בס"ד מצורע תשפ"ד

הפרשיות 'תזריע' ו'מצורע', בדרך כלל הן מחוברות, שתיהן מטפלות בעיקר בטומאת צרעת, אך מצטרפים אליה דיני טומאה נוספים. שלמה המלך אומר: "אַל תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע" (קהלת ח/ג), כלומר: כשקוראים, או כותבים, או לומדים נושא כלשהו, לא לעצור בנושא שלילי, אלא כמה פסוקים לפני או אחרי. לכן בתוכחה מתחילים קצת קודם, ומסיימים כמה פסוקים אחר כך (או"ח קלח/א ברמ"א: 'יתחיל בדבר טוב'). למרבית הפלא גם הפרשה של שבוע שעבר וגם הפרשה של השבוע אינן עומדות לכאורה בכלל זה, פרשת 'תזריע' מסתיימת:  'לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ' (ויקרא יג/נט), ופרשת מצורע מסתיימת: 'עִם טְמֵאָה' (ויקרא טו/לג).

כדי להשיב על תמיהה זו, אקדים בסיפור. בבית מדרשו של האדמו"ר הראשון מלעלוב זצ"ל, הקפידו מאד שלא לדבר בתפילה, גם לא בזמן שהחזן עושה 'מי שברך' בקריאת התורה. הרבי דרש דממה מוחלטת, מי שחייב לומר דבר-מה, שיצא ויאמר זאת בחוץ. פעם נערכה שם עליה לתורה לחתן, והסבא שהיה עשיר, נכבד ונשוא פנים הגיע מעיר אחרת לכבוד המאורע. בקריאת התורה הוא פנה אל זה שלידו ואמר לו משהו [רצה לומר רעיון על פרשת השבוע], הגבאי של הרבי ראה זאת, ומיד הקים צעקה רמה: "שקט"! והצביע על המשוחח. הנכבד ההוא לא רגיל שמדברים אליו כך, בבית הכנסת שלו, הוא בעל הדעה, על כל נופף כלפיו יד בביטול והמשיך לדבר. הגבאי לא ראה כזו תגובת בוז בימי חייו, נעמד על הכסא, שכולם יראוהו, הצביע לעבר המשוחח, וזעק 'שקט, שקט, שקט', בקול מאד רם. העשיר הנכבד הביט בזועק בפליאה, סובב לעצמו את האצבע על הרכה, להביע שהצועק הזה איבד את שפיותו, והמשיך לדבר.

הגבאי ירד מהכסא, ניגש אל הגביר, אחז בזרועו ואמר לו: עוד מילה אחת, ואני גורר אותך החוצה בכוח, אל תחשוב שאתה יותר חזק, עשרה אנשים שסביבך, יעזרו לי ולא לך. באת לכאן כדי לכבד ולהתכבד, ונשליך אותך מכאן בביזיון. 'לא חבל'? העשיר עוד לא שמע כזו תוכחה חריפה בימי חייו, אבל פחד כהוגן שהגבאי מתכוון ברצינות, ושתק כמו דג.

בסוף התפילה ניגש העשיר הפגוע על הרבי ואמר: כבוד הרב, איזה גבאי חסר דרך-ארץ יש לך. הרבי השיב: ראיתי ושמעתי את כל מה שאירע, דע לך, אני כועס על הגבאי. העשיר חשב להירגע כששמע כאלה מילים, אך הרבי המשיך: "אני סבור שהוא היה מידי עדין, הוא צריך היה להגיע אליך עם מקל, ולהכות על קדקדך". העשיר השתומם ושאל: "רבי, לא חיללתי שבת, לא אכלתי נבלות וטרפות, שמחתי ברעיון יפה על הפסוק, ורציתי לחלוק את שמחתי עם השכן שלידי, מה רע בכך"? השיב לו הרבי: דווקא בגלל שאתה אינך יודע מה רע בכך, על כן אני כל-כך מחמיר. דע לך, כל רשע גדול היה לפני-כן רשע קטן, אבל עוד לפני שהוא העיז להרשיע, הוא עשה סוג עבירות, שלא מרגישים בהן. כך מתחילים היצר הרע והשטן את העבודה שלהם.  בבית המדרש שלי, אני מקפיד שלא לתת להם דריסת כף רגל.

הסבר זה מבאר מדוע התורה כל כך האריכה בשתי פרשיות בדיני מצורע ושאר טומאות. חז"ל מגדירים את הטומאה: 'הזק שאינו ניכר' (ב"ק ה/א). זה לא שהוא באמת 'לא ניכר', אבל כך זה נראה בהתחלה, שלמה המלך מגדיר את זה: "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ, יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ" (קהלת י/א). כלומר: חבית גדולה מלאה שמן משובח, שזבוב נגע בטיפת שמן בקצה החבית, אם לפני כן הוא ערך ביקור במקום מזוהם, ה'ביקור' הקצר שלו בשולי החבית, יגרום שכולה תתסוס ותבאיש. אם הוא הצליח לְקַפֵּץ על פני כמה חביות, יצטרכו לחטא את כל המפעל. הסיבה ברורה, חבית השמן היא מצע משובח לחיידקים להתרבות. הרבה יותר מאשר במקום פתוח, באויר הצח אין להם כאלה תנאים אופטימליים.

