האם צריך שכל השומעים יטעמו מיֵין הקידוש?
כפי שלמדנו אתמול, צריך לשתות מכוס הקידוש לפחות 'כמלוא לוגמיו',
דהיינו מלוא לחי אחת מנופחת. וכשאחד מוציא אחרים ידי חובתם – מצוה מן המובחר שכל השומעים יטעמו מעט מהיין, ואין שיעור לטעימה זו. ברם, יש להקפיד שלפחות אדם אחד ישתה את כל הכמות של מלוא לוגמיו – ואף אם משום כך לא יישאר דֵי יין לטעימה עבור כל השומעים – כיון שלדעת ראשונים רבים הסיבה לכך שצריך לשתות כמלוא לוגמיו היא משום שבכך מתיישבת דעת השותה, ואם הכמות מתחלקת בין שני אנשים, הרי אין דעתם מתיישבת, ולא יצאו ידי חובת קידוש. ויש להעדיף גדול על פני קטן לשתיית כמלוא לוגמיו; וראה עוד להלן. [שו"ע רעא, יד, משנ"ב ע-עא, שעה"צ עג, וביה"ל ד"ה ויש; ביאורים ומוספים דרשו, 77]
מדוע בקידוש של שבת בבוקר אין צורך שהמקדֵּש ישתה מהיין?
כאמוּר, כאשר אחד מוציא אחרים ידי חובתם בקידוש, יוצאים ידי חובה בשתיית אחד השומעים כמלוא לוגמיו. אולם, ראוי שהשותה יהיה דווקא המקדֵּש, כיון שיש אומרים שבשתיית אחד השומעים אין יוצאים ידי חובת קידוש. והלכה זו אמוּרה דווקא בקידוש של ליל שבת, שעיקרו מדאורייתא (ראה ביה"ל לעיל א, ד"ה מיד); אבל בקידוש היום, ובשאר 'כוס של ברכה', דַי בכך שאחד השומעים – היוצא ידי חובה בברכתו – ישתה. ולענין הבדלה, נחלקו ראשונים אם עיקרהּ מדאורייתא או מדרבנן. ואף בקידוש, אם המקדֵּש אינו יוצא ידי חובה בעצמו בקידוש, ומוציא את השומעים ידי חובתם מדין 'ערבות', אין צורך שהוא עצמו ישתה. [שו"ע רעא, יד, ומשנ"ב עב-עד; ביאורים ומוספים דרשו, 79-80]
האם יוצאים ידי חובת קידוש כששתה את היין אדם שכבר קידש?
כאמוּר, כאשר אחד מוציא אחרים ידי חובתם בקידוש, צריך שאדם אחד ישתה כמלוא לוגמיו, ובליל שבת ראוי שיהיה זה המקדֵּש עצמו. אך בדיעבד, אם טעמו כל השומעים מהיין וכל הטעימות יחד היו בכמוּת של מלוא לוגמיו, יצאו ידי חובה על אף שאיש מהם לא שתה כמלוא לוגמיו, ואף אם המקדש עצמו לא טעם כלל מהיין; ובלבד, ששתיית מלוא לוגמיו על ידי כולם לא נמשכה יותר מ'כדי אכילת פרס'. ואם לא המקדש ולא השומעים שתו כמלוא לוגמיו, אלא אדם אחֵר שלא יצא ידי חובתו בקידוש זה – לא יצאו ידי חובה, אך אם יצא השותה ידי חובה בברכת הקידוש (בליל שבת), רק ששב ובירך הגפן בעצמו לפני השתייה – יצאו כולם ידי חובה. [שו"ע רעא, יד, משנ"ב סט ו־עג, וביה"ל ד"ה ויש; ביאורים ומוספים דרשו, 78]
