פרשת בהר תשפ"ד, קראון 2020, יקב ציון
במוצאי שבת יהיה ל"ג בעומר. שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לרבי עקיבא, כל חברותא נחשבת כבודד, כי צורת הלימוד היא בחברותא (ברכות ו/א: 'שנים שעוסקים בתורה', ותענית כג/א: 'או חברותא או מיתותא', ובתענית ז/א: 'חרב על הלומד בודד'), כלומר: עשרים וארבעה אלף תלמידים, מ'גבת', עד 'אנטיפרס'. תור הזהב המפואר הזה לא החזיק מעמד זמן רב, מגה אסון, כבד ומהיר פקד את ארץ ישראל, וכולם מתו בימי ספירת העומר. תוך 33 ימים מתו כולם. זאת אומרת שהיו 800 הלוויות ביום, ארבעים הלוויות בשעה, כל דקה וחצי קברו תלמיד. כולם הצטברו למות תוך זמן כל-כך קצר כדי לזעזע את העולם לגמרי, כפי שזה מוגדר בגמרא: 'היה העולם שמם' (יבמות סב/ב).
פטירתם בתקופה כה קצרה מוכיחה, שלא בגלל חטאי הדור הם נלקחו ככפרה, אלא על חטאי עצמם הם מתו, כי אם את חטאי הדור הם באו לתקן, הם היו נפטרים בפרקי זמן ממושכים, שכל נפטר יכפר מעט, ולציבור כולו תהיה שהות לעכל את המאורע בין עונש לעונש, ללכת להלוויתם של הנפטרים ולהתאסף להספדים. את כל זאת אי-אפשר לעשות באופן יעיל, כאשר הפטירות כל-כך תכופות זו לזו, וצריך להזדרז ולערוך קרוב לאלף הלוויות בכל יום, חוץ משבתות.
המגיפה התרחשה בחודש 'אייר' מרכיב את ראשי התבות 'אני ה' רפאך' (שמות טו/כו), דווקא באביב, בשעה שכל הבריאה מתחדשת, חולים נרפאים ובריאים אינם ממהרים לחלות, חולים למחצה מחלתם אינה מחמירה והם אינם נופלים למשכב, ואף על פי-כן דווקא אז, מגיפה נוראה זרעה בהם מוות (מהרש"א). נבחרה תקופה זו, כדי להורות שלא בדרך הטבע הם מתו. בדרך הטבע מוביל חודש זה להתחדשות, הבראה ורעננות, אבל ספירת העומר הוא זמן עלייה בתורה, והכנה לקבלתה. הזמן הקדוש הזה הגיש עליהם תביעה, בגלל שחסר היה להם כבוד הדדי, שהוא תנאי עקרוני למתן-תורה (מהר"ל). אמנם חסרון זה לא התפתח להם בתוך ישיבת רבי עקיבא, הם באו לשם עם השורש הפגום הזה, אף על-פי-כן תקופה זו מיקדה עליהם את הביקורת הנוקבת, כי בימי ספירת העומר מתנוצצים אורות ההכנה לקבלת התורה, ואז בולט מאד מי שאינו מתאמץ לזכות באור זה, ומדגיש מי נשאר באותם תכונות שהיו לו טרם כניסתו לישיבה. קטרוג כזה עלול להכחיד ישיבה שלמה של עשרים וארבעה אלף תלמידים (ע"פ מ"מ-א 124, עלי-שור ב/שצז).
יש להתפלא על שאנו מביעים שמחה בל"ג בעומר, בגלל שפסקה המגיפה, הרי המגיפה כילתה את כולם, סביב היו רק קברים, עזובה ושממה, אם כן, על מה השמחה? התשובה היא שהשמחה היא בגלל שאנו עם הפנים קדימה, כאן ועכשיו מתחיל לפרוח ניצן של התחלה חדשה. כאשר בני ישראל עשו את העגל, ביקש ה' להשמיד את כולם, ולהתחיל מסלול חדש ממשה רבינו (שמות לב/י). אם הייתה הצעה למחוק את עם ישראל מעל פני האדמה, זה אכן מזעזע, אבל להחליף רעים בטובים, זה אמור לצער רק את הרעים שנאלצים לרדת מהבמה, אבל לא לעשות צלקת בהיסטוריה. הנה שלוש דגמאות:
א _ ביציאת מצרים נותרו שם שמונים אחוז מהיהודים, שמתו במכת חושך, זאת אומרת שלא הייתה משפחה שלא היו להם כמה וכמה הלוויות, וכבר למחרת יצאו כל הנותרים ממצרים, ואמרו הלל בפה מלא. זה לא אומר שהם לא הצטערו על אבדן אחיהם, אבל הצער לחוד ושמחת הגאולה לחוד.
