פרשת וירא תשפ"ה, קסיופאה, יקב ננה

בפרשת השבוע מסופר שאשת לוט לא יכולה הייתה להתאפק, לא הצליחה לנתק את עצמה מתרבות סדום, הרגישה את עצמה מחוברת לשם, הסתובבה להביט בערגה וגעגועים על העיר האהובה עליה, ובין רגע היא הפכה לנציב מלח מאובן, כלומר: עד עצם היום הזה, היא עומדת שם על המשמר ומביטה ללא הרף בהררי הגופרית ומלח, שהיו פעם עיר שעשועים ססגונית.

אשת לוט הפכה את ראשה להביט, לא כדי להתמלא בהתפעלות מכילוי הרשעה בעולם, כפי שעשה באותה שעה אברהם אבינו במרחק לא רב משם. גם הוא הביט בעשן המיתמר, ממה שהיה עד לפני רגע עיר חטאים תוססת. באותה שעה שהיא הפכה להיות נציב מלח, אז תיקן הדוד שלה אברהם אבינו, את תפלת שחרית (ברכות כו/ב). כשגברת לוט סובבה את פניה, היה זה בגלל שליבה נחמץ בקרבה על הפאר המשגשג הזה שהופך למאכולת אש, הררי אבק וגושי מלח. כשה' הפך אותה לנציב מלח, זה כאילו הרגעה: "אל תצטערי, לא הכל נעלם, את בעצמך תישארי כמשהו מפליא ומעורר השתאות".

מה שקרה לה נראה כעונש, וממילא עונש לא מידתי, סיבוב קל בראש, לא יכול לגרום לאיבוד החיים, ולהישאר אנדרטה של בזיון לדורי דורות, אבל הסיבוב הקל מוכיח היכן האישיות. הנה המחשה: ראובן תובע את חברו על חוב של אלף זהובים, ומציג שטר מפורש: "שמעון לווה מראובן אלף זהובים". החבר אומר: "השטר בסדר, הוא אינו מזויף, החתימות גם כן בסדר, אבל אני 'יהודה' לא שמעון, אין תעודות אין עדים, הנתבע נפטר מלשלם. אבל ראובן אינו מתכון לוותר, לוקח איתו שני עדים, יוצא איתם למסלול ההליכה של הנתבע, וכשהוא יושב לתומו באחד הספסלים, קורא ראובן בקול: 'שמעון', והנתבע מסתובב לראות מי קרא לו. העדים ראו זאת, והעדות שלהם על כך קבילה בבית הדין, כדי להוציא מהנתבע שמעון את הזהובים. כיצד יתכן שסיבוב קל בראש מחייב כזה סכום עתק? ההסבר פשוט, הסיבוב לא מחייב מאומה, הוא רק מסגיר את האישיות.

החיוב לברך על מצבת-מלח זו, מוזכר בספרי ההלכה (ש"ע או"ח ריח/ה), אבל המכירים כיום את הרי-סדום, מציעים גבעות-מלח אחדות, וישנם נציבים שיש להם דמיון לאדם עם שמלה רחבה, ורואים כאפשרות שאחת מהן היא אשת לוט, ומאחר ואין מסורת מדויקת על הגברת, סביר להניח שאת הברכה נצטרך לעשות ללא שם ומלכות. (מאז שבני ישראל עזבו את ארצם, אחר זמן חורבן בית המקדש השני, אבדו מאיתנו הרבה ידיעות גאוגרפיות, שבזמנם ידעו בברור. מאז שהחלו יהודים לפקד את ארץ ישראל, כבר למעלה מאלף שנים, רבים חפשו את נציב המלח ההוא. בזמנו היו מדריכי התיירים בעיקר כמרים נוצרים, כי רוב הבאים לארץ ישראל, היו נוצרים שהגיעו לכאן בגלל מניעים דתיים. למדריכים לא חשוב היה להראות להם נקודות ציון של התנ"ך, שאינן קשורות לדת שלהם, על כן על אשת לוט הם דלגו, כי כדי להגיע אל מה שהם ידעו, צריך היה לגלוש במורד הר תלול, וכמובן שאחר כך לעלות חזרה, וזה יכול להתאים לקבוצות של נער ספורטיבי, בעוד שבדרך כלל הצלבנים הדתיים, הם אנשי פנסיה, שלקראת סוף חייהם רואים צורך לעשות משהו דתי למען הנשמה. על כן אשת לוט לא 'זכתה' לביקורים. גם בחייה היא לא הייתה מכניסה אורחים. זו הסיבה שיהודים רבים שביקרו בארץ ישראל במאות השנים האחרונות, היו נבוכים מאד בנושא המרתק הזה. גם היום שכל הגבעות שסביב סדום מוגדרות במפה באופן מדויק, עדיין ישנן כמה וכמה הצעות.)