הסבר זה שופך אור מדוע דווקא על הכהן הטיל הקב"ה את התפקיד לטמא את המצורע, הלא אם עכבר מת אולי נגע בארגז תפוזים, הרב יראה את התמונה ויחליט אם זה טמא או לא, הרב הזה אינו צריך להיות כהן, מדוע טומאת צרעת נחלטת על ידי כהן? השאלה מקבלת משנה תוקף כשנראה את דברי הזוהר, שהכהן 'אתיא מסיטרא דחסד עילאה' (ויקרא מח/ב). דווקא עליו הטילו תפקיד זה, כי לטמא את המצורע זה אומר לשלוח אותו מחוץ למחנה, כלומר: להשאיר את המחנה בלי הגורמים השליליים, שמתסיסים ומפזרים רעל. ככל שנטיל כזה תפקיד על איש יותר מכובד ובר סמכא, יהיה המחנה יותר טהור, זך, אציל ואיכותי. ממילא יש כבר תשובה על השאלה בפתיחה, להגדיר טומאה ולהרחיקה, נחשב כדבר טוב, על כן יכולה הפרשה לסיים בזאת.

מכאן כבר קצרה הדרך אל היין. דעו לכם ביין אין שום חומר מלבד תירוש ענבים. מדוע אם כן יש יין הנמכר ששה בקבוקים במאה שקלים, ויש יין שנמכר באלפי שקלים? ההבדל הוא רק עד כמה התאמצו להרחיק גורמים שליליים. אני מכיר אנשים שעושים יין בבית, אוספים מהשוק ביום שישי את שאריות הענבים, שטרקטור עם שׁוּפֶל משליך לאשפה, מכניסים לחבית פלסטיק מזוהמת, מוסיפים 25% סוכר, יוצא להם מזה נוזל בלתי מזוהה מתוק וכהיל, והם מרוצים מהתוצרת. ביקב מתייחסים יותר ברצינות גם ליין הזול, אבל עדיין מעבירים את הענבים מהבוצרת אל המשאית, וכל התכולה נשפכת למיקסר ענק. ביין קצת יותר טוב, עוברים הענבים ריסוק קל בלבד, שלא יִשָּׁבְרוּ הגרעינים המרים, ביין עוד יותר טוב, עוברים הענבים מיון, בעוד יותר טוב, המיון יותר קפדני.

כשיקב מחליט על לַיִּן של יין יקר, זה לא שאחרי התסיסה טועמים את היין מהחביות, ומחליטים שהוא טעים והוא זה שיהיה יקר. לא ולא. יין יקר מקבל טיפול מתאים כבר מהתחלה. לא מכניסים בו שום חומר אחר מלבד תירוש, אבל דואגים שזה יהיה באמת נקי לגמרי, בלי עינבי בוסר, בלי עלים ובלי שידראות. גם החבית צריכה להיות נקיה ומחוטאת. הענבים נקטפים כשהם בשלים לחלוטין, הקטיף הוא ידני, בלילה הקריר. זאת אומרת שההבדל בין יין ליין נעוץ אך ורק עד כמה היה הפיקוח מחמיר. כשמסלקים במיון אשכול שהוא די יפה, אבל עדיין לא כל כך בשל, זה נראה כאילו שנתנו לו עונש, זה אכן כך, אבל זה נובע ממידת החסד והרחמים, חסד ורחמים על כל התוצרת. ככל שהמיון יהיה יותר קפדני ותקיף, תהיה התוצרת יותר משובחת. הנה הסבר לתקיפות שדרש הרבי מלעלוב בבית מדרשו, והתקיפות שהתורה דורשת להתנהג עם הרכלן, הכל נועד כדי שלנו תהיה חברה טובה.

בשבת הגדול אנו קצת נכנסים לפסח, וזה אומר שני דברים טכניים חשובים.

א _ לא נבזבז השבת את היין המשובח שהוכן לפסח, כמו שאסור לאכול מצה בערב פסח, כדי שיהיה תאבון לאכול אותה בשמחה.

ב _ "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת"? נא לא לבוא אלי באמצע ליל הסדר, ולספר "נגמר לי היין", יש לנו סך הכל יומיים להיערך לדברים טובים ומשובחים, ברוך ה', בשפע.

ובכל זאת אמליץ על יין שגם מתאים לכוס ראשונה של ליל הסדר.

"ביתוני" של 'יקב רקנאטי'.

ביתוני הינו זן ענבים מקומי, עתיק ויוצא דופן ומוצאו ממש מכאן, מארץ ישראל. זן ענבים אדום, בעל אשכול צפוף וקליפה עבה ובשרנית. הוא נחשב בעיני מגדליו לזן אציל ופרחוני במיוחד. ליקב יש רק כרם ביתוני אחד, הגדל בגובה הרב של הרי יהודה, ליד העיר חברון. זהו כרם בעל שאיננו מושקה כלל, כרם אשר גדל בשיטת הדלייה מסורתית, הקרויה "סוכה חברונית".

היין הוא עם גוף קל, פרחוני ונעים ומחירו 105 ש"ח.

לחיים, שבת שלום ופסח כשר ושמח

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב