבקש סליחה, בשעה שנדמה היה לו שהוא צודק. את זה מבקש ה' ללמד אותנו כאן, אין לבדוק מי צודק ולמה, אלא לחפש את הדרך להפיס את דעתו של הנפגע. זו הדרך היחידה להוכיח 'אהבה שאינה תלויה בדבר', שהיא אהבה קיימת (אבות ה/טז). כאשר מתפייסים למרות שאיזשהו כעס רובץ ברקע, והלב מתפרץ להמשיך לריב, אחר הפיוס מתגלית  אהבה כזו, שוויכוחים ואי-הבנות כבר לא ישברו אותה. אצל ה' זה לא שייך, אבל את העולם הוא הרי ברא עבורנו, והציב את צורת ואופי חוקי הטבע, באופן שיחכים אותנו.

ה' אמר ללבנה: "לכי המעיטי את עצמך", היא יכולה הייתה להוריד חמישה או עשרה אחוז, אבל היא כיבתה לעצמה את כל האור, ומעתה מקבלת אך ורק את אור השמש, זו שיא הענווה.

עכשיו שהירח כיבה את עצמו, כאשר הוא עומד בזווית שלא מחזירה לכדור הארץ את קרני השמש, יש כאן חושך, הירח עצמו צריך כפרה על שהוא צמצם עצמו לאפס, אבל לא זמן רב נמשך החושך, מאז המולד האסטרונומי [המוחלט], עד שמופיע חרמש לבנה נראה לעין, לא עוברות יותר משתים עשרה שעות, וכבר מזדרזים עדים לבית המקדש, להעיד על המולד, מקריבים מוספי ראש חודש ועורכים לכבוד העדים סעודת ראש חודש גדולה (ר"ה כג/ב), לא כתוב כמה גדולה ונכבדה הייתה הסעודה, אבל עובדה שהיא העניקה מוטיבציה לאנשים להזדרז להעיד על המולד, גם לאלה שגרים רחוק, וגם ביום גשום וסוער. זאת אומרת שהיה שם 'מַצֶּב'; המלך, הכהן הגדול, המשוררים ושאר נכבדי העם ישבו בשלחן הנשיאות יחד עם העדים. עד עצם היום הזה משמרים אנו את סעודת ראש חודש זו, וכל שלומי אמוני ישראל נוהגים לעשות בכל חודש סעודת ראש חודש, עם נטילת ידים וברכת 'יעלה ויבוא'. הבה נשמע על חשיבותה של סעדה זו: "אשרי אדם שיש לו בראש חודש, תלמידי חכמים מסובין על שלחנו. מי שחננו ה' להושיב ישיבה בביתו, ראוי שיערך לפניהם שלחן בראש חודש, כפי השגת ידו, הוא דבר גדול שתהיה לו הצלחה והרווחה בכל החודש" (כף החיים לד/כג), רבי חיים פלאג'י מסיים קטע זה: "בחנוני נא בזאת" [תנסו לראות אם לא רואים הצלחה בעינים]. הרי שהירח לא כל-כך הפסיד בכך שהוא הסכים להצטמצם עד אפס.

הגמרא מציגה כמה דוגמאות שהירח לא הפסיד: הצדיקים נקראים על שם ה'מאור הקטן', כגון: 'יעקב הקטן' (עמוס ז/ב -ה). 'שמואל הקטן'. 'דוד הקטן' (ש"א יז/יד). במסורת זו המשיכו גדולי התורה לאורך הדורות, למרות גדלותם, הם ראו את עצמם קטנים ופשוטים, כפי שרבים היו חותמים: "הצעיר באלפי ישראל", או לשון דומה [1,674 פעמים במאגרים], עוד דוגמא: חודשי השנה וחגי ישראל נקבעים על פי הירח. בגמרא שם ישנה עוד הרחבה להוכיח את הכלל הידוע: "מוויתור לא מפסידים", אבל לכבוד הפינה שלנו, יש לנו דוגמא מאירת עיניים. אין בעולם פרי שמצטייר יותר יפה מאשכול ענבים סימטרי. זה הסמל של משרד התיירות, יש יקבים ששמים אותו בלוגו שלהם, וברחבי העולם, מככב אשכול ענבים באלפי מקומות. גם בארכיאולוגיה ובציורי קיר אנו מוצאים אותו במקומות רבים, הן חברתיים והן פולחניים. כמה שאתם רואים את אשכול הענבים היפה, אשכול ענבי יין הוא עוד יותר יפה. הענבים שבו צפופים ודחוסים בסימטריה, ממש לצלם, לקרר ולהניח על שלחן שבת וחג, אבל, לא! שופכים אותם בהמוניהם ישר מהבציר אל תוך 'קראשר', שיפריד את השדרה וירסק את הענב. אם לא די בהתעללות זו, משאירים עתה את העיסה הדביקה הזו לתסוס, להתקלקל, ולהפיץ ריח מוזר. זה בדיוק כמו לעשות חושך גמור מהמאור הגדול. הענבים המרוסקים שמתערבלים במיכל התסיסה מבליגים מתוך ידיעה שהיה כדאי להם לעבור את התהליך המשפיל הזה, כדי שלבסוף אפשר יהיה להעמיד בקבוק יין משובח בשלחן הנשיאות של סעודת ראש חודש, שעורכים לכבוד העדים. זהו 'קרבן החטאת' שה' מבקש להביא בראש חודש בשביל מיעוט הירח. כלומר: זה מיעוט שעתיד לגדול ולצמוח.

ועכשיו ליין שטעמתי בשבוע החם שעבר עלינו.

שרדונה גליל עליון 2019 של 'יקב רקנאטי'

ליין יש ריחות של פרי הדר ומעט עץ מהחביות האלון שבהן התיישן היין. חומצה נהדרת מתיקות עדינה וסיומת בינונית וטובה.

המחיר: 60₪. 12.5% אלכוהול. כשרות: רבנות איזורית, O.U, בד"צ בית יוסף, חוג חת"ס ב"ב.

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב