2017/11/22     ד' כסלו התשע"ח

סיכום דיני יין ומיץ ענבים לקידוש, כפי המציאות כהיום

 

אדר תשע"ז מהדורה שלישית עם תיקונים והוספות

סיכום דיני יין ומיץ ענבים לקידוש כפי המציאות כהיום

א) היין המהודר - יין אדום יבש

ב) היין המובחר

ג) יין 'טהור'

ד) יין 100%

ה) יין חצי יבש

ו) 'יין מתוק'

ז) יין מפוסטר

ח) יין לבן

ט) יין 'מבעבע'

י) יין מתוק ללא סוכר חיצוני

יא) יין 'מוסקטו'

יב) יין 'קל' / 'לייט'

יג) תערובת יין עם מיץ

יד) מיץ ענבים

טו) מיץ ענבים 'טהור'

טז) מיץ 100%

יז) מיץ מבושל

יח) מיץ לבן

יט) מיץ קפוא

כ) מיץ רגיל

כא) כוס הבדלה ושאר מצוות

כב) ד' כוסות

כג) שמחת יו"ט וחוה"מ

כד) כשרות היין

כה) בקבוקי היין

כו) שמירת היין: נספח 'יין חי' שבזמן התלמוד

סיכום דרגות ההידורים

עצות מעשיות בנושא היינות, רשימת יינות מומלצים, רשימת מיצי ענבים 100%

הקדמה

אודה לה' על שזיכני לברר נושא זה של הידור מצוה ביין ומיץ ענבים, שכן קיים בציבור חוסר ידיעה בכל הנוגע לעניינים אלו, ולא מצאתי מי שמקיף נושא ייחודי זה. והגם שבעז"ה במסקנת הדברים יוברר שרוב היינות וחלק ממיצי הענבים כשרים לכתחילה לכל הדעות, הרי ניכר בהלכה שהפוסקים הראשונים נתנו חשיבות גדולה לדירוג ההידורים ביין, ואף בטושו"ע מוקדש סימן שלם לנושא זה, ואילו פוסקי זמנינו כמעט לא עסקו בדינים אלו.

בשנים האחרונות חלו שינויים רבים בתהליך ייצור היין, אשר יצרו בעיות חדשות שלא היו קיימות בעבר, (כיון שהייצור נעשה בטכנולוגיה מתקדמת, אשר מאפשרת מצד אחד לשלוט יותר על מצב תהליך הווצרות היין ובכך למנוע פחת והפסדים, ומצד שני לתקן את טעמו של היין וכך לייצר שפע של סדרות קבועות של יינות), אך בקרב הציבור אין מודעות לשינויים אלו, כיון שידע הייצור נמצא ביקבים, ובפרט אצל הייננים.

וזאת למודעי, מאמר זה נערך ביגיעה גדולה ובעמל של מאות שעות, הן בחיפוש והעמקה בספרי הפוסקים, בשאלות וליבון העניינים עם רבנים גאונים שליט"א, והן בייעוץ ובירור המציאות (הלא ידועה לפרטי פרטיה) אצל ייננים, בעלי יקבים פרטיים ומשגיחי יקבים גדולים, וכל הדרך לוותה בסייעתא דשמיא גדולה למען זכות את הרבים, ובכל זאת לא תמלט שגיאה או טעות בידע ההלכתי, בידע המציאותי או בניסוח הכתוב. על כן, הגם שהקו המנחה בכתיבת הקונטרס הוא חיפוש האמת לאמיתה, אין אחריות בדברים הנכתבים בכדי לפסוק מהם הלכה למעשה, ואדרבה, נשמח לקבל הערות והארות, קטנות כגדולות, בכדי שנוכל להוציא מהדורה משופרת ומנופה.

לסיום, אכיר תודה לא"מ הרב ישראל מרדכי גרינברג שליט"א ולא"מ תחי', למו"ח הרב נפתלי צבי הילדסהיימר שליט"א ולחמותי תחי', לגיסי הרב יוסף שליט"א ולאחי הצעיר הבה"ח הלל נ"י, ובפרט לנוות ביתי המסורה תחי', שהתמסרו והקדישו הרבה מזמנם בעריכה ובהגהה ומתן סיוע.

אודה גם לרבנים שליט"א, ובפרט לגאונים תלמידיו המובהקים של הגריש"א זצ"ל ולבני ביתו, וכן להגאון הרב דב גרשון מלצר שליט"א ר"מ בישיבת מיר ירושלים, ולהרב שלום פרידר שליט"א והרב יהודה נויהוזר שליט"א, שסייעו לי רבות בליבון הסוגיות, ביישוב והבנת הדברים.

תודה נוספת לאנשי המקצוע, שבסבלנותם החכימוני מידיעותיהם, ובפרט להרה"ג אברהם ישעיה ינובסקי שליט"א, הרב שמעון פוזן שליט"א, הר"ר נחום קרלינסקי שליט"א, הרב אריה גנץ שליט"א, מר אוליביה (-יינן יקב 'טפרברג' (אפרת)), הר"ר צבי שור (-יינן יקב 'ציון'), מר מנדל (-יינן יקב 'כרמל'), מר פיליפ (-יינן יקב 'ארזה'), ולשאר בעלי היקבים הפרטיים המעונינים בעילום שמם, וכן למשגיחי היקבים: 'טפרברג', 'רמת הגולן', 'דלתון', 'יקב ירושלים', 'ארזה', 'ציון', 'כרמל' ועוד. לסיום אודה גם לחוקר הקרקעות מר עמוס הדס שהוסיף להבנת העבר.

פתיחה

פסחים קז. ת"ר אין מקדשין אלא על היין. ושם קו. ת"ר "זכור את יום השבת לקדשו" זכרהו על היין. ובתוס' (שם ד"ה זוכרהו): דזכירה כתיב על היין "זכרו כיין לבנון" "נזכירה דודיך מיין" ע"כ. [לרש"י (נזיר ד. ד"ה והרי), ר"ח (פסחים קז. ד"ה רבה), תוס' (פסחים קו. ד"ה זוכרהו בתירוצם השני), ולראב"ן (סוף מס' סוטה) לימוד זה הוא מדאורייתא, ואילו לתוס' (פסחים הנ"ל בתירוצם הראשון), ר"ת (נזיר שם ד"ה מאי), רמב"ם (הל' שבת פכ"ט ה"ו), רמב"ן (עה"ת שמות כ' ח'), ר"ן ותוס' רי"ד (פסחים שם ד"ה זוכרהו, עי"ש) אינו אלא אסמכתא בעלמא.] ב'שאלתות' (פ' יתרו וכי תשא) מבואר הטעם, משום שקידוש נחשב כ'שירה', ו'אין אומרים שירה אלא על היין' (כדרשת ר' שמואל בר נחמני בברכות לה. וערכין יא.).

כתב הבה"ל (סי' ער"ב ס"ה ד"ה מקדשין) וז"ל: "מי שחננו ה' שהיכולת בידו, בוודאי מצווה לבחור יין טוב ויפה לקידוש כדי לצאת ידי כל החששות וגם כדי לקיים מצווה מן המובחר" עכ"ל.

והנה, רוב היינות ומיצי הענבים שבהשגחה מהודרת בזמנינו בארה"ק, כשרים לכתחילה לרוב הדעות, ובפרט בשנים האחרונות שישנה מגמת עליה באיכות ייצורם עקב התחרות הגדולה שבין היקבים, ואנו לא באנו אלא לפרט את סדר דרגות ההידורים לפי מצב הייצור כיום.

בכדי שהקורא יוכל להבין את ההידורים ההלכתיים שישנם בכל יין, מן ההכרח היה להביא את תיאור אופן ייצור היין, ולהוסיפו בכל שלב הנוגע אליו, ובכך להבהיר את ההשלכות ההלכתיות שבזמנינו.

אופן ייצור היין בימינו:
"היין מתחיל בכרם" קובעים הייננים פה אחד. בחירת הענבים ליין היא הראשונה בדברים הקובעים את איכות היין. אלפי זנים של ענבים גדלים בשטחים שונים בכל רחבי העולם, כל איזור מתמחה בזן המתאים לו מבחינת אקלים המקום. מחיר ענבי היין נע בין 1-12 ש"ח לק"ג. המחיר נקבע לפי איכות הענבים המשתנה ותלוי במידת החמיצות, רמת הבגרות, כמות הנוזלים והסוכר הטבעי, צבע וחוזק העינב, כמות היבול לדונם בכרם (ככל שרבה תוצרת האזור רבה כך איכות תפוקת האדמה פחותה), גובה קרקע גידולו (במקומות גבוהים כגולן והרי ירושלים, הענבים משובחים יותר), כמות הגשמים ומי השקייתו, זמן הבשלתו בשמש ותקופת בצירתו של העינב.

בציר ענבי היין נעשה בחודשי אב-תשרי (בשונה מבציר ענבי המאכל הנעשה מחודש סיון), וזאת ע"מ להביא את הענבים לרמת בגרות ובשלות מקסימלית, הבציר נעשה באופן ידני (ליקבי בוטיק-יקבים קטנים), או מכני (ליקבים גדולים), שבו 'בוצרת הענבים' עוברת בין שורות הכרם, ובוצרת את אשכולות הענבים אל תוך מיכלים או דולבים. הדולבים מובלים ע"י משאיות, ומתרוקנות ישירות (ללא שטיפה) אל תוך בור היקב, אשר בתחתיתו 'חילזון' הדוחף אותם אל ה'דיסתמר קראשר' (מפריד-מועך) המפריד בין גרגירי הענבים לשדרות ושאר הפסולת הנשאבת החוצה, וגם מועך בעדינות את הענבים (בכדי למנוע את שבירת החרצנים אשר תוכנן מריר), רסק הענבים המתקבל נקרא בשם 'תירוש'. (לשלבי ייצור 'מיץ' ראה להלן סעי' י"ג).

