2017/11/22     ד' כסלו התשע"ח

מימי לא טעמתי טיפת משקה, הבו לי כוסית יין שכר, ואדעה!

הסיפור והמשל של בעל ה'דברי חיים' מצאנז

אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא (ויקרא כג,כז)

הדברי חיים מצאנז זצ"ל נהג לספר: מעשה בכומר אחד שהיה מטיף ללא הרף כנגד השכרות וזלילת המאכלות האסורות, המכלה כל חלקה טובה ומאבדת את ממונם ואת צלילות דעתם של האיכרים. סברו השומעים וקיבלו עליהם שלא להפריז בשתיה ושלא להסחף אחרי הטיפה המרה.

לא עבר יום אחד, והשיכור הראשון כבר התגולל בקיאו בראש חוצות. נזעקו האיכרים וגררוהו לבית הכומר, כדי שיקצוב את ענשו.
ספק הכומר כפיים וקרא: "איזה קסם יש במשקה הארור הזה, המסוגל לאבד את צלם האדם של האנשים, ולגררם לתהומות הניוול ואיבוד צלילות הדעת!"

"מה דינו?" תבעו לדעת.

כאן בא הכומר במבוכה, "איך אוכל לגזור דינו של אדם, אם לא עמדתי על גודל נסיונו? מימי לא טעמתי טיפת משקה, תמיד נזהרתי מלקרב אליו. כדי להעניש אדם, חייב אני לדעת מהו הנסיון שבפניו לא עמד. היודעים אתם – הבו לי כוסית יין שכר, ואדעה!"

מיהרו והביאו את היין שכר. הכומר טעמו בקצה הלשון, שנחרכה בחזקו של המשקה, ועיווה את פניו ממרירותו. ירק אותו בתיעוב, וקרא: "עונש מבקשים אתם לקצוב לו? הרי אין עונש גדול יותר מלגימתו של משקה נורא זה! הוא כבר העניש עצמו דיו בשתייתו – שלא לדבר על אבדן חושיו והקאתו!"…

וזהו שאנו אומרים בוידוי לפני השי"ת: "סרנו ממצוותיך וממשפטיך הטובים, ולא שוה לנו". כלומר, כל השנה כולו אנו מבוסמים בחטאינו ומתגוללים בסיאובם. אך עתה בפרוס האלול כשבאים אנו לשוב בתשובה על כך, ולאחר חשבון הנפש של ימי אלול ועשרת ימי תשובה מבינים ומכירים אנו במרירותו של החטא ובעומק השחתתו, וקוראים במר נפשנו: רבונו של עולם, מה לך עוד להענישנו. הן די לנו בעונש זה שסרנו ממצוותיך וממשפטיך הטובים, ולא שוה לנו – היש עונש נורא יותר מן החטא עצמו וזהו שאמרו: הוי בורח מן העבירה, ששכר עבירה – עבירה, ואין לנו עונש נורא יותר ממנה עצמה!…

מאתר דרשו