ב _ אחר שעשרת השבטים יצאו לגלות, נותרו בירושלים, רק שבט יהודה חלק מבנימין, עם קצת כהנים ולויים. זה אסון שלא יכול להיות גדול ממנו, כל ארץ ישראל נכבשה, נשטפה בדם יהודי, והשרידים הוגלו לעבדות כבהמות. חזקיהו המלך שנותר עם שארית הפליטה, אילץ אותם לשמירה מעולה וקפדנית על המצוות (סנהדרין צד/ב), והתקופה הזו נחשבת כ'ימות המשיח' (סנהדרין צח/ב).
ג _ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל למד כנער צעיר בישיבת נובהרדוק, היו בה למעלה משלוש מאות תלמידים. מאה ועשרים מהם שבו הרוסים, ומאתים נותרו בליטא כשהגרמנים פלשו, איש לא נותר מהם. את אלה שנלקחו בשבי, הגלו כעובדי כפיה למעמקי סיביר הקפואה. תחילה הם חשבו שהגורל הֵרַע להם, אך למעשה הם ניצלו ממשלוח לאושוויץ. עד סוף המלחמה נותרו רק 42 בחורים מכל מאה ועשרים השבויים. השרידים קיבלו את בשורת החופש בשמחה, אך מישהו העיר בכאב: "כיצד אפשר לשמוח? נותרנו רק שליש"! את התשובה לכך ענה אברהם אבינו, כשאמר לקב"ה: 'אנכי עפר ואפר' (בראשית יח/כז). מבאר רש"י: "כבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי" (ע"כ). כך יכולים גם אנו לומר זאת בפה מלא, והנה ברוך ה' אנחנו חיים ומתכננים עתיד. מעוד עשרות דוגמאות עולה ברור, שכל אסון הוא וודאי מצער, אבל כאשר בעקבותיו חל מפנה לטובה, צריכים להשכיל להפריד בין העבר הכואב לעתיד המבטיח.
הבמה הקבועה שלנו תציע דוגמא ממחלקת היין. בארץ הניכר היה יינן יהודי שחלם להקים יקב משובח בארץ ישראל. גייס את הכסף הדרוש, ועלה לארץ, החל ללמוד את חוקי המדינה, וגילה שהבירוקרטיה ארוכה, רישיונות, תיאום עם הרבה גורמים, זה עתיד להימשך זמן רב. הוא מצא עצה, לקנות יקב קיים. הוא מצא יקב עממי, עם תוצרת פשוטה, טבעי שהיקב לא הצליח להתרומם, לא הייתה לו סחורה מרשימה, והמוניטין היו בהתאם. הבעלים החדשים קנה את היקב, עם המכשירים, הציוד, הסחורה והלקוחות. היה הרבה יין ביקב, הוא שילם עליו מחיר מלא, ושפך הכל לכיור [הפועלים לקחו לביתם חינם, כמה שהם רצו ויכלו למלא]. מי שראה את היין הנשפך, צבט לו הלב, אבל היינן עשה נכון. כי אם הוא רוצה למתג את היקב בעשירון העליון, הוא לא יכול להרשות לעצמו למכור במקביל גם יינות של חמשה בקבוקים במאה שקלים. אם רוצים להצליח, זה חייב להיות בלי משקעים, צריך למחוק את העבר, גם כאשר המחיר הוא יקר, ולהתחיל מחדש על דף חלק.
שבת האחרונה פתחתי את יין הדגל של 'יקב ציון'
'קראון' 2020 ואכן מגיע לו את הכתר. בלנד בורדו טוב ונעים לשתיה.
הממסך מורכב מ54% קברנה סוביניון, 16% קברנה פרנק, 12% מלבק, 10% מרלו ו8% פטיט וורדו. שלא תחשבו שכל האחוזים האלו שעורבבו יחד לחלק שלם, זה סתם מה שנשאר במיכלים או מה שבצרו וזה היין שיש, שתבינו איזו מלאכה קשה זו לעשות בלנד, יושבים שעות על בלנד כזה עם טפטפת בעלת שנתות ומנסים להוסיף אחוז מזה ואחוז מזה להוריד שלושה אחוזים מהזן הזה או 8 אחוזים מהזן ההוא, עד שמגיעים לבלנד הרצוי.
למעשה, הענבים שמרכיבים את הקראון מגיעים מחלקות כרם מטופחות בהרי ירושלים, ולאחר התבגרות של 18 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי אוחדו לכדי יין דגל.
15% אלכוהול, כשרות רבנות מקומית, בד"צ בית יוסף ובד"צ העדה החרדית. והמחיר 110₪.
לחיים ושבת שלום
שרגא – אתר היין הכשר