ייצור היין מתאפשר אודות לתכונותיו המיוחדות של פרי העינב, בשר הפרי מכיל: נוזלים, סוכר וחומצה, אשר קובעים את טעם היין, חמיצותו, סמיכותו ורמת האלכוהול שבו. קליפת הפרי מכילה: חומר צבע, חומצה, ויטמינים ומינרלים, התורמים ליין האדום. על גבי הפרי דבוקות בטבעיות 'שמרים' (אלו יצורים מיקרוסקופיים חיים הנקראים 'פטריות', שהם הופכים את סוכר הענבים לאלכוהול, וגם מייצרים פחמן דו חמצני ע"י התססתם את היין), וחיידקים המסייעים לתסיסה המלולאקטית (להלן), וביניהם 'בקטריות' (הם חיידקי חומץ אשר גורמות ליין להחמיץ, בבואם במגע עם חמצן).

תסיסת היין: בעבר השתמשו לתסיסה זו (וכיום במקומות בודדים בלבד) בתהליך הטבעי, שבו השמרים באים במגע עם סוכר הפרי שבמיץ, מתסיסים את התירוש והופכים את הסוכר לאלכוהול, (היחס הנמדד הוא: 18 גרם סוכר = 1% אלכוהול לליטר, ובשפה המקצועית: יחידת 'בומה'), תסיסה טבעית זו נמשכת כמה שבועות, אמנם בימינו נוהגים בהתססה מבוקרת הנמשכת כ 5-8 ימים (וביינות לבנים בהם מעוניינים לשמר אתהמרכיבים והטעמיםהעדינים ע"י טרמפטורת תסיסה נמוכה, היא נמשכת אף יותר זמן), שבה מושמדים שמרי הפרא הטבעיים שע"ג הענבים, ע"י הכנסת שמרים [בעלי חיים מקרוסקופים ששמם 'בקטריות'] מתורבתים שגודלו במעבדות בעשרות זנים, בהתאמה לזן העינב, ולרמת האלכוהול והטעם הרצויים ביין.

תסיסת היין האלכוהולית נעשית ע"י הובלת 'תירוש' הענבים (וביין לבן אשר נסחט מהמיץ ונפרד מקליפותיו קודם לכן (כדלהלן) מובל רק המיץ לבדו) אל מיכלי תסיסה מיוחדים שבהם פועלת מערכת קירור [בכדי למנוע בשעת התסיסה התחממות יתר של התירוש העלולה לעצור את פעילות השמרים]. (בעבר הענבים נכתשו בגת העליונה, בה נשאר התירוש לתסוס תסיסה האלכוהולית, וממנה נשפך הנוזל לבדו אל הגת שבמפלס התחתון, הנקרא 'יקב', ובבריכה זו העשויה מאבן קרה, נשאר התירוש לתסוס את התסיסה המלולאקטית, כשלאחמ"כ העבירו את היין לכדי חרס עם חור ששכנו במרתפים קרירים וכך נשמרה טרמפטורת תסיסה זאת נמוכה.)

ביינות ממותקים מוסיפים את הסוכר במהלך התסיסה ולאחריה, ובכך התסיסה יעילה וגם בטוחה יותר, משום שהסוכר מזונם של השמרים. כמו"כ, הסוכר המרוכז המוסף משמר את היין מקלקולי חיידקים ובקטריות לסוגיהם, שהרי כידוע סוכר הוא משמר טבעי.

[התפחת בצק משמשת כמשל לתסיסת היין, משום שגם בה מתפתחים שמרים חיים אשר מתסיסים ומתפיחים את הבצק ע"י מגעם עם עמילן (סוכר) הקמח, בתנאי שהבצק נשמר בחמימות רצויה, המתאפשרת ע"י מים חמימים (לא מים רותחים ממש, כדי שלא לעצור את פעילות השמרים), וטרמפטורת אויר חמימה, (ובהוספת סוכר לבצק, התפיחה תהיה גבוהה ובטוחה יותר).]

ברוב היינות (וחלק ממיצי הענבים) יש צורך להכניס חומצה, בכדי לאזן ולשבח את טעמו, מפני שאין ייצור היין כייצור מזונות אחרים שהינם ע"פ מתכון קבוע שבשליטת היצרן, אלא מצד אחד הוא תלוי בענבים, שככל מוצר טבעי אחר, מידת החמיצות, רמת הסוכר וכמות הנוזלים שבהם משתנית כל בציר כדלעיל, ומצד שני הוא תלוי ברמת הצלחת תסיסת היין במיכלים ויישונו בחביות, אשר שניהם יחד חוברים לקבוע את איכות היין וטעמו.

[בייצור היין האדום מתווספים שני תהליכי השבחה שאינן קיימות ביין הלבן: א) התירוש תוסס יחד עם הקליפות, ועי"ז היין מקבל מהקליפות הכהות את צבעו האדום (אנטוציאנינים), את הארומה והטעם, אשר הופכים את היין לסמיך, כבד ועשיר, בניגוד לזנים הירוקים שטעמו של היין הנוצר מהם קל, עדין ודליל יותר. ב) לאחר גמר התסיסה האלכוהולית, היינות האדומים המשובחים תוססים שוב בתסיסה מלולאקטית אשר איטית יותר ונמשכת לאורך כמה שבועות ואף חודשים, בתסיסה זו נהפכת החומצה המאלית (שהיא עזה) לחומצה לאקטית (שהיא רכה יותר) ע"י חיידקים, ובכך היין משתבח יותר בסמיכותו, בטעמו ובארומתו, (תסיסה זו אינה נעשית אצל עושי היין הביתי, ולכן לעיתים יינם נחמץ, או שפעמים תסיסה זו תיעשה אצלם מאליה כעבור זמן בתוך הבקבוק). אמנם ביין הלבן אין צורך בתסיסה זו, כיון שחומצתו החזקה טובה ומתאימה לאופי היין, ואין בו את החומצה המאלית ורק מעט מאוד אנטוציאנינים, ולכן אין צורך בתסיסה מלולאקטית ע"מ לרכך ולייצב את היין.]

יישון היין: יין חדש (בהגדרה מקצועית: יין שבוקבק בתוך שנה מסחיטתו) נשמר במיכלי נירוסטה רגילים (ולפעמים אף עם שבבי עץ), ולאחמ"כ מתבקבק בהגיע העת. ואילו יין מובחר מתיישן (עד 3 שנים) בחביות עץ אלון משומשות או חדשות, אשר משביחות עוד יותר את טעמו, ונותנות לו עפיצות רכה (שלא נשאר בפה טעם יבש ובוסרי כיין החדש), בהתקשרות הטאנינים (מולקולות הנותנות בפה את תחושת המלאות) שבעץ ושביין, ע"י מגעם זה בזה (בעזרת החמצון המבוקר הנוצר ע"י חדירת החמצן דרך דפנות העץ הנושמות). לא בכדי מחירו של יין זה יקר, הן משום שעלות חביות אלו יקרות (כ 800-900 יורו לחבית של 220 ליטר המחזיקה 5 שנים), והן משום שיין זה דורש השגחה ופיקוח תמידי, שמירה על טרמפרטורה קרירה ומבוקרת בחדר החביות, הלחת החדר להפחתת אידוי היין, וכן פעולת 'טופינג' (-מילוי והשלמת יין שהתאדה בטבעיות מתוך החביות) מדי כשבועיים, שללא פעולה זו יחמיץ היין ע"י החמצן שחדר בהם דרך העץ הנושם. (וכדמצינו ברש"י (ב"מ מד. ד"ה אבל) שכתב 'שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר'.)

פקק השעם של היינות היוקרתיים, נועד אף הוא (בנוסף ליוקרה) להשבחת היין, בדומה להשבחת היין בחביות עץ (וכמובן ברמה נמוכה יותר), משום שעשוי מעץ השעם שהוא חומר טבעי ונושם כחביות עץ, וכך גורם לכניסה של חמצן ברמה מסוימת. (וההמלצה לאכסנו בשכיבה, היא לשמירה על רטיבות פקק השעם, כדי שלא יתכווץ ויתייבש, שאזי יחדור חמצן מעבר לכמות הרצויה.)

בִּקבוק היין: לאחר גמר התסיסה התירוש נסחט ב'פרעס' (מכבש), והיין נכנס להליך 'ייצוב בקירור' בו המיץ או היין נכנסים ל 0-2 מעלות בכדי למנוע משקע של אבן יין, [וביין הלבן נוסף קודם לכן 'ייצוב בחום', בו מוכנס חומר הצללה ('בנטונית' -אדמה מינרלית טבעית, או חלבון ביצה..) הסופח אליו ומונע משקע של חלבון הענבים.] לאחר שקיעת הפסולת לתחתית המיכל, היין מסתנן בפילטרים מיוחדים רבי עוצמה. ביין מוכנס ביסולפיט (=גופרית, בצורת אבקה) המשמש בתפקיד כפול של אנטיאוקסידנטים (מונע חמצון במגע היין עם מולקלות של חמצן), ואנטיבקטריאלי (מונע התפתחות בקטריות), וביינות אשר יש בהם שארית סוכר (כיין מוסקטו, חצי יבש או מתוק) מוסיפים גם סורבט המשמיד את השמרים ומונע מהם להתסיס את היין במגעם עם הסוכר.

א) היין המהודר-יין אדום יבש

כתב הרמב"ם (הל' איסורי מזבח פ"ז ה"א): "לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחילה וכו', אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר". עוד כתב (שם פ"ו ה"א): "כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר כך הנסכין יהיו תמימים ונבחרים שנא' 'תמימים יהיו לכם ונסכיהם".

ב"ב צז. אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב אין אומרים קידוש היום אלא על יין הראוי לינסך ע"ג המזבח. למיעוטי מאי, אילימא למיעוטי יין מגיתו וכו', והא אם הביא כשר, אנן אפי' לכתחילה נמי וכו', (ברשב"ם (ד"ה ואם): וכיון דלנסכים כשר בדיעבד, לגבי קידוש חשיב לכתחילה, דלא חמיר קידוש כניסוך). אלא למיעוטי שריחו רע, ואיבע"א לעולם למיעוטי מגולה, ואע"ג דעברי' במסננת כר' נחמיה אפילו הכי "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך" (מלאכי א' ח', ופירושו: אם תקריב את קרבנך הכחוש לפחה [שר] שלך, האם ירצה בך ויחון את פניך?). וביאר הב"ח (סי' ער"ב ס"א), שכשם שפסולי מזבח נאסרו משום 'הקריבהו נא לפחתך', כך גם לגבי קידוש פסולים מהאי טעמא גופיה.

ועפ"ז הסכימו בטושו"ע (שם ס"ג) לפסול יין שריחו רע או יין מגולה. אולם הכשירו ביין מגיתו, יין שבפי החבית (שיש בו קמחים), יין שבשולי החבית (שיש בו שמרים), יין כושי (שהוא שחור), יין בורק (שהוא לבן מידי ולגריעותא), יין הליסטון (שענביו נתמתקו מהשמש), יין סתם של מרתף (שלא בדקו אם טוב הוא או לא), כיון שכל אלו כשרים בדיעבד למזבח. וסיימו שם: 'ומכל מקום מצוה מן המובחר לברור יין טוב לקדש עליו', וכוונתם ליין הכשר למזבח גם לכתחילה. (וכן מוכח בב"ח שם ד"ה ויין, וגם שזה לאפוקי ממיץ ענבים.)

ולפ"ז, אף שכל היינות וחלק ממיצי הענבים המיוצרים בימינו ונזכרים להלן, כשרים להלכה לכתחילה לקידוש לכל הדיעות, מכל מקום היות ובטושו"ע לאחר שמנו את היינות הכשרים לקידוש אף לכתחילה, כתבו, שמ"מ מצוה לברור יין טוב לקדש עליו, א"כ בימינו שייצור היין ובִּקבוקו הם באופן תקין, ובד"כ לא נוצר בו מצב של אחד מהפסולים דלעיל, א"כ 'יין טוב' שעליו דבר השו"ע יתבטא בהמנעות מיין שריחו חומץ (הנובע משמירה לקויה של היין היבש שאזי מתחיל להחמיץ מעט, או אצל הרבה מהמכינים יין לבדם בביתם שלפעמים גם טעמו חומץ מחוסר ידע ומיכשור), או יין מגיתו (שזהו מיץ ענבים). [ואולי גם ביין 'מוסקטו' (ואולי אף בחלק יינות 'חצי יבש' או 'מתוק ללא סוכר') יש להסתפק, כיון שלא הושלמה תסיסתו.]

וכ"כ המשנ"ב בשם המג"א (שם ס"ק ג', ומקורו – להלן סעי' י"ד) והפמ"ג (שם), שמצוה מן המובחר לקדש על 'יין ישן שעברו עליו מ' יום' דהיינו שנשלמה תסיסתו.

[אפשר לומר שסברת הדברים היא כפי שמצאנו בגמ' ברכות (לה:) שהטעם שתקנו חז"ל לברך בפה"ג על היין, הוא משום שבשונה משאר משקאות, היין משמח (ע"י האלכוהול ושאר התכונות שבו) וגם סעיד (שמשביע וממלא את הגרון ע"י טעמיו הפירותיים וגופו המלא), משא"כ מיץ ענבים שאמנם הלשון תחוש בטעם המתוק של המיץ, אך הוא לא משמח ולא סעיד.]

עוד נווכח בסעיפים ו' וח', שגם ביין שהושלמה תסיסתו, עדיף להימנע מיין לבן (לחשוש לדעת הרמב"ן), ומיין מבושל ושיש בו דבש (לחשוש לדעת הרמב"ם ועוד גאונים).

ולדברים אלו, בימינו שמצויים בחנויות יינות לרוב, ואדרבה, היינות הלא מבושלים בדר"כ אף יוקרתיים יותר, אם כן מצוה מן המובחר לקדש על יין אדום שאינו מבושל ואינו ממותק. [והיינו יין יבש אדום (שיבש ממתיקותו, כיון שהסוכר הטבעי שבעינב הפך לאלכוהול) אשר מצויין עליו "לא מבושל".]

ב) היין המובחר

נוכחנו לעיל סעיף א', שהגם שמעיקר הדין אפשר לכתחילה לקדש על כל יין ורק יש מצוה לקדש על יין טוב, דהיינו שאין פגום טעמו מכל סיבה שהיא, מ"מ לכאורה יש לכתחילה לקדש על יין אדום יבש, או לפחות לנסות להדר כסדר דרגות ההידורים המסוכמים בסוף הקונטרס, בכדי שלא להכנס למחלוקות הראשונים.

אמנם מובא בספר 'דרור יקרא' (בכמה מקומות) מהגריש"א זצ"ל, שבימינו לא נהגו להחמיר כהרמב"ם וע"כ אפשר לכתחילה לקדש על יין ממותק, מפוסטר או לבן, היות והם כשרים לכתחילה 'מן המובחר'. וכן שמעתי מהגרד"ג מלצר שליט"א שבסוף ימיו הגריש"א הסכים לזאת להגר"י לוינסון זצ"ל שיש להקדים את היין הערב לו ע"פ חומרת הראשונים. (וכן נהג הגריש"א בעצמו שלא לחוש לדעת הרמב"ם). [סימן לדבר: סי' 'ער"ב']
וכך אמר הגרי"י פישר זצ"ל לגרד"ג מלצר שליט"א, שיותר יש ענין להדר במצות "זה אלי ואנוהו" שהיין יהיה טעים וערב לו, מאשר בחומרת הרמב"ם. [וכמו שמוכח מרש"י והרשב"ם בפסחים (צט: ד"ה לא) לגבי אכילת מצה לתאבון, שהידור מצוה בעניני אכילה מתבטא בכך שהוא "לתאבון", ובשונה משאר חפצא של מצוה שמהדרים בחפצא עצמו, מבלי להתחשב בטעמו האישי של המשתמש בו.]
ודברים אלו נאמרו רק לגבי יין ולא על מיץ ענבים, כיון שנוכחנו שכתב המג"א שמצוה מן המובחר לעשות קידוש על יין ישן, א"כ כל הדין של "ערב" יתבטא רק בין סוגי היינות הישנים ולא במיץ ענבים שאין בו מצוה מן המובחר. (ולגבי מש"כ המשנ"ב והבה"ל (שם ס"ט) בשפת חביבה עליו, עי' בספר 'מעדני אשר' ח"ג סי' פ'.)

ג) יין 'טהור'

יש שרצו לפקפק, שבימינו קשה למצוא יין הכשר למזבח לפי שיטת הרמב"ם הפוסל יין שיש בו דבש (להלן סעי' ו'), כיון שכמעט בכל היינות היבשים בשוק (ואפי' ביינות משובחים) מכניסים רכיבים שאינם קריבים ע"ג המזבח, כגון: שמרים, ביסולפיט, חומצת מאכל, אלכוהול וסורבט.

אמנם שמעתי מהגרד"ג מלצר שליט"א לתרץ, (וכך הבין בס' 'פסקי תשובות' סי' ער"ב הע' 41), שכל פסול הוספת הדבש הוא משום שאסור להקריב אפי' כל שהוא ממנו ע"ג המזבח, ואילו רכיבים אלו הגם שאינם קריבים לכתחילה, אין איסור בהקרבתם, וע"כ אינם פוסלים את היין אלא בטלים אליו.
[אולם יש להקשות, שהרי האלכוהול מיוצר ממולסת סוכר רגיל. (למעט ב'כרמל' בו לתקופות יוצר מעבים ע"י מתקן זיקוק)
ואולי אפשר לתרץ, שהסוכר נהפך להיות יצירה חדשה, שהרי כעת אין באלכוהול שום מתיקות, וצ"ע.]

ויש לחדד את הדברים עוד, שבשונה מהמקובל ש"דעת הרמב"ם" היא הדעה המחמירה, למעשה מוכח שהרמב"ם לא החמיר מעבר לאיסור "דבש ושאור", ואדרבא, השו"ע החמיר ב'לכתחילה' יותר ממנו.
שהרי הרמב"ם לא החמיר לפסול לקידוש את אלו הפסולים לכתחילה למזבח, שהרי במשנה במנחות (פו:) כתוב, שלא הביאו יין לניסוך על המזבח מבית הזבלים ולא מבית השלחים ומה שנזרע ביניהם, ולא יין ישן (שחלפה שנתו), ולא מן הדליות וכו', ואילו לקידוש אפי' למצוה מן המובחר לא מצינו הקפדות אלו אף לדעת הרמב"ם, אלא באמת הרמב"ם שדימה (להלן סעי' ו') בין יין הקידוש ליין המזבח, פסל רק את הפסולים בדיעבד למזבח מכל סיבה, וכלול בכך דבש ושאור שנפסלו מגזה"כ, ולא שאר פסולים ובכללם יין מגיתו.
משא"כ הטוש"ע (הובאו לעיל) שכתבו, שמצוה מן המובחר לברור "יין טוב", כוונתם לאפוקי מהפסולים אף לכתחילה למזבח משום פגם, כיון שהשו"ע לא דימה לגמרי את דיני יין לקידוש אל דיני יין למזבח, אלא פסל לכתחילה או אף בדיעבד גם את הפסולים המוחשיים (שלא הוזכרו לגבי המזבח), שהיין השתנה בהם לרעה או שנפגמה ממשובחות היין באופן הנראה לעינינו, ולכן יש בשו"ע את ה'מצוה' שבאה למנוע מלקדש על יינות פגומים מעט ולא באופן משמעותי, משא"כ שאור ודבש ושאר פסולי מזבח שבאופן מעשי בימינו אינם פוגמים ביין, אף לקידוש הם לא יפסלוהו.
אלו שבכל זאת רוצים להחמיר ולקיים את ה'מצוה מן המובחר' ביין טוב ונקי לגמרי ללא תוספות, (ונצרף לזה את דעת ה'תשובות והנהגות' (ח"ג סי' פ"ז) המחמיר וטוען שביסולפיט, סורבט, וחומצה פוגמים בטעם היין), אזי כך: [בשונה מהשמועות המסולפות המסתובבות לגבי הוספת חומרי טעם או צבעי מאכל ביינות, התוספים הם אך דלהלן:]

שמרים: גם בייצור פרטי, מן ההכרח בימינו להוסיף שמרים, מפני שלולא כך אין שליטה כלל על תוצאות היין. (מצויים בארץ רק בודדים, יקבי בוטיק ויקבים פרטיים, שמייצרים יין ע"י תסיסות טבעיות.)

ביסולפיט: גם רכיב זה הוא כמעט הכרחי בכל היינות בכדי למנוע חמצון, וביקבים הקטנים הוא מוכנס בכמות מזערית מאוד (מ"ג אחד לליטר), וגם ביקבים הגדולים שמכניסים מעט יותר (בעוד שע"פ חוק אפשר להכניס עד 180 מ"ג לליטר יין), הוברר אצל כמה ייננים, שבהכנסת ביסולפיט במינון נכון אין מורגש טעמו כלל, אפי' לייננים!
(ושמעתי שב'ענבי ירושלים' אינו מוכנס, וכן ישנם שמייצרים יינות ללא ביסולפיט כלל, כגון, 'אלימה' של יקב 'אור הגנוז', 'נטורה' של 'יקבי ציון', ועוד. רק דא עקא צריך להזהר שלא יבוא שכרו בהפסדו, כיון שהרבה מיינות אלו מתקלקלים במהירות לאחר הפתיחה, בהעדר חומר מונע חמצון מינימלי.)

חומצה: תוספת החומצה הכרחית לתיקון הרבה מהיינות. בפרט בא"י אשר היא ארץ חמה וענביה בשלים במהירות, ועי"ז חמיצותם נפחתת, וזקוקים הם לתוספת חומצה הן לשיפור הטעם והן למניעת התפתחות בקטריות. ולדעת הייננים, לא רק שהחומצה אינה פוגמת, אלא שבהעדרה היין נחשב לפגום ואינו ערב לטעמם כלל. [חומצה זו, ע"פ רוב היא חומצה טרטרית העשויה מיין עצמו (בד"כ מענבים שגדלים במקומות קרים וכמעט ללא שמש, שאזי חומצתם גבוהה ומתיקותם נמוכה. ודוגמה לכך צרפת, בה החוק אוסר להוסיף חומצה, בעוד שמתיר להכניס סוכר גם ביינות יבשים), ויש שמשתמשים בחומצה פאמרית או לימון הדומים בתכונותיהם לחומצה הטרטרית.]

אלכוהול: משמש לחיזוק יינות מתוקים העשויים מענבים חלשים או דוגמת 'פורט', ולעיתים נאלצים להשתמש בו גם ביינות יבשים לצורך תיקוני טעם.

סורבט: הגם שאפשר לסנן את היין בסינון מקרוביולוגי, ביקבים הגדולים לא מעונינים לקחת סיכון באפשרות של היוותרות אי אלו שמרים ביין, ולכן הם מוסיפים סורבט ביינות עם שארית של מתיקות מכל סוג שתהיה. (וכדלעיל בסוף הפתיחה)

ד) יין 100%

בביאור הכיתוב "כשר לדעת מרן הב"י"

ישנו כיתוב הנפוץ ע"ג תויות הבקבוקים "כשר גם לדעת מרן הב"י" אשר רוב העולם אינו יודע פשרו (כולל חלק מבעלי היקבים והמשגיחים...).

כשנעמיק בחקר הסוגיה נמצא כך:

הגמ' בב"ב (צז:) אומרת, שהגם שיין מזוג במים פסול למזבח, הרי שלקידוש הוא מתעלה יותר. וההסבר, כיון שכל דימוי הקידוש לניסוך הוא כדי להוכיח מהו יין מעולה, אולם דין מזיגה שונה, שזהו עילוי היין שע"י מזיגתו הוא ערב יותר לשתיה.

ובשו"ע (סי' ר"ד ס"ה) כתב: שמרי יין שנתן בהם מים, אם נתן ג' מדות מים ומצא ד' מדות הוה לה כיין מזוג ומברך בפה"ג, ואם מצא פחות מד' מברך שהכל, והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינן חזקים כ"כ, נראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין באותו מקום. ע"כ.

וכתב הרמ"א בשם האגור 'הגה, ובלבד שלא יהיה היין אחד מששה כי אז ודאי בטל'. [כוונתו לאחד מששה מלבר דהיינו אחד משביעית, וכמו שמוכח מהמשנ"ב (סי' ר"ד) שכתב 'אם שפך על היין מים, אפי' יותר משלושה חלקים עד קרוב לששה, ג"כ יין גמור'. וכן כתב במהרי"ל גופא (סי' קמ"ב), 'ואי הוי פחות מששה על חד ניזל בתר טעמו' (וכמשמעות התוס' בחולין שהביא שם).]

ותמהו ב'עולת תמיד' (שם ס"ק ז'), ב'ערוך השולחן' (שם ס"ק ט"ז), ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"א) על הרמ"א, שהרי לא מצאנו בשום מקום בש"ס שאפשר למזוג מים בפחות מרבע יין (חד על תלת).

והסיקו העו"ת והערוה"ש (ואלה תוכן דבריהם), שנחלקו המחבר והרמ"א, המחבר סבר שמשערים לפי שיעור המזיגה הנצרך לפי חוזק היין, (ועל כן, אם בזמן חז"ל שהיינות היו חזקים יכלו למזוג רק עד חד על תלת, ק"ו בזמנינו שהיינות חלשים שא"א בפחות מכך, ואדרבא, צריך למוזגם ביותר יין), אבל הרמ"א שמקורו מהאגור המעתיק מהמהרי"ל (סי' קמ"ב, שהביא דעת התוס' בחולין כה: ד"ה המתמד) סבר, שמספיק שהיין יהיה יותר משביעית בכדי שלא יבטל טעמו. וסברתו, שעל אף שהיינות בזמנינו חלשים יותר, מ"מ הכל תלוי לפי שיעור המזיגה שנהגו בו אנשי המקום לקרותו יין, שאין הלכה למשה מסיני מהו שם יין, אלא הכל כמנהג המדינה, ובזמן הש"ס תפסו שכל שהוא פחות מרבע יין אין לו שם יין, אבל יש מקומות שעד ששה חלקים מים נחשב יין, אולם שביעית יין תתבטל בששה חלקים מים. (ואף שבשאר מקומות מצינו שאין ביטול בפחות מאחד בשישים, מכל מקום יין שונה משאר תערובות הן לגבי איסורים והן לגבי ברכה, כיון שכשהוא מתערב ביותר מדי מים הוא נעשה כקיוהה בעלמא).

והוסיפו העו"ת והערוה"ש, שא"כ במקומותינו (של העו"ת והערוה"ש) שהיין חלש מאוד [ואין דרך להוסיף מים כלל], אם יוסיף אפי' מעט מים, ברכתו ספק 'שהכל'. והביאו הא"ר (סי' ר"ד ס"ק י'), וכתב שכן דעת הלבוש, והמחה"ש (שם ס"ק ט"ז).

וב'פני האריה החי' (להגרח"ל מסטוויסק זצ"ל [במכתבו אל הח"ח], סי' ל"ח ס"ק ט') מבואר, שאפשר להוסיף מים כל זמן שהיין הוא הרוב. ואילו הפמ"ג (שם א"א ס"ק ט"ז) כתב, שאפשר למזוג יין ומים במדה שוה, וגם ה'כף החיים' (שם ס"ק ל"ב) מסיק שאפשר להוסיף מים רק עד חצי, ואחריו נמשך ה'אור לציון' (ח"ב סי' כ' ס"ק י"ז), (והוסיף, שאם היין חזק מאוד ניתן להוסיף גם יותר ממחצית מים).

