פרשת ויגש תשפ"ו, קברנה סוביניון 2012, צורי 26
בפרשת השבוע מסופר שיוסף שלח ליעקב "מִטּוּב מִצְרָיִם", פירש רש"י: "יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו" (ע"פ מגילה טז/ב). זה תמוה שאנשי ארץ ישראל ישמחו לקבל יינות מִצְרִיִּים, הרי ארץ ישראל מבורכת פי שבעה מ'צוען מצרים', שהיא המקום בעל התנובה המושבחת ביותר במצרים. הגמרא עושה חשבון שפירות ארץ ישראל יותר משובחים מפירות מצרים פי חמש מאות (כתובות קיב/א).
אז מדוע אל תוך יקב משובח מביאים מתנה, יין זול ודליל, מאיזשהו כרם עלוב? מלבד זאת הרי עכשיו מעמיסים את כל בני המשפחה על עגלות לנסוע למצרים, שם כבר יושיבו את יעקב בשולחן מלכים ויעניקו לו את כל מעדני ארץ מצרים. מה פתאום דווקא עכשיו, ודווקא יין? מלבד זאת, לא נראה לנו שיעקב אבינו להוט אחר יינות משובחים, לא זה מה שמדבר אליו. אם יוסף היה שולח לו קונטרס חידושי תורה, זה היה משמח אותו שבעתיים.
ההסבר הוא שהיין הישן מהווה מֶסֶר. הנביא מכנה את מצרים בשם "רהב" (ישעיהו ל/ז), פירש רש"י: "רהב — גסי רוח" (שם). גס רוח זה גאוותן. במסכת בבא בתרא מבואר שיינו של גס הרוח מחמיץ (דף צח/א). זאת אומרת שגאוותן לא יכול להתגאות ביין ישן, רק ביינות טריים מהבציר הנוכחי שעליו לשתותו מהר, בטרם יחמיץ.
עכשיו הכל ברור: יוסף מדווח לאביו שהוא לא נדבק מגסות הרוח של המצרים, והראיה היא מהעובדה שבמזווה שלו יש יין ישן. זה מה שיגרום ליעקב נחת רוח, ולא האיזון, הטאנינים, הסיומת, הגוף העגול ושאר דברי השבח שאנו רואים על תוויות בקבוקי היין.
על פי רוח הדברים, אפשר להציע דוגמה עכשווית ליין ישן ומשובח שמסמל התיישנות מוצלחת וכבוד ליינן ולבעל היקב. יין כזה מעיד על סבלנות, על מסורת ועל יושרה של מי שהשקיעו בו. דוגמה ראויה היא "קברנה סוביניון 2012", מבית "צורי 26", מענבי הגליל העליון. היין התיישן כארבע עשרה חודשים בחביות עץ אלון צרפתיות, צבעו אדום כהה, ארומתו מתפרצת של תבלינים לצד פירות יער, עם נגיעות עור ובשר. בפה הוא אלגנטי, עם חומציות מצוינת ומרקם עשיר ונעים. היין מוכן לשתייה מיידית, אך פתיחה ארוכה תיטיב עמו.
אלכוהול: 13%, כשרות: בד"צ העדה החרדית, מחיר: 160 ש"ח.
