פרשת בהעלותך תשפ"ג, ביתוני, יקב רקנאטי
בשבוע שעבר שאלתי שתי שאלות ואת השניה השארתי להשבוע, השאלה הייתה קשורה למתן תורה, ה' כפה עליהם הר כגיגית, ושאלתי: "למה צריך היה לכפות"? הלא בני ישראל רצו את התורה? על זה נוסיף עוד שאלה הקשורה לפרשת השבוע, כתוב שבני ישראל עזבו את התחנה 'הר-סיני' כתינוק הבורח מבית הספר (רמב"ן במדבר י/לה, ראה שבת קטז/א). גם כאן יש לשאול: "למה לברוח"? הרי קיבלתם כבר את התורה וראיתם שזה טוב! התשובה היא שזה היה בכפיה, כמובן שרבים שמחו בתורה, אבל האספסוף הצליח לגרור לאווירה שלא רוצים דיקטטורה, אנו נקבל התורה בקצב שלנו, ובזמן המתאים לנו.
את הפסוק: "טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (שיה"ש א/ב), מבארים חז"ל "שדברי סופרים, ערבים יותר מיינה של תורה" (ע"ז לה/א). בתלמוד הירושלמי מבארים נושא זה, על פי הפסוק: "אַטִּף לְךָ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר" (מיכה ב/יא). כך הוא ההסבר: הנביא מותח ביקורת על המוכיחים שפועלים בשיטה של איום וכלימה, ואומר שהדרך לקרב את הלבבות היא על ידי מוכיחים שיאמרו להם דרשות מעודדות ומשובבות לב (תל' ירוש' ברכות ט/א ע"פ פירוש ה'חרדים'). רעיון דומה מוצאים אנו גם בפרשת השבוע, בני ישראל מתלוננים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם" (במדבר יא/ה). משה שואל את ה': "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה" (במדבר יא/יג). בהמשך מביע משה תמיהה: "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם? אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם" (במדבר יא/כב), מה ה' אומר למשה? "אספה לי שבעים איש... ואצלתי עליהם מהרוח". סליחה, זה לא ברור. משה רבינו צריך היה להביא שבעים אניות ענק טעונות בבשר, דגים, ממתקים, פלאפונים מתקדמים, ולא שבעים זקנים! ההסבר הוא שאת הבורח מבית הספר אין להחזיר בכוח, וגם לא למלא את משאלות ליבו, אלא להסביר לו מה טוב בבית הספר, ומה רע בחוץ.
כשהר סיני נכפה על בני ישראל, הם עדיין לא קיבלו הסבר, על כן התמרדו מבלי להבין, שהם בגן עדן, ומחוץ להר סיני זה גהינום, כפי שה' אומר להם במפורש: "אם אינכם מקבלים את התורה, שם תהא קבורתכם", ישנה הדגשה 'שם', לא 'כאן', הקבורה היא ליוצאים מתחום ההר.
הנה משל אמנם דמיוני, אך ממחיש היטב את המדובר. איש נפטר ונקבר. החושך והשקט ששרר תחת ערימת העפר, היה מורט עצבים. אחר חמש דקות של שכיבה שם, הבין הנפטר שזה יותר גרוע מהגיהינום, עברו עוד עשר דקות, והוא כבר היה בטוח שהוא 'ימות' שם, עוד עשר דקות, כבר צריך להוביל אותו לבית משוגעים. עבר יום אחד, והוא החל זועק עד לב השמים שהוא חייב לצאת לאיוורור. זועק, צועק, בועט, נוגח, והשקט מורט העצבים ממשיך לנסר אל תוך הלב שלו. כך עברו עליו שבועות אחדים, שהיו נראים בעיניו כמו נצח שחור ובלתי נגמר. כעבור עוד כמה שבועות רעים כאלה, הוא זוכה לביקור. מלאך מופיע ואומר לו: ה' שמע את תחינתך, למזלך אתה נמצא בבית קברות נטוש וזניח. כמעט שאין בו מבקרים, על כן הוחלט לאשר לך לצאת מהקבר, אבל עם שני תנאים שעליך לשמור עליהם בקפידה. אסור לך להתרחק מהמצבה, וכשתראה מישהו מתקרב, עליך לחזור פנימה, עד שהוא יתרחק. עבור הנפטר הייתה בשורה זו, בבחינת 'מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה, וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק" (משלי כה/כה). מיד זחל החוצה, התיישב על המצבה, הביט סביב, ראה עולם מלבלב, עננים שטים בשמים, ציפורים משתובבות בין ענפי העצים ומקפצות על הקרקע, גם תולעים, זבובים, עכבישים, טורפים ונטרפים, בקיצור חיי מעש פוריים ומעניינים על כל צעד ושעל. הוא לא גומר להנות מהאופק, מהשמש, הגשם, החום והקור. מדוע הוא כל כך שמח בארבע האמות שהוא קיבל? מפני שהאלטרנטיבה היא לחזור לעומק שלושה מטר מתחת האדמה. אם הייתה לו אפשרות לסייר בקניון, לטייל באלפים, לשהות בקונצרט, לבלות במסעדה, לשרוץ על שפת הים, ודאי שלא יכול להיות סיוט גדול מאשר להיות כבול למצבה דוממת בבית קברות נידח.