אולם במשנ"ב מיישב בפשטות (ע"פ ביאור הגר"א שם), שלא נחלקו כלל המחבר והרמ"א, אלא קיימים כאן שלושה נידונים: א) מזיגת שמרי יין במים, כפי שנהגו בעבר. ב) מזיגת שמרי יין במים, בזמנינו. ג) מזיגת יין במים. והיינו שקיים הבדל בין מזיגת שמרי יין אשר הלחלוחית יין שבהם בין כך חלשה, לבין מזיגת יין ממשי אשר טעמו חזק, וניתן להוסיף עליו מים כל זמן שעדיין טעמו נרגש, ובלבד שלא יתבטל אחד בשש.

ובשו"ע (שם ס"ה) הובאו שלושת הנידונים שלכל אחד ישנו מקור אחר, מרן המחבר הביא את (א) דין מזיגת שמרי יין בזמנם, שצריך שימצא רבע לחלוחית יין מכלל הנוזלים, ומקורו דעת ת"ק בב"ב (צו:), וכן את (ב) דין מזיגת שמרי יין בזמנינו שלא יספיק בהם רבע לחלוחית יין, כיון שאין היינות חזקים כבימיהם ומקורו דעת רבינו יונה (ברכות ספ"ו). ואילו הרמ"א הביא את (ג) מזיגת יין עצמו (שצריך יותר משביעית), וזהו דעת האגור בשם המהרי"ל.

[אמנם עדיין תמוה שהרי הרמ"א הביא את דבריו כהמשך לדברי המחבר, וכאילו בא להחמיר על דברי המחבר, ואילו לדברי המשנ"ב המחבר איירי בשמרי יין והרמ"א ביין ממש, ולא מצינו שום קולא בדברי המחבר לענין יין ממש, יותר מדברי הרמ"א.

ואולי אפשר לתרץ שכשהמחבר כתב בסוף דבריו "ונראה שמשערים לפי מזיגת היין באותו מקום" כוונתו למזיגת יין ממש ולא ליין הבא משמרי יין, והיינו שיש יחס בין מזיגת היין האמיתי לבין היין הבא משמרים, וכשרגילים למזוג את היין האמיתי ביותר מרביע יין, א"כ אף ביין הבא משמרים לא יהיה נחשב ליין בפחות מכך, ומ"מ עלה מדברי המחבר ששיעור מזיגת יין (אמיתי) הוא כפי רגילות המזיגה באותו מקום, וזהו בין לחומרא ובין לקולא-במקום שהיין חזק יותר ורגילים למזוג בפחות מרביע, וע"ז קאי דברי הרמ"א לסייג שבלבד שלא יהיה היין אחד מששה, שבזה לא יועיל מנהג המזיגה באותו מקום, שבשיעור מה, בוודאי הוא בטל במים. (ובזה תתורץ קושית ה'תהלה לדוד', עי"ש)]

וישנה סייעתא לתירוץ המשנ"ב ע"פ דברינו להלן, שמרן המחבר היה גר בתורכיה אשר עשירה בענבים וע"כ לא היה לו ענין להגביל שלא יהיה יותר מאחד בשישה, מה שאין כן הרמ"א אשר גר בפולין שלא גדלו בו ענבים והיין היה שם ביוקר, ולכן היה צריך להוסיף על המחבר ולפרט עד כמה ניתן לדלל את היין, ומאידך, לכן גם כתב שיינות שלנו טובים בלא מזיגה, כיון שהיו חלשים.

נמצא לפ"ד המשנ"ב שאין כל משמעות בכיתוב "כשר לדעת מרן הב"י", משום שהב"י והרמ"א כלל לא נחלקו (וגם לב"י מספיק יותר משביעית שהוא 15% יין).

והנה בשו"ת 'חזון עובדיה' (ח"א סי' ו' ס"ב ובהערה שם) כתב, שלפני עשרות שנים סיפר לו בעל יקב שהיין אשר מייצרים במפעלו עשוי מ17% יין, וחרה לגר"ע על המכשלה, היות וה'כף החיים' הבין שדעת הרמ"א שמספיק יותר משביעית יין, ואילו מרן הב"י מחמיר שלא מספיק אפי' רבע יין, וכהבנת העו"ת. ובנוסף לכך, גדולי האשכנזים החמירו שצריך חצי או רוב יין וע"כ תיקן הגר"ע יוסף זצ"ל, שרק יין שיש בו יותר יין ממים וכתוב עליו 'כשר לדעת מרן הב"י' הוא הראוי לקידוש.

ולכאורה יש לתמוה:

א) הלא מרן הב"י (סי' ר"ד ס"ק ה', ו') העתיק את שלושת נידונים אלו עם מקורותיהם ולא נחלק עליהם, וגם הרמ"א (ב'דרכי משה הארוך' שם ס"ב ד"ה ומצא) הביא את רבינו יונה הנ"ל. (שאלה זו מוגבלת לסוברים שאין בהתעלמות מרן הב"י בפסקיו בספרו 'שו"ע' בכדי לחלוק על הנידונים שלא הביאם [עי' בספר 'יד מלאכי' מה שהביא בזה].)

ב) מדוע בחרו הכה"ח והגרע"י בשיטת העו"ת, והתעלמו מיישובם של הגר"א והמשנ"ב שהיו אחרונים אחריהם.

ג) הלא תרוצם של הגר"א והמשנ"ב מוכרח, כיון שמרן הב"י הביא בהל' יין נסך (יו"ד סי' קכ"ג ס"ח, ובכס"מ הל' מאכלות אסורות פי"ז ס"ט), לחלק בין שמרי יין שבפחות מחד על תלת טעמם כקיוהה בעלמא, לבין יין גמור שאפשר לדללו עכ"פ עד ששה חלקים עם יין, [ולא חילק בין ברכת בפה"ג לבין דין יין נסך].

ד) אף אם אכן נאמר שהשו"ע החמיר שלא מספיק רבע יין, הרי לא נתן שיעור מסויים בכמה יין תועיל המזיגה, ומדוע נקטו בדעתו של הב"י שצריך לכה"פ חצי, ושמועיל בחצי. [ולפ"ז היה צריך הנוסח להיות 'כשר לדעת אחרוני רבותינו הספרדים']

ה) ועוד קשה, איך דימו הכה"ח והגרע"י את היינות שבזמנינו בא"י ליינות שבמקום העו"ת החלשים יותר (וכדלהלן).

וצע"ג.

והנה הצעתי את ארבעת השאלות הראשונות בפני הראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א (השאלה החמישית נתווספה לאחר שליחת השאלות אל מרן שליט"א, וכדלהלן בסוף הסעיף), והורה לי לעיין בספרו 'ילקוט יוסף' במהדורת שנת תשע"ב, שבה האריך מאוד בסוגיא זאת.

ונביא כאן את מה שהתייחס לשאלותינו אחת לאחת:

א. אכן אין מחלוקת בין מרן הב"י לרמ"א, הב"י מודה לרמ"א שאפשר להוסיף עד אחד מששה, אבל גם הרמ"א יודה לב"י ש'הכל לפי חוזק היין'.

ב. היות ורוב האחרונים, לא חילקו בין שמרים ליין, וגם אחרוני זמנינו (הגריש"א) החמירו שלא למזוג כ"כ הרבה מים, גם אנו לא יכולים להקל כמשנ"ב ולמזוג יותר מחצי מים.

ג. אכן, גם מרן הב"י חילק בין שמרים ליין, רק היות ויש את דעת הריטב"א (ב"ב צ"ו:, ע"ז ל:), שחלק על הראשונים, וסבר שאין הבדל בין שמרים ליין, יש לחשוש לשיטתו בספק ברכה לבטלה.

ד. אה"נ, לא התכוון הגר"ע שזוהי שיטת מרן הב"י ממש, אלא היות וה'עולת תמיד' היה ראש המדברים על כך שצריך רוב יין, וגם סבר שמרן הב"י נחלק על הרמ"א ומחמיר יותר ממנו (ודלא כמשנ"ב), ע"כ נקט זאת כחומרת מרן הב"י.

ולדברים אלו יצא שבזמנינו אין לכיתוב "כשר לדעת מרן הב"י" כל משמעות, כיון שלפי מה ששמעתי, כל ההכשרים מקפידים על מינימום 51% יין.

למעשה

מנהג הספרדים: כמובא לעיל מהכה"ח האורל"צ והגרע"י זצ"ל, שאפשר להוסיף מים ליין כל זמן שהיין הוא יותר מחצי.

[הנה, ב"ילקוט יוסף" שם הביא [וכדברים אלו דרש הגר"י יוסף שליט"א במוצ"ש פרשת בהעלותך שנת תשע"ו בבהכנ"ס היזדים] שעקרונית יש בעיה לספרדי לשמוע קידוש מאשכנזי במקרה שיש רק 20% יין, אמנם כיום אינו יודע מה קורה ביקבים של הבד"ץ. עוד סיפר שדבר עם משגיח אחד היקבים שציין שנוהגים לשים אצלם ביקב רוב מים, שכן כך דעת מרן הבית יוסף, ושכן נוהגים בעוד יקבים. ודבריו אינם נכונים דאין זה דרך מזיגת יין כיום.

לאור דברים אלו, באתי בחודש שבט תשע"ז לפני הגרי"י יוסף שליט"א בכדי להציג את השינויים לטובה שחלו בשנים האחרונות בכל היקבים בהתמעטות אחוזים תוספות המים המעורבים ביינות ומיצי הענבים בהכשרים השונים, בעוד שהדברים שנאמרו על ידו היו בשנים הקודמות.

כתשובה, הרב הסכים לזאת שאם ידוע בבירור שיש יותר מ50% מיץ או יין זה יהיה בסדר. אולם אמר שיש להזהר ולהזהיר לבנתיים שלא לקדש על יין תחת כשרות "מחזיקי הדת" כיון שהקפדתם היא רק 51% יין שהיא כמות מדי גבולית ומצומצמת.

(למעשה, בגלל מחאותיו של הגרע"י, הרבה מהיקבים האשכנזים הצטרפו אל ועדת כשרות "בית יוסף" בכדי שקהל הספרדים ירכוש את יינותיהם ללא חשש.)]

מנהג האשכנזים: המשנ"ב (סי' ר"ב ס"ק י', וסי' ר"ד ס"ק ל"ב) כותב, שמעיקר הדין מספיקה מזיגה של מעט יותר משביעית יין במים, והוסיף תנאי לכך - שיהיה דרך בנ"א לשתותו במקום יין ע"י מזיגה זו, (ועד"ז כתב בבה"ל (סי' ער"ב ס"ו ד"ה מקדשין), 'אחרי שיש פוסקים שהחזיקו בשיטת הרא"ש והטור המובא ביו"ד, דבטעם יין לבד מקרי יין אף שאין בהם כדי מזיגה, אין לנו להחמיר יותר ממה שהעתיקו כמה גדולים דברי ה'בכור שור' שיהיה מעט יותר מאחד בששה במים'). וכן פסק המנח"י (ח"ח סי' י"ד) [וכך הנהיג בימיו בזמן היותו בראש כשרות הבד"צ העד"ח].

אולם הגרש"ז ('מנחת שלמה' תנינא סי' י"ג) כתב, שבימינו יש יותר להחמיר כדעת רעק"א (בהגהותיו על השו"ע), שיהיה לפחות רבע יין עם המים.
[אמנם קצת קשה, שהרי כיום למעשה לא ראינו שימזגו כל כך הרבה מים עם היין, ושאלתי את הגר"ע אוירבך שליט"א האם אכן אביו זצ"ל היה מתיר כיום לדלל את היין עד שלוש חלקים מים. והשיב לי, שלכאורה מסתבר שזה נאמר רק ביינות מאד חזקים שכיום (שהם לכאורה היינות היקרים והמשובחים).]
והגרח"ק (ארח"ר ח"ג עמ' רכ"א) הביא מהחזו"א, ששליש מים בוודאי אפשר להוסיף לפי חוזק היין. [והסביר זאת תלמידו הגר"ג נדל זצ"ל, שאמנם שתיית יין ללא מים אפשרית בכמות של לגימה, אולם בשתית כוס שלימה כזאת אין עריבות.]

ולדברים אלו, בניגוד לרווח במשך כל השנים, שמנהג הספרדים היה להחמיר יותר מהאשכנזים, הרי כיום נהוג להיפך. שגדולי הרבנים האשכנזים בזמנינו (ובפרט להגריש"א כדלהלן) מחמירים [בפרט במיץ ענבים] יותר מאשר גדולי הרבנים הספרדים המסתפקים ב51% יין.

(לגבי הוספת מים ליין קודם תהליך תסיסתו (הנקרא 'יין שני'), יעוי' בספר 'וזאת הברכה' עמ' 115.)

ולפמשנ"ת עד כאן, כל היינות היבשים שבהשגחה מהודרת בא"י כיום כשרים לכתחילה לקידוש, משום שמלבד מה שנאמר לי שבפועל רוב היינות של הכשרויות הטובות בא"י הם 100% יין (בהדגשה שאין הבטחה שלא יוסיפו מים במקום הצורך לאיזון טעם היין כרשימה בסוף הקונטרס), הרי שמעתי שהוראת הבד"ץ העד"ח שגם ביינות הזולים יהיה מינימום 70% יין, וגם שאר הכשרויות בארץ מקפידים על מינימום 51% יין (כל כשרות ואחוזיה כדלעיל).

[ואולי אפשר לחדש, שכל דברינו עד עתה הם בנידון דיני מזיגה לגבי ברכת הגפן בהל' ברכת הפירות (סי' ר"ד), אבל לגבי הל' קידוש כתב הרמ"א (ס' ער"ב ס"ה), שבימינו היינות טובים יותר ללא מזיגה (ולכאורה הב"י הסכים עמו שנקט כלשון הטור, ורק נחלק בגדר החיוב למזוג יין חי לקידוש), א"כ לכאורה יהיה יותר מהודר לקדש על יין שאינו מזוג כלל. (אלא אם נחדש, שהיות ואין אנו רגילים ביין כבמקום הרמ"א, א"כ עדיף למזוג, שזהו עילוי היין, ובפרט לפמש"כ להלן שהיינות שבזמן הרמ"א היו חלשים מיינותינו, א"כ שייך ורצוי מזיגה ביינותינו, בדומה ל'יין חי' שבזמן חז"ל.)]

ובדעת הגריש"א זצ"ל:

הגרד"א מורגנשטרן שליט"א שמע ממנו הרבה פעמים, שחשש להחמיר שאין היום דין מזיגה, דאין אנו יודעים האם יינותינו חלשים. [ולכן הגריש"א לעצמו דילל את היין רק במיץ ענבים, שממה נפשך ברכת שניהם 'בפה"ג'. (עי' להלן סעי' י"ג)]

ואילו הגר"י דרזי שליט"א הביא בשמו (ספר 'שבות יצחק' פסח מהדורת תשע"ב פי"ז ס"ג), שהכל תלוי לפי מנהג המקום ולפי חוזק היין, וע"כ בארצות שרגילים לשתות יין יום יום ואינו חריף או קשה להם, כגון בארצות צרפת, ספרד, גרמניה, איטליה, אין דרכם למוזגו כלל (למעט קוביות קרח לצינון). ואילו בא"י, הגר"י בדק אצל עושי היין הביתי, ומצא שאותם הרגילים בשתיית יין אינם מוסיפים כלל מים, ואילו אחרים שאינם רגילים, אולם נהנים בשתיית יין, מוסיפים 20% עד 25% מים ולא יותר.
[אמנם ביין תעשייתי בימינו קשה למדוד זאת לפי הטעם, מאחר שבנוסף למים הנוספים ליינות הזולים מוסיפים אף חומצה, וביינות המתוקים אף סוכר ואלכוהול.]

והנה, בירור אצל הייננים ומשגיחי היקבים של העד"ח העלה, שהרוב המוחלט של היינות היבשים שתחת השגחתם הם ללא תוספת מים, ורק במיעוטם ישנה תוספת של עד 30% מים ושאר רכיבים (דברים דומים שמענו מעוד כשרויות טובות). וע"כ המהדרים בחשש שיעור המזיגה לפי דעת הגריש"א, יש להם לברר אצל יינני או משגיחי היקב על היין שמעונינים בו, או לחילופין לבדוק לפי מחיר היין, כפי שביררנו ברשימה שבסוף הקונטרס.

ותלמיד אחר שליט"א הסביר מהלך שיטתו בזה (ע"פ מה ששמע מפה קדשו), שכפי הנראה סבר הגריש"א בפשטות כך:
מעיקר הדין אין למזוג כלל, (ומעשה שהיה בערב אחת מהשמיטות, שבאו לפניו בעלי יקב והתפארו שיינותיהם מקובלים בכל העולם מחמת שבטוחים בהם שהם ללא מים, וכששמע זאת אמר, שא"כ בטלה תורת מזיגה בזמנינו).
למעשה הורה שאפשר להקל שאף במקום שערבו ביין מים, אם בכמות כזאת שאינה מפחיתה מטעמו (ללא שימוש בחומרי עזר חיצוניים), ובצרוף העובדה שנהגו העולם לקרוא לו יין, יהיה ניתן לקדש ולברך עליו בפה"ג, משום ש'שמו וטעמו עליו'.
במקום הדחק או הצורך, כגון שכיבדוהו בברכות על הכוס בברית, בחופה ובז' ברכות, הורה, שאין צורך לחשוש, ויברכו בפה"ג על כל יין שלא יודע בו שנפגם טעמו ע"י תוספת המים, [ובשונה ממיץ ענבים שהוסיפו לו מים, שהוראתו היתה, שגם במקום הדחק ברכתו 'שהכל'.]
ולכאורה, ע"פ דברי תלמידו השלישי מיושבת שיטת הגריש"א באופן נפלא, ואין סתירה בין דברי תלמידיו.

יינות שבדורות עברו

ולאחר כל דברינו יש לתמוה, שבעוד שבד"כ פוסקי האשכנזים והספרדים נקטו כל אחד כדעת רבותיו, כאן מצינו בפוסקים הנ"ל כמה דעות בדין מזיגה, יש שסברו שלהלכה מספיק יותר משביעית יין, יש שסברו שהיין שבמקומם חלוש ואין להוסיף בו מים כלל, ויש שלא דברו בזה כלל אלא כתבו שכ"א כמנהג מקומו.