הסיבה שצריך לעשות ברכה, על מאורע פלאי של אשה עלומה, שאין לנו איתה שום קשר, היא בגלל שהמצבה המופלאה הזו מזכירה את כל המאורע, כולל את הכנסת האורחים המופלגת של אברהם אבינו. מצבה זו מעניקה לנו לקח לימודי חשוב, עד כמה צריכים אנו להיזהר מכל קשר עם רשעים, כי לפעמים אפילו קשר של ראיה חטופה, עשוי לחבר את המביט אל הרעה ואל התוצאה שלה (האר עינינו). יתכן שהקב"ה עשה ממנה נציב מלח, במיוחד כדי שהדורות הבאים יראו את הדבר התמוה הזה, ויפיקו את הלקחים הנדרשים, וממילא נופלת השאלה: "מה לנו ולה, כדי לעשות ברכה"? איתה אמנם אין לנו מאומה, אבל הקב"ה הציב אותה שם במיוחד, כדי שנראה ונעשה ברכה.

על כל פנים, בין נציבי המלח, שאולי אחד מהם הוא אכן אשת לוט, ישנם עמודי מלח גדולים מאד, כמה מאות ק"ג מלח יש בכזה גוש מלח. לא סביר להניח שהיא הייתה כל כך גדולה, ממילא צריך לומר שהיא לא הפכה להיות גוש מלח בגודל של אחד על אחד מהמקור, אלא גוש שישתלב בנוף הפראי שסביב. בכל אופן משתוקקים אנו לדעת, מה היה הגודל המקורי של גוש המלח, שאחר כך השתנה, מצד אחד נדבקו בו עוד ועוד פירורי מלח מהאויר, ומצד שני נחסר ממנו מלח, מה שהצאן והבקר מלקקים וגם מה שהגשם והרוח ממיסים [אֵרוֹזְיָה]. ההצעה המתקבלת על הדעת היא, לא שגוש המלח היה בדיוק כמוה, אלא בדיוק כמו כמות המלח שנחסכה לה בגלל קמצנותה, את כל המלח הזה שהיא השאירה ברשותה, הוא שלה, נתן לה אותו הקב"ה לנצח נצחים.

מכאן הבה נעשה פסיעה קדימה ונשאל: 'כמה יין נקבל לעתיד לבוא, בגן עדן, כשהקב"ה ימזוג לצדיקים יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. כוסית? כוס? גביע? חבית לקחת הביתה? סביר להניח שהתשובה היא: מה שאנו נתנו ביד רחבה ובעין טובה, זה היין הפרטי שלנו, ממנו יקבל המרבה והממעיט, בהתאם למה שהוא עשה בעצמו.

אם מדברים על מלח וים המלח, תתפלאו לשמוע שיש יין מענבים הגדלים במדבר באיזור הדרום. יש שם כמה וכמה יקבים, ומה שמעניין זה, שביין מרגישים קצת טעם מלוח - מינרליות מיוחדת לאיזור המדבר, אך כששומעים שזו אינה תוספת מלח, אלא זה מה שהשורשים אספו מהאדמה, זה מעניק ליין פיקנטיות ייחודית.

והשבוע אכתוב על יין של 'יקב ננה' שנמצא דרומה מים המלח.

אדמת הלס בה נטועים הכרמים עשירה במינרלים והגפן נהנית ממשרע טמפרטורות קיצוני בין יום וליל. שילוב של תנאים אלו מעניק לענבים איכות ואופי מדברי מרתק.

קסיופאה Cassiopeia  2018 מורכב מ70% סירה, 20% קברנה סוביניון, 5% פטיט וורדו ו5% פטי סירה. היין התבגר 16 חודשים בחביות עץ אלון צרפתיות , רובן בחביות חדשות.

היין בצבע סגול עמוק עם ארומות של פירות אדומים וברקע חריפות של פלפל שחור וניל ושוקולד. ביין יש מליחות נעימה, טעמים של שזיף ודובדבנים בשלים יחד עם חמיצות מאוזנת. יין נפלא.

אלכוהול: 14.3% והמחיר כ 140₪.

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב