המלצות יין לשבת

פרשת תזריע תשפ"ד, אדום, יקב נוה

אני מבקש לרענן לעצמנו את הזכרון, בנושא המופיע בתחילת התלמוד הבבלי, מסכת ברכות דף ב/א. 'הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ', כלומר: השמש הֶעֱרִיבָה - שקעה במערב. נושא זה הופיע לראשונה בתורה בשבוע שעבר, בטומאת שרצים, השבוע ובשבוע הבא זה חוזר על עצמו פעמים אחדות בטומאת נגעים, ואחר כך בפרשת אמור בטומאת הכהנים. 'הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ' זה סיום תהליך טהרה שהחל בטבילה, לא חשוב אם היא הייתה חמש דקות לפני השקיעה, או השכם בבוקר, או אפילו אתמול בערב אחר צאת הכוכבים, הטהרה לא תהיה מושלמת, אלא רק אחר שהיום שהחל בטומאה יעבור, וזה שטבל יפגוש יום חדש. הסיבה לכך היא כי טומאה אינו משהו ממשי, כפי שכותב הרמב"ם: "הטומאות והטהרות; גזירת הכתוב הן, ואינן מהדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל ה'חוקים' [חוקים רוחניים מעל הדעת האנושית]. וכן הטבילה מן הטומאות, מכלל ה'חוקים' היא. [כיוון] שאין הטומאה; טיט או צואה, שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא. והדבר תלוי בכוונת הלב... רמז יש בדבר; כשם שהמכוון ליבו לטהר, כיוון שטבל, טהור. ואף על-פי שלא התחדש בגופו דבר, כך המכוון ליבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האוון והדעות הרעות, כיוון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעת; טהור (מקואות יא/יב).

עכשיו זה ברור, מחשבות, דעות, רצונות ומאווים אי אפשר להחליף כמו שמחליפים גרביים, צריך לשהות זמן מה באווירה החדשה, ובנוסף לכך לעבור יום, כמו שבעל תשובה צריך לשנות את שמו ומקומו. מפני ש'טומאה' זה 'אטימות', ואת זה אי אפשר לשחרר עם מחלץ פקקים, או 'פומפה' של כיור, זה תהליך שבו מתפוגגת האטימות העכורה, ומתפתחת טהרה צלולה. זה בכל טומאה רגילה, אבל בפרשת השבוע אנו מוצאים טומאה מסוג אחר, טומאת נגעים, למצורע לא מספיק שיטבול, וגם לא די בְּ'הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ' אחר הטבילה, הוא צריך לצאת למשך תקופה מתאימה, להיות עם עצמו, כפי שאומרת התורה "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג/מו). המצורע אינו זקוק לתרופות, משחות וטיפולים רפואיים, אלא רק לשבת בשקט, בלי לפטפט, בלי להרעיש, ובלי לרכל, כך יעבור עליו שינוי מבורך. העכירות תשקע, הצלילות תתפתח והזוך בוא יבוא מאליו.

בדרך כלל כאשר אני עובר מפרשת השבוע לנושא היין, אני נזקק לכמה מילות הסבר, להציג את הקשר בין הדברים, אך הפעם זה ממש שקוף. סחיטת ענבים מוציאה תירוש עכור, אם מעקרים אותו שלא יתסוס, ישקעו השמרים ויתקבל תירוש צלול, [גם צנטריפוגה או סינון עושים את זה], כשלא מעקרים, הופך התירוש להיות עוד יותר עכור ומבעבע, אבל סבלנות, כדי שיהיה מזה יין טוב, כבר לא צריך לעשות שום דבר, זה תהליך שמתרחש לבד, בתנאי שיאפשרו לו את התנאים המתאימים, כלומר: ניקיון, רוגע וטמפרטורה מתאימה. חז"ל אומרים 'נכנס יין יצא סוד' (ערובין סה/א), סוד היין מגלה לנו שכל החיים הם כך, קצת להיות לבד, קצת בשקט, קצת לתת למאורעות לשקוע, ולעבור ליום חדש, תכנית חדשה, דף חדש, ונגלה במעבר הרבה ברכה.

חז"ל אומרים 'משנה מקום משנה מזל' (ר"ה טז/ב). יש לשאול: איזו המלצה זו? מי אמר שהמזל הבא יהיה טוב יותר? התשובה היא הרי אל המקום החדש עוברים אחר ניסיון כושל במקום הקודם, וכבר נזהרים שלא לחזור על אותן טעויות. זה מה שקורה עם המצורע, כאשר ישב עם עצמו, הוא גילה שהמושג 'מתבשל בתוך עצמו', יכול להיות חיובי, אם הוא לא ישב בדד כל החיים, אלא יפיק את הלקחים, יבריא ויחזור.

האם לא כך זה היין? אם נשאיר אותו לעולם ועד בתוך החבית אין בכך ברכה, אבל אם היין ישתבח בחבית בדיוק בזמן האופטימלי שהוא זקוק, הרי שמתירוש תוסס ועכור, נגלה את 'בורא פרי הגפן', במלוא תפארתו.

תזכורת! אנחנו כבר בחודש ניסן, פסח תשפ"ה יהיה בעוד שנה ושבועיים, יש הרבה זמן עד אז, אבל בעוד שבוע יהיה כבר ערב פסח תשפ"ד. זה מספיק זמן להצטייד ביינות משובחים, גם לליל הסדר, גם לשבת, גם לשביעי של פסח, וכמובן גם לחול המועד. אמרתי 'זה מספיק זמן', זה נכון רק לזריזים. בלי נדר אני יכין לעצמי 'רשימה שחורה', של אלה שנזכרים להגיע בערב פסח ממש, ובשנה הבאה הם יקבלו תיזכורת בראש חודש ניסן.

לשבת זו אני עוד אמליץ משהו, ואחר כך כבר יבואו ההמלצות לפסח. הייתי בשבוע שעבר בתערוכה איכותית, של יינות איכותיים, כמובן שראיתי שם דברים מעניינים, אבל משהו אחד תפס אותי, ואני שמח לשתף אתכם.

יש יקב די חדש שמו 'נוֶה' (מבית שאטו גולן) האמת שיקב נוה הוא אמנם יקב חדש אבל את מלאכת עשיית היין יודעים שם היטב (כמעט 30 שנה).

היקב נמצא בדרום רמת גולן בישוב אליעד (מול הכניסה לנחל אל-על).

את היין התחילו לעשות בשלבים בשנת 2019 ייצרו רק יין אדום ולאט לאט הוסיפו גם לבן ורוזה.

היין האדום רובו מענבי קברנה סוביניון שגדלים בסביבות היקב בגובה של כ400 מטר על אדמת בזלת עמוקה.

ליין יש צבע אדום כהה עם ריחות של יין בוגר וטוב, פירות שחורים בשלים, נגיעה קלה של זיתים שחורים, תבלינים, מעט עץ, סיומת ארוכה ונעימה.

היין התבגר בחביות עץ אלון צרפתי שנה לפני הביקבוק.

אלכוהול: 14.5%

כשרות: רבנות מקומית הרב ישי סמואל, וועד הכשרות O.K. המחיר: כ230 ₪

לחיים, שבת שלום ופסח כשר ושמח

שרגא – אתר היין הכשר

פרשת צו תשפ"ד, שאריות מפורים

נאמר בפרשת השבוע: 'אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה' (ויקרא ו/ו). להדליק אש יכול כל ילד, עם גפרור אחד אפשר לשרוף יער שלם. מחבלי האינתיפאדה למדו את הכללים, מחפשים משב רוח מתאים, ובין רגע מעלים באש רכס הרים מיוער. אין קושי להצית אש, לא צריך לטפל בה, היא יודעת לבד לאכול ואף להתקדם, חז"ל מגדירים את המזיק באש: 'כח אחר מעורב בו' (ב"ק ג/ב). אין חכמה לשרוף, החכמה היא לא לאפשר לאש להתפרץ, ולא לתת לה לדעוך, בקצרה 'מסגרת'. 'אש' היא התלהבות, כזה דבר לא יכול להיות 'מדה עצמאית', התלהבות חייבת איזון, מסגרת והכוונה. ההתלהבות יכולה לסייע בדיוק כפי שהיא יכולה להפריע. אל לו למתלהב לקבוע בעצמו את הערכים, כפי שאסור לאש להחליט לבדה היכן לשלוח לשונות של להבה. באש יש כוחות מנוגדים, היא מאירה, מחממת, מעניקה אנרגיה, אבל בתמורה היא חייבת לכלות דבר - מה. פיקוח נכון על האש, לא יאפשר לה לקחת יותר מידי חומר בערה, ולא יאפשר לה לדעוך מחוסר חומר בערה.

איני מתכוון לתת כאן שיעור בפיזיקה, ולא הדרכה לכבאים, אלא לספר את מה שכולם יודעים, התורה היא 'אש'! כנאמר: 'מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ' (דברים לג/ב). גם בלב שלנו יש אש, לפעמים היא פורצת בלהבות, כגון פורים, יום כיפור, וכך גם בשאר החגים, ולפעמים היא עמומה, קצת כבויה. דוד המלך שואל: "מי יעלה בהר ה'"? התשובה: 'כולם' מתלהבים ושועטים לעבר הפיסגה. אבל דוד ממשיך בשאלה הבאה: "ומי יָקוּם בִּמְקוֹם קודשו"? (תהילים כד/ג). 'מי מכלכל את האש בתבונה'? צריך להתאמץ להחזיק מעמד, אם נדבר בפחות תובענות, נאמר: לפחות לא ליפול מהר. שלא יהיה מצב שרבע שעה אחר ערבית של מוצאי יום כיפור, כבר נשכח היכן היינו כל היום. הרי היכן שהייתה אש, אמור להשאר חם.

מסדרי התפילה שיבצו את הפרק "יָקוּם בִּמְקוֹם קודשו", דווקא ביום ראשון, כדי לדרוש שמשהו מהשבת ימשיך ללוות אותנו לימות השבוע. כל מצווה מלהיבה יכולה להיות מצית - סטארטר, התחלנו בהתלהבות רגשית, הרגש דעך, זה לא בשליטה שלנו. אבל השכל כן בשליטה שלנו, הוא אמנם אינו יודע להתרגש, אך יודע לרתום התרגשות ולנצל אותה לאפיק חיובי. לגדל ילדים ולחנכם, זו מצווה, אבל אם לא היינו אוהבים אותם, היינו משקיעים בפרויקט הזה רק עשרה אחוז ממה שאנו עושים עתה.

אני אשתמש במזווה שלי לצורך דוגמא מעשית. שלמה המלך אומר: "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד, וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ. יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ [צערו], וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד" (משלי לא/ו-ז). איזו תועלת תהיה לעצוב כרוני, שלמשך שעה קלה יצליחו לערבב אותו? ההסבר הוא שבאמת מדובר על שעה קלה, אין הצעה לחבר אותו לחבית יין עם אינפוזיה 24/7. אבל ישנה חצי שעה שהוא מפוקס, ומתהלך בין הבריות במצב רוח נאות, החצי שעה הזו עשויה לחולל מהפך בקרבו. הוא כבר ימצא חבר, עבודה, שידוך ושאר כל הדברים שהיו חסרים לו, כי איש אינו אוהב לעשות עסקים עם אנשים עצובים.

עם תובנה זו נחזור לפתיחת המאמר: 'אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה'. ברוך ה' יש לנו די חומרי בעירה, כדי להיות שמחים, יש תורה, יש מצוות, יש תפקידים, יש מסגרת, יש חברה, יש מטרה וכדומה. הנה כאן מגלים אנו שיש גם סטארטר. על זה נאמר: "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ/ב). הבה לא נעוף על הבקבוק, אלא נעוף עם הבקבוק, נשתמש בפורים כקרש קפיצה לחיי איכות, אהבת ה' ואהבת הבריות.

אם תדפדפו במאמרים של השנים הקודמות, תגלו שבמוצאי פורים איני ממליץ על יין, מסיבה פשוטה, צריך לגמור את כל השאריות. יין יבש לא אוהב להשאר יותר משבוע שבועיים אחר הפתיחה. לשבת זו הוא יהיה טוב מאוד, לשבת הבאה הוא יסכים להשאר טוב, בתנאי שיהיה במקרר, ויש לכם פקק ואקום. תנסו עוד שבת, אני כבר לא לוקח אחריות.

שבת שלום ולחיים

שרגא – אתר היין הכשר

פרשת שמיני תשפ"ד, יקב ויה קלושה, קוט דה רון

בפרשת השבוע אנו מוצאים סיפור עצוב, שני בני אהרן הקריבו אש זרה ומתו, "וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא פרק י'). מה פתאום נכנס התואר 'דֹּד אַהֲרֹן'? מי שמכיר משפחולוגיה, זוכר את כל השמות מתחילת חומש שמות, ויודע שלקהת בן לוי היו ארבע בנים, הגדול היה עמרם והצעיר היה עוזיאל. כמו כן כולם יודעים שעמרם היה אבא של אהרן, ממילא התואר 'דּוֹד' נראה מיותר. הנה מה שאומר על זה הנציב: 'דּוֹד' כמו ידידות, בא לפרש למה קרא לבני עוזיאל יותר מבני יצהר [אבא של קורח, שהיה מספר שתים אחר עמרם], אלא משום שידע משה, שיש מהם מקנאים לאהרן וכבודו, והיו נראים בזה כשמחים לאידו, על כן קרא לבני עוזיאל, שידע שהוא אוהב וריע ומצטער בצערו (העמק דבר).

אכן הצדק עם משה, זמן לא רב אחר כך, כאשר קורח ראה את אהרן הכהן עם בגדי כהונה, הוא התנגד לכך, וטען שמינוי זה מגיע לו. אבל כאשר הוא ראה את בני עוזיאל נושאים את הנפטרים, זה לא הציק לו, זה לא מצטלם טוב. בטרם נמשיך, אני חייב שורה של התנצלות, קורח היה צדיק! על הפסוק 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח' (תהילים צב/יג), כותב האריז"ל, שזה סופי תיבות 'קרח', כי לעתיד לבוא הוא יֵצֵא ממעמקי השאול, בגלל שהשאיפה לכהונה גדולה הייתה כדי להתקרב יותר אל ה'. לכן כשמשה אמר לקרח: 'רַב לָכֶם' (במדבר טז/ז), מתח ה' עליו ביקורת, והעניש אותו באותה מטבע לשון, ואמר לו: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג/כו. סוטה יג/ב).

אבל סוף סוף כתוב במפורש בתורה: "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ" (במדבר יז/ה). אנו צריכים לדעת מה אנו מצווים לא להיות. קורח קינא באהרן, ומשה חשש שתהיה כאן שמחה לאיד. קורח לא היה פותח שמפניה, אבל כנראה היה חושב בלב: 'זה לא פלא'. 'זה לא היה קורה, אם המינויים היו נכונים'. משה רבינו אינו יכול סלק מקורח כאלה מחשבות, אבל יכול להזיז אותו מהתפקיד ה'מרומם' לסלק את הנפטרים, ויחשוב בליבו: "חבל שהם אינם שומעים בקולי".

אנו מצווים לא לקנא במי שגדול מאיתנו, אלא לבצע בלב שלם כל תפקיד שנראה לנו כנכון לעשות. קורח לא חשב שמתאים לו לשאת את הנפטרים, זה לא מינויי כבוד בעיניו, וכבוד מגיע לו יותר מאשר לאח הצעיר, הלא בגלל זה הוא יצא למאבק נגד משה רבינו. לשאת את המתים, זו בהחלט מעלה, במפורש אומר משה למישאל ואלצפן: 'קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם'. יש בכך קירבה, אבל לא עבור קורח, מדוע? נשיאת המתים זו אינה תמונה המתאימה לעמוד הראשי.

הבה נשאל: אם קורח היה צדיק, והיה לו תפקיד מרומם בין הלויים, 'מנושאי הארון בכתף' (במדב"ר ד/כ), מדוע לא פעל עליו הכלל: "אחר המעשים נמשכים הלבבות"? למה לא אירע אצלו החוק: "מצווה גוררת מצווה"? למה לא התממש הכלל: "מתוך שלא לשמה בא לשמה"? איך זה שאיש גדול, עושה כל כך הרבה זמן דברים גדולים, ונותר משקע שלילי בליבו?

התשובה היא שמצווה גוררת להיכן שמקיים המצווה רוצה להגיע, כך גם ה'לשמה ולא לשמה', לא יזיז את הלב למחוזות שהוא מנותק מהם, זה גם נכון בכלל: "אחר המעשים נמשכים הלבבות", בתנאי שמראש הלב היה שלם עם המעשה.

הבה נמחיש בסיפור שהיה לפני למעלה מחמישים שנים [אבי מספר זכרון יַלְדוּת] ילד מסורתי לומד בבית ספר חילוני, בטיול של בית הספר נכנסה כל הכיתה למסעדה, הילד הבחין שהמסעדה אינה כשרה, המתין בחוץ, החברים ריחמו עליו, והוציאו פריט אחר פריט, ושאלוהו אם זה כשר, הילד הבין שלחמניה וירקות זה בסדר. כיום יש מועצה לשלום הילד, שכנראה לא תאשר כזו התעללות. הילד קיבל אמנם בבית ספרו תארי 'רב' 'צדיק' וכדומה, אבל זה היה גם קצת בזלזול. כעבור שנה בטיול שוב חזרה אותה הההצגה, כך היה גם כעבור שנתיים. בשנה הרביעית הילד נכנס ואכל, בנימוק: "נמאסה עלי ההצגה הזו". לא פעל החוק: "אחר המעשים נמשכים הלבבות", כי מראש הלב של הילד לא היה שם, אלא עמד בחוץ ורטן על הוריו הדתיים ועל הקב"ה שנעל אותו בכזו מערכת כובלת ומיותרת.

דוגמא מכיוון אחר: לרב מיכאל דב ויסמנדל ז"ל הייתה ישיבה, והוא הלך להתרים עבורה, הגיע לבית המדרש הגדול של סאטמר וביקש מהגבאי רשות לדבר כמה מילים אחר תפילת שחרית, הגבאי אמר לו שהיה כבר היום איזשהו ראש ישיבה, ולא סביר שהאנשים יסכימו לתת פעמיים, רבי מיכאל דב לא השתכנע, ניגש אל הרבי, והרבי אמר: 'ודאי', תעלה על הבמה ותצליח. אכן הוא אסף באותה הזדמנות יותר מהממוצע. אחר כך הוא ניגש אל הרבי ושאל: "מהיכן ידע הרבי שכך יהיה"? השיב הרבי, כבר היה כאן אחד לפניך, וראיתי שהייתה לו הענות יפה, כי הוא דיבר משכנע. הבנתי שאם האנשים כבר נתנו צדקה בעין יפה, ישנו כלל: 'מצווה גוררת מצווה', ובוודאי לך יתנו יותר. עד כאן הסיפור, ההבדל בין התורמים לבין הילד הוא ברור, התורמים הרי אוהבים לתת צדקה, הם לא אוהבים שמפריעים להם כל חמש דקות, אבל הרי כל יהודי רוצה לעשות מצוות. מי שאוהב משהו, כשיעשה אותו שוב ושוב, זה ירעיד לו נימים חיוביים בלב.

הנה עוד דוגמא, היה פעם רשע בשם אלישע בן אבויה, מֻכָּר בשם 'אחר'. הוא בעצמו מספר, שהסיבה שהוא יצא לתרבות רעה, הייתה כי בברית המילה שלו, היו תלמידי חכמים שעסקו בתורה בהתלהבות 'כנתינתה מסיני', עד כדי כך שאש קודש ליטפה את הספסלים, אבי התינוק התרגש ואמר: כזה כבוד יש לחכמים! אני שולח אותו לישיבה. בגלל שזה לא היה לשם שמים, זה נכשל (רות רבה ו/ד). מדוע השנים שלמד תורה לא שיפרו אותו? התשובה היא, אביו לא רצה את התורה, אלא את הכבוד, כאן אין "מתוך שלא לשמה בא לשמה", אין לשמה אף פעם. כאן זה מתחיל עם כבוד, וסוחב אל הכבוד עוד ועוד. זה מה שהיה גם אצל קורח, אמנם הוא לא היה אלישע בן אבויה, אבל הכבוד פעם בליבו. גאווה צריך לשבור עם פטיש, ולא להמתין שהיא תזוז לצד הנכון, מפני שהיא זזה ללא הרף לצד הלא נכון. כדי שהיא תזוז לצד הנכון צריך לרצות את הצד הנכון.

יש לי עוד דוגמאות מרתקות. אבל הבה נעשה לנו לבד דוגמא, היכן? בשולחן השבת! כדי להמחיש למה אני מתכוון, אספר בדיחה, שוודאי לא הייתה, אבל ממחישה בהחלט. ליצן השכונה הצטרף פעם לרב צדיק לסעודת שבת. ישב ליד הרב, ושמע שעל כל נגיסה הוא לוחש לעצמו: "לא להנאת עצמי אני מתכוון, אלא לכבוד בוראי", כך אמר על כל המטעמים המעדנים והממתקים שהוגשו לשלחן. הליצן לקח אומצת בשר עסיסית, נגס בה במלא הפה ולחש: "לא לכבוד בוראי אני מתכון, אלא להנאת עצמי". הליצן אמר את זה די בקול, כדי שהצדיק ישמע, ואכן שמע והזדעזע. פנה אליו ושאל: 'היתכן'? "כבוד הרב, התנצל הליצן, אני לא שקרן". מדוע זו בדיחה, כי גם אם הוא אינו יודע לומר את המילים היפות של הצדיק, אבל לשתוק הוא יודע! להגיע לכאלה דרגות קשה לו, אבל לפחות להעריך.

בשולחן של שבת שלנו יהיו בעזרת ה' מטעמים כיד המלך, נזכור את מה שאמר הצדיק, ונדחה בשתי ידיים את מה שאמר הליצן, ואז 'אחר המעשים נמשכים הלבבות', 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', 'ומצווה גוררת מצווה', נשתה יין טוב להנאת הבטן, אבל נזכור שזה יכול גם להיות לכבוד הבורא ולכבוד שבת קודש. אם בשבת הראשונה זה יהיה רק שלושים אחוז לכבוד בוראי, עם הזמן זה יטפס בעזרת ה' כלפי מעלה.

גיליתי לאחרונה יין צרפתי מיקב "ויה קלושה" היקב נמצא בעמק הרון "קוט דה רון" זה איזור יין בדרום צרפת. היופי המיוחד ביין הזה שהוא בכשרות הבד"צ העדה החרדית.

היקב הוא ותיק וידוע ומייצר את היינות לפי הכללים של עמק הרון לפחות 60% גרנאש והשאר סירה ומורבדרה.

נקרא בעגה המקצועית GSM דהיינו גראנש סירה מורבדרה. יין מאוזן ונעים לשתיה.

שנה ראשונה שמייצרים ביקב ויה קלושה יין טוב וגם כשר למהדרין.

המחיר כ 110 ₪. והכשרות כאמור בד"צ העדה החרדית.

לחיים ושבת שלום

שרגא - אתר היין הכשר

פרשת ויקרא, זכור, פורים תשפ"ד

חיב איניש לבסומי

כתוב במגלה: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" (אסתר ט/כב), פסוק אחר אומר: "ויין ישמח לבב אנוש" (תהילים קד/טו). שילוב של שני פסוקים אלה מביא את מה שאומרים חז"ל, בגלל שנצטוינו במצות 'שמחה', לכן חייב אדם 'לבסומי' - להתבסם, כלומר: לרוות בפורים, כי זה האמצעי להביא שמחה ולהרבות בה. רש"י כותב 'ביין', בספרי ההלכה דנים, האם רש"י דיבר בהווה, כי היין היה מצוי וזול בזמנם, אבל למעשה כל משקה כהיל יכול להיות טוב עבור מצוה זו, או שזה דין מיוחד דווקא ביין (שד"צ), שהרי נסי הפורים באו דרך משתאות היין (אבודרהם).

מי שנמצא במקום בודד, ויש איתו בקבוק יין אחד, אם ישתה אותו בפורים, לא יהיה לו יין לארבע כוסות בפסח, האם יקיים: "אין מעבירין על המצוות" (פסחים סד/ב), ו"מצוה הבאה לידך, אל תחמיצה" (מכילתא שמות יב/יז, וברש"י שם), או שישאיר את היין לפסח, שהרי החיוב לארבע כוסות הוא עיקר הדין, ומי שאין לו כסף לקנות יין, שימכור את מלבושו כדי לקנות יין (ביה"ל תרצ"ה 'חייב'). יש צדדים לכאן ולכאן, וכנראה שהשתיה בפסח חשובה יותר מהשתיה בפורים (חשוקי חמד מגילה ו/ב). חז"ל תיקנו להרבות בפורים בשתיית היין, אך עקב החששות לתקלות העלולות לנבוע משתיה מופרזת, הובאו בפוסקים הסתייגויות בשיעור השתיה. אם יש חשש שעקב שתיה יתרה, עלול השותה לבטל תפילה, או ברכת הסעודה ונטילת ידים וכדומה, או אם יש חשש שבעקבות שתיה מופרזת תהיה קלות ראש ח"ו, או שהשיכור יעולל נזקים וכדומה, מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לשם שמים (ביה"ל תרצ"ה).

עד דלא ידע

כמה להשתכר? עד כדי כך שלא ידע להבחין בין 'ברוך מרדכי', לבין 'ארור המן'. לכאורה יש כאן הגדרה פשוטה, שהשיכור אינו יודע בין טוב לרע, או בלשון חז"ל: 'שיכור כלוט' (ערובין סה/א). אבל קשה להסביר את זה כפשוטו, כי דבר כל-כך ברור ופשוט, אמור גם השכור לדעת, אלא אם הוא כבר במצב של נפילה ושינה עמוקה. במפרשים רבו ההסברים לשיעור זה, ונציג תשעה-עשר מהם:

א _ "יין ישמח לבב אנוש" (תהילים קד/טו). בפורים צריך להרבות בשמחה, ואפילו להפריז בה יותר מידי, והשיכרות היא תוצאה בלתי נמנעת, אפילו אם מגיעים עד כדי עירפול חושים, ולא יודעים מאומה.

ב _ לשכב לישון ולהירדם, מתוך כך לא יודע כלל מעניינו של היום, שהוא 'ארור המן' ו'ברוך מרדכי' (רמב"ם).

ג _ לא לשמוח משום הצלתנו מגזרת המן, וגם לא שהשמחה תהיה בגלל ההצלה בזכות מרדכי, אלא השמחה צריכה להיות, אך ורק בגלל הדבקות בה' וקבלת התורה שזכינו לה בפורים, בלי שום חשבון אחר (יערות דבש ב/ב).

ד _ לא להיות ממוצע ופושר בין 'ארור' ל'ברוך', אלא שהשמחה תהיה קיצונית לגמרי (כת"ס).

ה _ תפקידה של האנושות הוא להרבות כבוד שמים, כפי שאומרים חז"ל: כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר: "כל הנקרא בשמי, ולכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו" (ישעיהו מג/ז. אבות ו/יא). ישנם שני אופנים בסיסיים לעשות כן, ומהם מתפצלות דרכים רבות ומגוונות. האופן האחד: "צדיק וטוב לו", והאופן השני הוא "רשע ורע לו", התוצאה זהה בשתי הדרכים.

כשפרעה שעט עם חילו אל תוך ים-סוף, אמר ה' למשה: "ואכבדה בפרעה ובכל חילו" (שמות יד/ד), זה לא פחות קידוש השם, מאשר לראות את שכר הצדיקים. אחת התחנות המרתקות בזמן הגאולה, תהיה היכן שמענישים את הרשעים המופלגים של ההיסטוריה, אנשים יעלו ירושלימה במיוחד עבור כך. בדור הקודם היו הרבה ניצולי שואה, שחלק מהתפילה לגאולה, היה כדי לזכות לראות את המחזה שהנביא ישעיהו מתאר בפרקו האחרון: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות, ואישם לא תכבה, והיו דראון לכל בשר" (ישעיהו סו/כד).

דוגמא נוספת לקידוש השם, שדווקא המן היה אחראי לו, היא מה שאומרים חז"ל: הטבעת - חותמת האשורים שהעניק אחשוורוש להמן, החזירה בתשובה, יותר מהתוכחה של ארבעים ושמונה הנביאים" (מגילה יד/א). הנה שתי דוגמאות שמעשיהם של הרשעים, גם הם מזיזים את ההיסטוריה קדימה בכיוון הרצוי. ממילא אם נשאל את מי שאינו שכור: "היכן יש יותר קידוש השם? בשכר הצדיקים או בעונש הרשעים"? ישנן דרכים ללמוד נושא זה, לברר ולהגיע למסקנה, ששכר הצדיקים יותר נכבד מעונש הרשעים, הקב"ה יותר חפץ בכך ויותר מתכבד בכך, יש פסוקים ויש חשבון (בר"ר ב/ה).