ויש לתרץ באופן נפלא: בשונה מימינו שכרמי גפנים פזורים כמעט בכל העולם, ובנוסף לכך אמצעי הסחר והובלת התוצרת בין מדינות נגישים וקלים, הרי שבשנים עברו במדינות הקרות גדלו ענבים חלשים או שלא גדלו כלל ענבים, ואף לא היתה אפשרות להעביר ענבים ממדינה אחת לחברתה במשך זמן קצר ללא שירקבו (וגם יין היה נרקב ומחמיץ מהזמן הממושך וטלטולי הדרך), אלא רק צימוקים הנשמרים לזמן ארוך, שבהגיען אל המדינות הצפוניות הקרות השרו או בשלו אותם במים, וכך התקבל 'יין צימוקים' ששימש בלית ברירה לקידוש, על אף שטעמו חלש.
ולפ"ז יתורץ, שהרמ"א, ה'משכנות יעקב', ה'בכור שור', ה'תוספת שבת', ה'עולת תמיד', ה'אליה רבא', ה'מחצית השקל', ה'לבוש', ה'ערוך השולחן', הגר"א והמשנ"ב, כל אלו גרו במדינות הקרות (כגון רוסיה, פולין, ליטא, גליציה), שהיה היין ביוקר, וע"כ חלקם טענו שאפשר להקל ולהוסיף בו מים כפי עיקר הדין, וחלקם טענו שהיות והיינות שבמקומם חלשים א"א להוסיף בו כ"כ הרבה מים, ובנוסף דנו כל אלו האחרונים בדינים הנוגעים ל'יין צימוקים', (שנחלקו הפוסקים, האם חישוב חלק הצימוקים הוא כשהם יבשים, או אף כשהם תפוחים מהשרייתם במים. והאם הצימוקים כדין המקורי של יין שאזי צריך שיהיו רבע, או שמספיק יותר משביעית, והיינו האם הצימוקים יותר חזקים מיין, ומספיק אף פחות מכך, או שלהיפך, ואין הצימוקים משתוים כלל ליין. והאם מספיק השריה או שצריך גם בישול, וע"כ נצרכים ברוב יין בכדי שלא יתבטל במים המרובים ממנו).

[ויש להוכיח לכך מזה שמצינו לרמ"א שגר בקראקא אשר בפולין, שכתב (סי' קפ"ב ס"ב) וז"ל: "ואף על גב דיין נמצא בעיר, מכל מקום לא מקרי מצוי לדבר זה, שהוא ביוקר".

וכך מצינו ב'ערוך השולחן' שגר בליטא, שכתב (סי' ער"ב ס"ק י"ד) וז"ל: "והנה כל קדמונינו וכן הגאונים הקדמונים היו בבבל ובספרד ובצרפת ואשכנז ששם יש יינות הרבה, דבכל מדינות אלו גדילים ענבים עד למרבה, אבל במדינות הצפוניות כשלנו ידוע שאין אצלינו יין כלל, והמובאים ממדינות אחרות אין באפשרי להשיגם מפני היוקר הגדול, וגם הרבה יראי אלוקים שאינם רוצים לשתותם מפני ההכשר כידוע, ואין אצלינו רק יין מצמוקים והיין הזה בדוחק לברך עליו בפה"ג".

עוד מצינו בספר 'הח"ח ופעלו' (ח"א עמ' ר"ז) וז"ל: בידוע היה שהיהודים בפולין וליטא, היו משתמשים ביין צימוקים לקידוש ולהבדלה, לרגל יוקר מציאותם של הענבים, נוסף לזאת, גם יין הענבים שהיה מגיע אליהם אף הוא היה מהול במים, וכפסק המשנ"ב שכל שיש בו יותר מאחד בששה ברכתו בפה"ג.
משראה הגאון ר' חיים ליב מסטוויסק פסק הלכה זה, ערך מיד תשובה (הובאה בספרו "פני הארי החי", כדלעיל) ושגרה לח"ח, לפי דעתו יש להחמיר, שכל עוד שאין היין יתר על המים אין לקדש עליו ולברך בפה"ג.
לא התרשל הח"ח ונסע בעצמו סטוויסקה, על מנת לשכנע בנימוקיו את גדול המקום, ברם ר' חיים ליב עמד בתוקף על דעתו, כי בנוגע לקיומו של דין יש לחפש את הדרך הבטוחה, כדי לצאת ידי כל הדעות.
נענה אליו הח"ח לבסוף, אך הן לא כל יהודי הוא רבה של סטווסיק שמשתכר ב"ה 25 רובל לשבוע ויכול להרשות לעצמו לקנות יין מהודר לקידוש, ומה יעשה יהודי עני ברצותו אף הוא לקדש על יין כדי לקיים 'זוכרהו על היין'.

וכן ב'תולדות הח"ח' מסופר, שע"פ רוב היה מקדש על פת, משום שבעיירות הקטנות כשהביאו יין הוא בדר"כ לא היה ראוי לבפה"ג.]

ואפשר להוסיף מה שמצאתי מובא (קובץ 'בית אהרון וישראל' גליון פ"ב עמ' צ"ח מאמרו של הרב אריה גרוס) בשם מומחים, שגם בזמנינו ישנו שוני ברמת האלכוהול באזורי גידול שונים בחו"ל, שביינות בספרד ופורטוגל אחוז האלכוהול הוא 13-15, בדרום צרפת 11-12 אחוז, ואילו במרכז צרפת, שוויץ ודרום גרמניה, אחוז האלכוהול יורד ל 6-8%. (ובאמת באזורים אלו מגדלים היום ענבים לבנים המתאימים לאקלים קר ונטול שמש.)

ה) יין חצי יבש

קיימות שלוש דרכים לייצור יין זה, ולשלשתן השלכות שונות:

1. דרך רגילה וקלה לייצור יין זה, היא בהוספת סוכר רגיל ליין, במהלך התסיסה או לאחריה, ובדרך זו יהיה היין פסול לשיטת הרמב"ם. (להלן סעיף ו')

2. דרך נוספת מקובלת אף היא, בהוספת מיץ ענבים (המהוה סוכר טבעי) ליין, בדרך זו אין לכאורה כל פחיתות הלכתית, רק שיין זה יהיה פחות איכותי.

3. הדרך המקובלת ביינות האיכותיים, לעצור את היין לקראת סוף התסיסה, ובכך נשארת בו מתיקות הסוכר הטבעי כשמאידך אחוז האלכוהול נשאר מעט נמוך, (ובפעולה זאת יש סיכון שהיין יתסוס ללא פסטור), בדרך זו לא תהיה פחיתות משמעותית. (לבד מה שהוכח לעיל ס"ס א' ששלימות ההידור היא ביין שנשלמה תסיסתו.)

[למחמירים, א"א לקבוע כללים על אופן הייצור (ובפרט ביין זה), כיון שעשייתו משתנית מידי בציר, אלא כל יין זקוק למידע פרטני אצל היינן.]

ו) 'יין מתוק' [ממותק]

כתב הרמב"ם (הל' שבת פכ"ט הי"ד): אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח.

לאחר העיון בסוגיא זו של השוואה בין דין יין הראוי למזבח לבין דין יין הראוי לקידוש, נראה דיש ד' דיעות בזה.

א. כתב הרמב"ם (שם): "לפיכך אם נתערב ביין דבש או שאור אפי' כטיפת החרדל בחבית גדולה אין מקדשין עליו, כך אנו מורין בכל המערב'. ויש מי שמתיר לקדש עליו, ואומר, לא נאמר היין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא יין שריחו רע או מגולה או מבושל שאין מקדשין על אחד מהן".
(ומשמע מפשיטות הפוסקים, וכ"כ התשב"ץ (ח"א סי' פ"ה), שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה שהיא דעת גאוני המערב. וגם בשו"ת הרדב"ז (סי' של"ה) הוכיח זאת, מכך שהרמב"ם פסק לגבי יין נסך (הל' מאכלות אסורות פי"א ה"י), שאם נתערב ביין מעט דבש או שאור הרי הוא כמבושל ואינו מתנסך, וסיים שם, 'ומותר לשתותו עם העכו"ם', אף שתצא מכך קולא גדולה מאוד להתיר יין נסך.) [ובשו"ת הרשב"א (ח"ז סי' תרכ"ט) ו'ארחות חיים' (לר"א מלוניל) הביאו כדעה זו גם בשם הריא"ג.]
וביאור דבריו נראה כך: שהנה דעת כל הגאונים (שהם שני השיטות ברמב"ם), שצריך יין הקידוש להדמות ליין הננסך ע"ג המזבח, וכפשטות דברי הגמ' (ב"ב צז.) "אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי להנסך ע"ג המזבח". אמנם נחלקו הגאונים בביאור הגדרת הפסול, שלחכמי המערב [שהיא הדעה הראשונה ברמב"ם], פסול היין לקידוש תלוי בפסול היין למזבח, גם אם הוא רק משום גזה"כ, ואף אם לא נשתנה מברייתו, ולכן אפי' טיפת דבש שנפלה ביין פוגמת את כולו ופוסלתו לקידוש. [וכך מוכח ב'דרישה' (סי' ער"ב ס"ק ד'), ובחידושי הגרי"ז (מנחות נז:).]

ב. הרי"ץ גאות בשם רב האי גאון (הל' קידוש ע"ג), רבינו שמעיה בשם רש"י (תשובות רש"י סי' פ"ח, והובאו בטור סי' ער"ב ס"ח) ור' צמח גאון (הובא ברמב"ן) גם סברו שכל יין הפסול למזבח בדיעבד אינו ראוי לקידוש לכתחילה, רק היות שדרשה הגמ' בבכורות יז. "זבח ונסכים", מה זבח שלא נשתנה מברייתו אף נסכים כן, א"כ יין מבושל או אפי' עירב בהם דבש הרי הם נשתנו מברייתן, וברכתם 'שהכל'. (וכדמוכח מהרא"ש ב"ב פ"ו סי' י'. וצ"ע מדוע פסול מזבח קובע לברכת 'שהכל'.)