ה' אמר לבני ישראל: "שם תהא קבורתם", כל מה שהוא 'שם', כלומר: מחוץ למסגרת של הר סיני, זה 'קבר'! מי שמבין את זה, לא בורח מבית הספר, ומי שאינו מבין את זה, אי-אפשר לסחוב אותו לשם, אלא אך ורק בהסברה. הנביא ממחיש את ההסברה החמודה הזו, למי שמטיף על ידי השקיית יין ושיכר (מיכה ב/יא), זה הרי מתייחס לנאמר: "טובים דודך מיין". במשל מוזגים כוס יין, כדי למשוך את הלב, ובנמשל כוס היין היא דרשה מאירה ומשמחת.
עד כאן המאמר ברור ומשכנע, ממילא אין צורך להוסיף לו שום דבר. אך כיוון שהיין מככב גם במשל וגם בנמשל, אז תדעו לכם שגם ביין עצמו פועלת שיטה זו. אני יוצא פעמים רבות לערבי יין, שבהם אני מסביר את הרקע, טעמים, מה אנו אמורים להרגיש וכדומה [זה נושא מרתק]. לא פעם אני פוגש 'מֵבִין מדופלם' שבז ל'תרבות' היין, וטוען בלהט, שמספיק לקנות יין בארבעה עשר שקלים, כי בין כך ובין כך כל היינות מגעילים, עולים לראש וחוץ מזה אין בהם שום דבר. על כן לקנות יין בעשרים שקלים זה בזבוז, ובמאה שקלים זה טירוף הדעת. מי שגומר להרצות את המשנה שלו, מפנה עורף והולך. הוא ישאר עם הדעה הזו. אבל אם אחרי שהוא גמר להביע את דבריו, הוא גם מוכן לשמוע את דברי המבינים לדורותיהם, הוא מוכן גם לטעום, להריח, ולשמוע איזה טעמים נחבאים ביין, ומעוניין להחשף אליהם, כעבור זמן מה, הם בעצמם ניגשים אלי ב'תודה רבה', ואומרים ששולחן השבת שלהם השתדרג מאז השיעור שלי. זו דוגמא מעניינת לכל המאמר, שעל ידי היין נסחבים אנשים לאהוב את חוקי התורה, ועל ידי היין נסחבים אנשים לאהוב את היין בעצמו.
אנסה גם אני 'לסחוב' אתכם למחוזות יין חדשים, עם שמות של גפנים שלא היו מוכרים בעבר, כולם שמעו על 'מרלו' ועל 'קברנה סוביניון' וכדומה, אבל יש בעולם היין חידושים, זה בעצם לא חידושים, אלא זנים ותיקים, שאט אט מתאזרחים כאן בארץ, והיקבים מוציאים מהם תוצרת נהדרת, הנה דוגמא לזן קדום ש'יקב רקנאטי' מייצר.
בשנים האחרונות ישנה התעוררות וסקרנות רבה סביב חקר הזנים המקומיים של אזורנו, זני ענבים מהם ייצרו יין לפני אלפי שנים בתקופת הרומאים ודוד המלך. בתקופת הכיבוש הממלוכי, ולאחריו העותמאני, השלטונות המקומיים אסרו על הכנת יין וכך תעשיית היין המקומית נפגעה קשות וזני הענבים המקומיים ששימשו להכנת יין נכחדו לאיטם וזני ענבים בודדים שככל הנראה היו טעימים גם למאכל שרדו בקושי.
אחד מהם שמו 'ביתוני' הינו זן ענבים מקומי, עתיק ויוצא דופן ומוצאו ממש מכאן, מארץ ישראל. זן ענבים אדום, אשר בעבר הופקו ממנו יינות רבים וייצורו פסק אי שם לפני כמה מאות שנים.
בעל אשכול צפוף וקליפה עבה ובשרנית. הוא נחשב בעיני מגדליו לזן אציל ופרחוני במיוחד.
בעזרתם של האגרונום יעקב הניג וד"ר שיבי דרורי, החוקרים את השנים האבודות באזור, הצליחו למצוא כרם ביתוני בודד, הגדל בגובה רב של הרי יהודה, ליד העיר חברון. זהו כרם בעל שאיננו מושקה כלל, כרם אשר גדל בשיטת הדלייה מסורתית, הקרויה סוכה חברונית.
היין תסס תסיסה עדינה שחלקה אשכולות שלמים, על מנת לבטא את פרחוניות הזן, עדינותו ואופיו האציל ואלגנטי. תקופת התיישנות של כ-9 חודשים בחביות עץ אלון מבורגון שבצרפת, העניקו ליין רובד נוסף של מינרליות, איזון ואיפוק יוצא דופן. ליין ארומת פרחים, סיגליות ועשבי תיבול ים תיכוניים.
כשרות: רבנות איזורית, O.U, בד"צ בית יוסף, חחת"ס ב"ב, והמחיר 99 ₪
לחיים ושבת שלום
שרגא -אתר היין הכשר