לכל אחד מהצדדים יש הגיון, שאותו השיכור אינו יכול לחשב, והוא לא יודע אם 'ברוך מרדכי', מזיז קדימה יותר מ'ארור המן' (מעין המועדים ימי הפורים). זו שאלה יותר מידי קשה לא רק עבור שיכורים, אלא אפילו עבורנו, אבל אנו לפחות יודעים באיזה צד של המיתרס אנו רוצים להיות, בעוד שהשיכור נשפך באהבת ה' בלי מצרים, והוא לא יאמר מה הוא יותר רוצה, אלא ירצה להיות היכן שיש יותר קידוש השם, וזו שאלה לא קלה.

ו _ גם כאשר תסתלק ממנו הדעת, שידע להבחין מי ארור ומי ברוך, והנאמר: 'עד דלא ידע', כלומר: אפילו מי שאינו יודע כלום, את זה הוא צריך להמשיך לדעת, שהמושכל ראשון שלו יהיה 'ארור המן', ו'ברוך מרדכי' (דעת חכמה ומוסר ג/רנה).

ז _ להרגיש את קירבת ה' באופן כה עליון, עד שיגיע לדרגה שהיא מעל הנהגת שכר ועונש, שם שולטת הנהגת היחוד, שהיא מהלך של "וחנותי את אשר אחון" (שמות לג/יט). שם הכל אחיד, פשוט ואחדותי, ואין שם חלוקי מדרגות של 'ארור' ושל 'ברוך'.

ח _ הכתוב: 'עד' הכוונה ולא עד בכלל, כלומר: שיגיע למצב שיכרות כזה שהוא עדיין יודע להבחין ולהודות על הנס (יד אפרים, בהגהות לשו"ע שם, דבר זה נגלה לו בחזיון לילה).

ט _ הדוגמא: 'ארור המן' ו'ברוך מרדכי' נבחרו בגלל שהגימטרייה של שניהם שווה; "חמש מאות ושתים". מי שהגיע למצב של רוויה זה, שאינו יכול לחשב את ערך המספרים של האותיות הללו, פטור מלשתות עוד (מגן אברהם). זו גם הגימטרייה של 'שבר', כי מי שאינו יודע לחשב זאת, נחשב כבר כ'שבור' דיו.

י _ ישנה רשימה ארוכה של ניסים שנעשו לעם-ישראל בפורים, חלקם היו עקרוניים בתהליך ההצלה, חלקם הוסיפו רק רווחה ושמחה. מי שירצה לערוך חשבון מדויק על כל נס ונס, לשלב אותו בתהליך ולהחליט אם הוא טבעת עקרונית בשרשרת או לא, אם כבר שתה שתים שלוש כוסות יין, יהיה לו קשה לערוך את החישובים בלי טעות (מש"ב רצה/ד).

יא _ בזמן הקדמונים היה פיוט ארוך המסתים בחרוזים, שפעם ענו השומעים: 'ברוך מרדכי' ופעם: 'ארור המן', בהתאם לחרוז של הקטע האחרון, מי שאינו עירני, עלול להתבלבל בקלות בין שניהם (אשכול).

יב _ נס חג הפורים היה על הצלת הגוף, לכן נצטווינו לשמח ביותר את הגוף בשתיית יין, כי השרוי במצב של אי-ידיעה ואי-הבחנה, דווקא אז, בזכות קדושת הפורים, יזכה לחוש את עומקה של האמונה הפשוטה ביחוד ה' ובהשגחתו, שאת כל פרטיהם אי-אפשר להבין בשכל, אבל כח תחושת האמונה, הרי נובע מהנשמה, שהיא מעל השכל. הסגולה להתעלות ולחוש את עומק האמונה, היא דווקא בימי הפורים, שבהם התגלתה ההשגחה, ואז ראו כולם שהצלתם באה באופן בלתי הגיוני, ודוקא בזכות צייותם למרדכי הצדיק, שמעשיו לא תאמו את כללי ההגיון הטבעי, הם אלה שהובילו לנצחון המופלא של נס פורים (מהר"ל דף מ"ט, ראה ליקומ"א ד-ה). בכך בא לידי ביטוי הכלל: "תכלית הידיעה היא שנדע שלא נדע" (בחינת עולם י"ג מ"ה). בדברים מסוג זה, שאין בהם את חוקי ההיגיון החומרי, גדול כוחו של השיכור משל הפיקח.

יג _ המן ביקש להרוג אותנו, ורצה לראותנו מושכבים ארצה פגרים מתים, לכן 'ונהפוך הוא'! אנו מושכבים ארצה מרוב שמחה ושתיה מוגזמת.

