פרשת ויקהל תשפ"ד, אבני החושן - אודם, יקב בנימינה

בשבוע שעבר קראנו את פרשת 'כי תשא', שהיא השלישית מחמש הפרשיות העוסקות במלאכת המשכן, רק בסוף פרשה זו הזכיר הקב"ה למשה גם את עניין השבת [פרק ל"א פסוק י"ב, לאחר מכן מתחיל מעשה העגל]. השבוע בפרשת 'ויקהל' אוסף משה את כל העם לספר להם מה ה' אמר לו, והוא מתחיל עם ענייני השבת ורק אחר כך עובר למלאכת המשכן. זה מאד בולט, שבעיני ה' השבת היא מסכמת בסוף ההוראות, ובעיני משה השבת היא הפתיחה להוראות. כי את בית המקדש אנו עושים, על כן זה חביב בעיני ה', ופותח בזאת, ואילו את השבת ה' נתן לנו, על כן היא חביבה בעיניים שלנו, ואנו פותחים בה. (במאמר של שנת תשע"ח הרחבתי בהבדלים בין שתי הגישות.)

השבוע ברשותכם, יש לגעת דווקא בעובדה שבאזני העם צריך לפתוח בנושאי השבת.

השבת היא הקדמה למשכן, והיא עצמה זקוקה לשתי הקדמות, כי היא עצמה גם הקדמה למשכן וגם מבוא ליום השבת העתידי, יום שכולו שבת ומנוחה. נתחיל עם ההקדמה של העתיד לבוא. כל תשעים ומאה השנים שלנו, הנם מבוא ל'שבת', שנאמר עליה: "מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (תמיד לג/ב). השבת שהיא הכנה לשבת העתידית, היא גם "זכר למעשה בראשית", כלומר: השבת נמצאת בתוך, ומקרינה גם אל ההיסטוריה שעברה וגם אל ההיסטוריה העתידית, וכך עושה לנו כל שבת ושבת, היא גם סיכום של השבוע החולף, וגם קרש קפיצה לקראת השבוע שמגיע. עד יום שלישי עדיין אפשר לעשות הבדלה, מי שלא עשה במוצאי שבת, ומיום רביעי, כבר מתחילים את ההכנות לקראת השבת הבאה. במשך כל ששת ימי המעשה, אנו מעלים את כבוד ה' בשלבים ובהדרגה, ואז נכנסת השבת, ולפתע נפתח בבת-אחת המסך החוצץ, ונגלה כבוד ה' בכזו עצמה שאנו איפשרנו לה, כי 'שבת' היא מלשון 'השבה' - להחזיר אל ליבנו את כבוד ה' שקצת מתעמעם במשך ימי החול (שפ"א בראשית תרל"ב).

אחת הסיבות שאת התינוק ציוה ה' למול ביום השמיני, כי במשך שמונה ימים חייבת לעבור עליו לפחות שבת אחת, תינוק כה רך שאמור לעבור 'ניתוח', אם הוא יזכה לפני כן לחיות שבת אחת, היא תשמור עליו מכל נזק. בר דעת יעשה חשבון, התינוק אינו מבין מאומה, ועברה עליו שבת אחת בלבד, והוא כבר עטוף באהבה ושמירה, על אחת כמה וכמה אנחנו, שצברנו אלפיים שבתות ויותר, הבה נקיים "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" (דבה"י-ב יז/ו). נחמיא לעצמינו על השבתות שעברנו, ונחליט שמהשבת הנוכחית, נעשה זאת מתוך הבנה כפולה ושמחה כפולה.

על השבת נאמר "מעין עולם הבא, יום שבת מנוחה", אבל היא לא רק דוגמית של גן-עדן, אלא היא גם הכנה. כדי שלא נסתנוור בגן-עדן מרוב הטובה והברכה, נתן לנו ה' יום אחד בכל שבוע ושבוע, כדי להתרגל לחיי גן-עדן, ואנו עושים בשבת דברים אחדים לשם כך, בשר ודגים הם לכבוד הסעודה המפורסמת הממתינה לנו, שיהיה בה שור הבר ולוויתן. על היין מקדשים אנו, לכבוד היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. הפשטידה ושאר הממולאים, הם לכבוד מן, שעתידים אנו לאכול בגן-עדן (ביה"ל רמ"ב: 'זכר').

