פרשת פינחס תשפ"ו, סירה אוטר 2021, יקב היוצר
בפרשת השבוע מוצאים אנו את כל הקרבנות של מעגל השנה. זה מתחיל בקרבן עולת התמיד שמקריבים מדי יום ביומו, אחר כך קרבן מוסף של שבת. בסוף ההנחיה על כמות הקרבנות מזכירה התורה "על עולת התמיד" (במדבר כח/י). כלומר: קרבן זה הוא לא במקום קרבן התמיד, אלא "מלבד עולת התמיד".
אחר כך קרבן ראש חודש, ואחר כך כל הקרבנות של כל החגים. בחג הסוכות חוזרת ההוראה הזו שבע פעמים, כי כמות הקרבנות משתנה מיום ליום. על כל אחד ואחד מכל קרבנות המוסף בשנה מזכירה התורה בנפרד שהמוסף הזה אינו במקום קרבן התמיד, אלא חוץ ממנו. וזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם, בלי לדלג אפילו פעם אחת, למרות שהנושא ברור, אבל ההדגשה החוזרת על עצמה נועדה להעצים את גודל החשיבות דווקא של קרבן התמיד.
אכן יש הלכה שכולנו מכירים: "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם". ממילא אין שום קרבן שיכול להיות לפני קרבן התמיד. גם בברכת המזון של שבת אומרים קודם רצה ורק אחר כך יעלה ויבוא.
הסיבה שתדיר קודם היא מאותו שורש ש"כל הקדוש מחברו, קודם את חברו". החשיבות של התדיר היא בגלל העקביות. אכן השבוע חל שבעה עשר בתמוז. חז"ל מספרים שאחד האסונות שאירעו בו זה "בטל קרבן התמיד" (תענית כח ב). אפילו אם דילגו רק יום אחד, זה כבר לא תמיד! עקביות חייבת להיות רציפה. שרשרת שיש בה חור של חוליה אחת אינה שרשרת!
חוק זה חובק זרועות עולם. ראשי הישיבות אומרים שגדולי התורה לדורותיהם לא היו הגאונים אלא המתמידים. אם בנוסף לכך הוא גם גאון, זה ודאי מועיל, אבל המפתח הוא התמדה. רבי עקיבא הבין את זה כשראה טיפות מים מתמידות להכות בסלע.
בתחום האורתודונטיה יודעים להזיז שיניים קדימה או אחורנית במתיחת גומיות דקות ועדינות, אבל שהן ימתחו כמה חודשים, ואת התזוזה נוכל לראות בעיניים. מי שמרכיב משקפיים מגיל צעיר יבחין בקלות בשקעים בגולגולת מעל האוזניים, היכן שידית המשקפיים נאחזת. הלחץ אינו יותר מאשר כמה גרמים, אבל זה נעשה בהתמדה, בלי שינויים ובלי תזוזות.
רבי זליג ראובן בנגיס זצ"ל (רבה של ירושלים לפני כ80 שנים), כשהוא היה צעיר ולמד בישיבה, היה אביו מגיע אליו בכל שבוע ושבוע ובוחן אותו. ראש הישיבה (כנראה הנצי"ב) הסביר לאבא שאם שותלים עץ צעיר, וכל שבוע פותחים את האדמה לראות כיצד צומחים השורשים, זה לא מביא תועלת אלא רק נזק. ההתפתחות צריכה להיות אישית, איטית ותואמת את הגיל ואת היכולות. העיקר שלא תהיינה עצירות, גם לא לצורך מבחנים, אלא רק כאשר מסיימים מסכת או פרק.
אני יכול להביא עוד דוגמאות, אך אם הנושא מובן, אספר לכם שגם ביין זה אותו דבר. מהרגע שמכניסים את הענבים לתסיסה, מותר לפתוח את הברז התחתון לגנוב קצת מהנוזל הלא טעים בעליל, להריח ולהתרשם. אבל התהליך עצמו צריך להיעשות ברוגע, לא לחמם את הדוד כדי לזרז, ולא להקפיא כדי לעצור, אלא לעמוד על קצה האצבעות, להציץ בשקט אל תוך החבית, ולאפשר לתוצרת לפעול בקצב שלה.
כך זה גם אחרי הפרדת הקליפות והגרעינים. עכשיו צריך היין הצעיר לשקוע אל תוך עצמו, לקבל עומק, צבע וטעם. גם כאן מותר להקשיב בשקט, לא לעזור ולא להפריע, לא לזרז ולא להאט. כשהקצב עקבי ואחיד, ולא מתפרצות שום הפתעות, יש את מירב הסיכויים לקבל תוצרת מבורכת שנוכל ליהנות ממנה ולברך את ה' על הארץ ועל פרי הגפן.
לאחרונה נפגשתי ביין שאנשים רבים חולפים על פניו מבלי לתת עליו את הדעת. יין מסדרת אוטר של 'יקב היוצר', סירה 2021. יש בו משהו שמתגלה רק למי שמוכן לעצור לרגע, להתבונן, ולהקשיב לתהליך הארוך שהוא עבר.
היקב מתאר אותו כיצירה ייחודית. הענבים מגיעים מכרם במדרונות קיבוץ עין דור בגליל, מקום שמעניק ליין צבע אדום ארגמני עז, עם ניחוחות של תות בר ושזיף, עם רמזים של וניל ועישון, בעל גוף חזק ועוצמתי, חם ומלטף.
היין התיישן עשרים וארבעה חודשים בחביות עץ אלון צרפתיות, ועוד שישה חודשים בבקבוק. ההתיישנות הארוכה היא חלק מהרעיון של הסדרה כולה. סדרת אוטר היא יצירה אישית של היינן פיליפ ליכטנשטיין, שניתנה לו האפשרות ליצור ללא מגבלות של אזור גידול, זן ענבים או שיטות עבודה. כמו יוצר שמבקש לתת ביטוי אישי, לא מתוך לחץ ולא מתוך דחיפות, אלא מתוך עקביות ושקט פנימי.
השם אוטר, שפירושו יוצר בצרפתית, מבטא את הקשר הזה בין היינן לבין היין. יש זמן, יש סבלנות, ויש תהליך שמתרחש בקצב שלו. לא לזרז ולא להאט, אלא לאפשר ליין להתפתח כפי שהוא צריך.
כשרות: בד"צ העדה החרדית. המחיר 150 ש"ח.
לחיים ושבת שלום
שרגא - אתר היין הכשר