יד _ שכרותו של אחשוורוש הביאה את הנס, ואנו מראים בכך שאפילו בשכרותנו, הקב"ה מוביל את כל התכניות באופן הנכון, ואין אנו צריכים 'לעזור' מאומה.

טו _ בסעודת אחשוורוש נטלו היהודים חלק, וזה לא נכון היה לעשות, ואפילו השתכרו, על-כן משתכרים אנו כיום באופן כן נכון, כדי לתקן את העיוות ההוא.

טז _ את צמד המלים: 'ברוך מרדכי' יודע גם השכור לומר. אבל המבחן הוא לומר את כל המשפט: "ברוך מרדכי היהודי. ארורה זרש אשת מפחידי. ברוכה אסתר בעדי. ארורים כל הרשעים. ברוכים כל הצדיקים. וגם חרבונה זכור לטוב". זהו המבחן לשיכרות.

יז _ יש צדיק גמור, ויש צדיק בן צדיק, ובזה תלויים הכללים של "צדיק וטוב לו", השיכור שאינו יודע לחשב את זה, נחשב כשתוי די צרכו.

יח _ בלב של עובד ה' צריכה לבעור אש קודש, את האש הזו צריך להפעיל גם כדי לאהוב את הצדיקים, וגם כדי לשנוא את הרשעים. מי שמפריז לאחד הצדדים, או שהוא יותר אוהב את הצדיקים, או שהוא יותר שונא את הרשעים, באחד משני הצדדים, לא פועלת אצלו 'אש קודש', וכל-שכן אם הוא כלל אינו אוהב מישהו, או ששונא את הצדיקים ואוהב את הרשעים, בכל אחת מהדוגמאות החריגות הללו, לא 'אש קודש' בוערת בלבו. מי שיפריז בשתיית יין, לא יצליח לאמוד את מדת האהבה והשנאה שהוא צריך להביע, כלפי שני הקצוות המנוגדים הללו (עבודת לבב).

יט _ פורים נמצא בסימן של 'ונהפך הוא' (אסתר ט/א). המן היה בשיא הפאר, עם טבעת המלך בידיו, ומרדכי היה בשיא השפל, היה עליו גזר דין מוות בתלייה, והרג וביזה לכל עמו. המן הנכבד הכין בעצמו עץ גבוה לתלות עליו את מרדכי, לבסוף הוא נתלה בעצמו, טבעת המלך הועברה למרדכי, ואחוזת הארמון המפוארת של כל בני משפחת המן העניפה, עברה לרשות מרדכי (אסתר ח/א). זאת אומרת שהמן ומרדכי היו קשורים לגלגל ענק, עם זרוע ארוכה, המן בצד אחד למעלה למעלה, ומרדכי בצד השני למטה למטה. חצי סבוב בגלגל הפך את התמונה מקצה לקצה.

ככל שנצליח לרומם את המן יותר, בכך גם נשפיל יותר את מרדכי, ואחר כך המהפך יהיה משמעותי יותר, אבל הדמיון שלנו מצומצם, אם ננסה לרומם עוד ועוד, עוד ועוד, לא נצליח לחשב מעבר למסגרת הדמיון שלנו, במקום זה הבה נשתה חצי בקבוק יין, וכשנהיה באפיסת דמיון, ימתח הקב"ה את שני הקצוות עוד ועוד, עוד ועוד, הרבה יותר ממה שאנו מסוגלים, ואז כאשר יתחולל המהפך, הוא יהיה פי אלף יותר גדול ומשמעותי, ממה שהדמיון שלנו הצליח לחשב. כאשר תלמיד חכם אחד שמע את ההגדרה הזו ב'עד דלא ידע', הוא אמר: מרדכי והמן קשורים לשני קצותיה של זרוע ענקית, באמצע יש ציר, כדי שהזרוע תסתובב בקלות ובנחת, צריך לסוך את הציר בשמן, היין שלנו הוא ה'סיכה' שמעבירה בקלות את שני קצוות הזרוע, ואילו המחשבות שלנו גורמות לחריקה וקשיים בסבוב זרוע הענק הזו.

כרגיל אני מציע מה לשתות, היום ברשתכם גם אני אעשה 'נהפוך הוא', ואציע מה לא לשתות.

יין מתוק הוא נהדר, אבל לא בשביל לשתות ממנו הרבה, לכן עדיף יין יבש, כוס או שנים זה לא נורא, אך שתיה יותר מרובה, תהיה מלווה בכאבי ראש ולכן כדאי על כל כוס יין להוסיף לפחות כוס מים.

ממשקאות כהילים חריפים, של סביבות ארבעים אחוז ומעלה, נא לא לקחת יותר מכוסית אחת, בערך רבע כוס חד פעמית פשוטה. סיבובי הראש אינם שווים את הנזק. בקיצור, יין טוב, במידה וביקורת.

לחיים פורים שמח

שרגא – אתר היין הכשר