פרשת צו תשפ"ד, שאריות מפורים

נאמר בפרשת השבוע: 'אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה' (ויקרא ו/ו). להדליק אש יכול כל ילד, עם גפרור אחד אפשר לשרוף יער שלם. מחבלי האינתיפאדה למדו את הכללים, מחפשים משב רוח מתאים, ובין רגע מעלים באש רכס הרים מיוער. אין קושי להצית אש, לא צריך לטפל בה, היא יודעת לבד לאכול ואף להתקדם, חז"ל מגדירים את המזיק באש: 'כח אחר מעורב בו' (ב"ק ג/ב). אין חכמה לשרוף, החכמה היא לא לאפשר לאש להתפרץ, ולא לתת לה לדעוך, בקצרה 'מסגרת'. 'אש' היא התלהבות, כזה דבר לא יכול להיות 'מדה עצמאית', התלהבות חייבת איזון, מסגרת והכוונה. ההתלהבות יכולה לסייע בדיוק כפי שהיא יכולה להפריע. אל לו למתלהב לקבוע בעצמו את הערכים, כפי שאסור לאש להחליט לבדה היכן לשלוח לשונות של להבה. באש יש כוחות מנוגדים, היא מאירה, מחממת, מעניקה אנרגיה, אבל בתמורה היא חייבת לכלות דבר - מה. פיקוח נכון על האש, לא יאפשר לה לקחת יותר מידי חומר בערה, ולא יאפשר לה לדעוך מחוסר חומר בערה.

איני מתכוון לתת כאן שיעור בפיזיקה, ולא הדרכה לכבאים, אלא לספר את מה שכולם יודעים, התורה היא 'אש'! כנאמר: 'מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ' (דברים לג/ב). גם בלב שלנו יש אש, לפעמים היא פורצת בלהבות, כגון פורים, יום כיפור, וכך גם בשאר החגים, ולפעמים היא עמומה, קצת כבויה. דוד המלך שואל: "מי יעלה בהר ה'"? התשובה: 'כולם' מתלהבים ושועטים לעבר הפיסגה. אבל דוד ממשיך בשאלה הבאה: "ומי יָקוּם בִּמְקוֹם קודשו"? (תהילים כד/ג). 'מי מכלכל את האש בתבונה'? צריך להתאמץ להחזיק מעמד, אם נדבר בפחות תובענות, נאמר: לפחות לא ליפול מהר. שלא יהיה מצב שרבע שעה אחר ערבית של מוצאי יום כיפור, כבר נשכח היכן היינו כל היום. הרי היכן שהייתה אש, אמור להשאר חם.

מסדרי התפילה שיבצו את הפרק "יָקוּם בִּמְקוֹם קודשו", דווקא ביום ראשון, כדי לדרוש שמשהו מהשבת ימשיך ללוות אותנו לימות השבוע. כל מצווה מלהיבה יכולה להיות מצית - סטארטר, התחלנו בהתלהבות רגשית, הרגש דעך, זה לא בשליטה שלנו. אבל השכל כן בשליטה שלנו, הוא אמנם אינו יודע להתרגש, אך יודע לרתום התרגשות ולנצל אותה לאפיק חיובי. לגדל ילדים ולחנכם, זו מצווה, אבל אם לא היינו אוהבים אותם, היינו משקיעים בפרויקט הזה רק עשרה אחוז ממה שאנו עושים עתה.

אני אשתמש במזווה שלי לצורך דוגמא מעשית. שלמה המלך אומר: "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד, וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ. יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ [צערו], וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד" (משלי לא/ו-ז). איזו תועלת תהיה לעצוב כרוני, שלמשך שעה קלה יצליחו לערבב אותו? ההסבר הוא שבאמת מדובר על שעה קלה, אין הצעה לחבר אותו לחבית יין עם אינפוזיה 24/7. אבל ישנה חצי שעה שהוא מפוקס, ומתהלך בין הבריות במצב רוח נאות, החצי שעה הזו עשויה לחולל מהפך בקרבו. הוא כבר ימצא חבר, עבודה, שידוך ושאר כל הדברים שהיו חסרים לו, כי איש אינו אוהב לעשות עסקים עם אנשים עצובים.

עם תובנה זו נחזור לפתיחת המאמר: 'אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה'. ברוך ה' יש לנו די חומרי בעירה, כדי להיות שמחים, יש תורה, יש מצוות, יש תפקידים, יש מסגרת, יש חברה, יש מטרה וכדומה. הנה כאן מגלים אנו שיש גם סטארטר. על זה נאמר: "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ/ב). הבה לא נעוף על הבקבוק, אלא נעוף עם הבקבוק, נשתמש בפורים כקרש קפיצה לחיי איכות, אהבת ה' ואהבת הבריות.

אם תדפדפו במאמרים של השנים הקודמות, תגלו שבמוצאי פורים איני ממליץ על יין, מסיבה פשוטה, צריך לגמור את כל השאריות. יין יבש לא אוהב להשאר יותר משבוע שבועיים אחר הפתיחה. לשבת זו הוא יהיה טוב מאוד, לשבת הבאה הוא יסכים להשאר טוב, בתנאי שיהיה במקרר, ויש לכם פקק ואקום. תנסו עוד שבת, אני כבר לא לוקח אחריות.

שבת שלום ולחיים

שרגא – אתר היין הכשר