למעשה כבר כמעט שהיינו שם, כשבני ישראל עמדו למרגלות הר סיני, פסקה מהם זוהמת הנחש הקדמוני, הם הגיעו לפיסגה, וחזרו למה שהיה אדם הראשון קודם החטא, על זה נאמר: "אני אמרתי אלקים [מלאכים] אתם, ובני עליון כלכם" (תהילים פב/ו). הנה כאן ועכשיו מתחיל גן עדן. אך בעקבות חטא העגל הם נפלו מהמדרגה, ונאמרה עליה התוגה בפסוק הבא: "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו". אך הקב"ה לא התייאש מלעשות לפחות מובלעת של גן עדן בעולם הזה, על כן ציווה על בני ישראל להקים את המשכן, הוא יהיה 'אקס טריטוריה', שם לא תקפים חוקי הטבע שאנו מכירים, שם זה גן עדן. כהכנה לאותו גן עדן, פתח משה רבינו בהוראות על שמירת השבת, זהו המבוא לשבת שלעתיד לבוא, זהו המבוא גם לגן עדן העליון, וגם לגן עדן התחתון, וממילא זה גם מבוא לכך שכל אחד ואחד מאיתנו יעשה מהבית ומהמשפחה שלו מובלעת של גן עדן בתוך ההמולה, השאון הסואן והרעש שסביב. עם כניסת השבת עוצרים כל קשר עם הסובב, מכבים מכשירים, ועושים פסיעה אל תוך גן עדן.

גן העדן הזה הוא הכנה לחיי איכות, הכנה לבית המקדש, והכנה לשבת העתידה לסוכך בכנפי קודשה על כל היקום. הבה ננשום אותה עמוק, בהבנה ברורה שזו לא אשליה ודמיון, אלא באמת באמת באמת. על היין שניצב בשולחן שלנו, מצביע החפץ חיים זצ"ל בכבודו ובעצמו ואומר שזו דוגמא והכנה ליין המשומר לצדיקים לעתיד לבוא. כך גם הבשר הדגים והתוספות (ביה"ל רמ"ב: 'זכר').

כשנגיד את זה, זה ייראה לנו לא אמיתי, אבל לא צריך לעשות זאת יותר משלוש פעמים, כדי להתרגל ולהפנים, שאנו לא חיים ב'נדמה לי', ולא ב'כאילו', אלא זה זה, וזה פיספסוס גמור לעבור על יד ה'זה' ולא לתפוס אותו חזק בשתי ידים.

כבר מברכים חודש אדר ב', ופורים כבר באוויר. זה אומר שהציבור לא ימתין לרגע האחרון, אני לפחות לא המתנתי, והצטיידתי בכל מה שאתם אוהבים ורוצים.

לכבוד שבת שעברה חפרתי במרתף היינות שלי ומצאתי בקבוק אודם-רובי 2016 של "יקב בנימינה" מסדרת "אבני החושן". בסדרה הזו יש עוד כמה אבנים טובות "ספיר" תרשיש" "יהלום" אבל מה שטעמתי היה אודם.

יין מיוחד במינו בלנד של ענבים אדומים וקצת לבנים. 95% ענבי סירה ו5% ענבי ויונייה (ענב לבן וארומטי) שתססו יחד ולאחר מכן התבגרו כ16 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי, ועוד לפני השיווק שכבו בבקבוק שנה.

למעשה מה שאני טעמתי היה בציר 2016 , אבל בחנויות היום זה בציר 2020 או 2021.

מגוון ארומות וטעמים יחד עם חומציות, יין מאוזן ברעננות טובה ומלווה בניחוחות עץ קלוי עם מעט מאפייני בשר מעושן האופייניים לזן הסירה.

המחיר של היינות מהסדרה הזו כ 120\110 ₪. כשרות: רבנות מקומית, חח"ס בני ברק .O.U

לחיים, שבת שלום וחודש טוב

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב