למברוסקו חצי יבש של יקב ג'קובזי שנמצא בצפון איטליה.

בפרשת השבוע ישנו סיפור עגום:
"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ" (דברים כא/יח).
על כזו תופעה בלתי נעימה מבטיחים חז"ל: "בן סורר ומורה, לא היה ולא עתיד להיות, אם כן למה נכתב? דרוש וקבל שכר" (סנהדרין עא/א).
נעננו להצעה, הבה נדרוש.
מה התנאים שדרושים לילד זה, כדי 'לזכות' בתואר המפוקפק "סורר ומורה"?
הנה דבר המשנה: מאימתי חייב? משיאכל טרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי.
רבי יוסי אומר: מנה בשר ולוג יין.
[אבל אם הוא] אכל בחבורת מצוה, [או] אכל בעבור החדש [=סעודת ראש חודש, וכן אם] אכל מעשר שני בירושלים, [שזו מצווה לאכול, כך יש במשנה עוד כמה דוגמאות, שבהן הוא] אינו נעשה בן סורר ומורה.
טרמיטר זה 180 גרם בשר, חצי לוג זה בערך 200 סמ"ק, כוס חד- פעמית רגילה.
תכל'ס, זה לא הרבה, אם כן איך זה עושה אותו כזה רשע? ולמה הוא כבר נקרא "בן סורר ומורה"?
מסביר הברטנורא: התנאי הוא שהבשר יהיה "בשיל ולא בשיל", והיין יהיה "מזיג ולא מזיג".
אני מבין את זה בפשטות, שהבחור להוט אחרי הטיפה המרה, לא משנה גמר תסיסה או לא, מתוק או יבש, מחוזק או מבעבע, הָבֵא מהר ועכשיו!
בדרך כלל מי שלוקח מהר ועכשיו ישר מהחבית, הוא פוגש יין מבעבע\תוסס, בפרט בעונה הזו, שהיא מיד אחר הבציר.
ההבנה השטחית תטעה אותנו לחשוב, שהבעיה היא ביין מבעבע, אבל זה לא נכון, הבעיה היא בחוסר הסבלנות, התוססים חסרי הסבלנות פוגשים יין תוסס.
היין המבעבע שאנו מכירים, לא נחטף בטרם עת, אלא נעשה בקפידה ובכובד ראש.
כמה שמות יש ליינות המעבעים:
שמפניה\קאווה או למברוסקו.
זה לא סוג אחר של ביעבוע, אלא תלוי היכן עושים אותם.
המקור של שמפניה הוא במחוז 'שמפיין' שבצרפת. קאווה באה מספרד. למברוסקו הוא זן ענבים איטלקיים, ועל שמו היין המבעבע שלהם.
אני ממליץ משהו שהנער הבער שהזדרז לשתות יין מבעבע, לא יצליח להגיע אליו, כי זה לא יין שנעשה במחטף, אלא הוא תוצאה משובחת של "סוף מעשה במחשבה תחילה".
קבלו בבקשה את: "היין האיטלקי" למברוסקו זה יין מבעבע, ואני אכתוב על למברוסקו ג'קובזי חצי יבש, יש אותו בשלושה סוגים אדום, רוזה ולבן, אני הלכתי על דרך האמצע על הרוזה, ריח של תות שדה, קצת ורדים. בטעם, עדין ומתקתק. לא לחטוף, לקרר חזק ולשתות במתינות. 9.5% אלכוהול, 30 ש"ח.
לחיים
שרגא גבהרד