ג. רוב הגאונים [שהם הדעה השניה המובאת ברמב"ם הנ"ל] סברו, שרק יין הנפסל למזבח מחמת גריעותו כגון שריחו רע, מגולה או מבושל, אינו ראוי לכתחילה לקידוש, אולם יין שיש בו דבש [שלא גרע את היין, שהרי אין הפסול בגוף היין אלא בדבש המעורב בו שנתמעט מגזה"כ], הרי הוא כשר לקידוש לכתחילה. (ובדומה ליין מזוג שפסול לניסוך ובכ"ז כשר לכתחילה לקידוש, כיון שלא גרע את היין, ואדרבא מכשירו לשתיה.)

ד. כתב ה'מגיד משנה' שאמנם רוב הראשונים (הובאו בב"י שם) הסכימו לדעה השניה של הגאונים המובאת ברמב"ם שכל פסול היין הוא רק כשנשתנה לגריעותא, אולם נחלקו עליהם במציאות, ודעתם היא, שאפי' יין מבושל כשר לכתחילה לקידוש, כיון שלא רק שלא נגרע ע"י הבישול, אלא אדרבא הוא מתעלה על ידו יותר, (ועי' בביאור הגר"א סי' ער"ב ס"ח שהוכיח כן מכמה מקומות), ורק לגבי ניסוך יש גזה"כ כדרשת הגמ' בבכורות וכנ"ל. ועוד הסכימו לדעתם, שמקדשין על יין שיש בו דבש, כיון שאין פסולו למזבח מחמת עצמו אלא מחמת דבר המעורב בו.

להלכה: בשו"ע כתב (סי' ער"ב ס"ח), שביין מבושל או שיש בו דבש, יש שהכשירו לקידוש ויש שפסלו. [והיא הדעה השלישית האוסרת והדעה הרביעית המתירה ] ומשמע מפשטות לשונו כדעת המכשירים, וכך נקט הרמ"א שהמנהג לקדש על המבושל ושיש בו דבש, כשהם טובים יותר מיין אחר.

אך כבר כתבו המשנ"ב (שם ס"ק כ"ז) והקצוש"ע (סי' ע"ז ס"ו), וכן האורל"צ (בסי' הנזכר) והכה"ח (סי' ר"ב ס"ק י"ד וט"ו), שאם המבושל והממותק שוים ליין אחר, יש לחוש לדעת המחמירים שלא לקדש עליהם. ולפ"ז עדיף שלא לקדש על רוב היינות המתוקים, כיון שהם ממותקים ע"י סוכר חיצוני. (ואם יעיר הקורא שלפ"ז יצטרכו להקפיד שלא יהיה שאור ביין, אכן, בד"כ כל היינות כשרים לפסח...)

(שמעתי מהגרי"מ שטרן שליט"א, ששמע מהגאון ר' אליעזר דוד פרידמן מלונדון, על רבי איסר זלמן מלצר שהיה מקדש על יין ללא סוכר, ואף שמצד הדין לא ראה בכך בעיה, בכ"ז היות וחיבר את חיבורו על הרמב"ם, הרגיש צורך לכבדו ולנהוג כחומרתו המיוחדת.)
מקור דין פסול דבש למזבח הוא מהנאמר בפסוק "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה" (ויקרא ב' י"א).

וכתבו הפמ"ג (שם ס"ק ג') והמשנ"ב (שם ס"ק כ"א), שדבש היינו סוכר, וכדרך שהביא המשל"מ (הל' איסורי מזבח פ"ה ה"א), שיש מפרשים ש'דבש' היינו דבש תמרים ותאנים הקריבים כביכורים בביהמ"ק, (וכנאמר בפסוק שלאחמ"כ "קרבן ראשית תקריבו אותם"), אך דחה המשל"מ את דעתם והוכיח כדעת הראשונים שהכוונה לכל מיני מתיקה. (וכך מבואר ברש"י ועוד בשמואל א' (י"ד כ"ז) שדבש פירושו 'צוקר', וכן ברד"ק ועוד פירשו שהוא דבש דבורים.)

[ונמצא לפ"ז שיין שהומתק ע"י 'רכז ענבים' כשר גם לדעת הרמב"ם. (יין זה יקר מאוד, בעבר היו 'כרמל' משתמשים כמעט רק איתו, אולם כיום הוא כמעט ואינו בשימוש בא"י) אמנם באורל"צ כתב, שגם 'רכז' זה, היות ונשתנתה ברכתו ל'שהכל', יצא הוא מכלל שם יין ודינו כסוכר בעלמא.]

הנה למשנ"ת לעיל סעי' ב' שכשהיין הממותק ערב לו מן היבש, יש להעדיף הערב, א"כ דורינו הרגיל במאכלים ובמשקאות ממותקים, ורובו אינו מבין ביין ואינו נהנה ממנו, מי שהיין היבש (ואפי' תערובתו עם כחצי כוס מיץ ענבים כדלהלן סעי' י"ג) חמוץ או חריף ואינו ערב לו, יותר מהודר שיקדש על יין 'מתוק' על אף שיש בו 'דבש'. (ראה להלן סעי' י' לגבי יין מתוק ללא סוכר חיצוני)

אמנם, עדיין עדיף שיבחר ביין מתוק 'לא מבושל', משום ה'מאמר מרדכי' (סי' ער"ב ס"ק ד') שכתב, שכיון שחבל הראשונים (ג' הדיעות הראשונות שהובאו לעיל) סוברים לפסול יין מבושל הגם שלא פסלו כרמב"ם ביין עם דבש, א"כ כשיש לו אפשרות לקחת את שניהם, יש לחוש שלא לקחת את המבושל יותר מאשר את היין עם הדבש.

(ועיין בשו"ת 'אז נדברו' (חי"ב סי' ג') שרצה לחדש שכל הגריעות ביין עם סוכר חיצוני, הוא רק באופן שהתווסף הסוכר לתוכו לאחר התסיסה ואינו חלק מהיין, אבל כשמתקן את היין ע"י סוכר מתחילת יצירתו, אזי הוא כחלק ממנו, ולא מעיד על פתיחות היין.
אמנם סברא זו מוקשית, ומצינו שכבר דחה זאת התשב"ץ (ח"א סי' פ"ה), שהיות והפסול של סוכר הוא מגזה"כ, ונאסרה הקטרתו אפי' בכל שהוא, אין הבדל אם הכניסו ליין בסופו או בתחילתו.)

ז) יין מפוסטר

הובא לעיל סעי' ו' שהמחבר והרמ"א פסקו להלכה כדעת הראשונים המכשירים יין מבושל לקידוש, וסברתם שאין היין משתנה לגריעותא ע"י הבישול, ומ"מ נקט המשנ"ב שבשוים יש לחוש ולקחת את שאינו מבושל.

והנה, הגם שבימינו אין היין מתבשל ברתיחה מלאה המקלקלת אותו, אלא רק עובר תהליך פסטור (°85-°80) אשר אינו פוגם את היין באופן משמעותי (וכדלהלן), שמעתי מתלמידי הגריש"א זצ"ל, וכך מצאתי בשו"ת 'מנחת שלמה' (קמא ס' כ"ה), ב'אור לציון' (בסי' הנזכר), וב'תשובות והנהגות' (ח"ו סי' ע"ה), שבכל זאת יש להחמיר שאף יין מפוסטר נחשב כמבושל לגבי קידוש, כיוון שהגם שלא הגיע למצב רתיחה, הרי עבר את חום שהיד סולדת בו, וא"כ נשתנה מברייתו ופסול ע"ג המזבח.

אמנם ביאר במנח"ש שם, שחומרא זו קיימת רק לשתי הדיעות הראשונות הפוסלות יין מבושל משום שאינו ראוי למזבח (מגזה"כ או משום שנשתנה מברייתו), אבל לדעה השלישית (של רוב הגאונים וחלק מהראשונים) הפוסלתו משום שנשתנה לגריעותא, אין חסרון לקדש על יין מפוסטר, שאין הפסטור מפחיתו כלל, ואינו פוגם את טעמו, כיוון שתהליך הפסטור נעשה בצינורות סגורים, לזמן בזק ובבקרה מלאה, באופן שאין פחת בכמות היין ובאיכותו, ובודאי שברכתו 'בפה"ג' וכשר לכתחילה לקידוש.
ואפשר להוסיף עוד, ששמעתי מכמה ייננים, שביין חדש מפוסטר אין כמעט בעולם מי שיבחין בשינוי הטעם ע"י הפסטור, אבל אין ספק שזה משפיע לרעה על המבנה הכימי של הפוליפונלים (נוגדי חמצון) ובטווח היותר רחוק על חמצון היין. והיות שאנו עוסקים להלכה, הרי ידוע שאין בתורה תפיסה הלכתית לשינויים מיקרוסקופים שאינם מורגשים לעיני בנ"א.
אמנם טענו הגר"י קויפמן שליט"א ועוד, וכך העידו אף הייננים ומביני היין, שאין בעולם יין איכותי מפוסטר, וא"כ אפשר שנשתנה לגריעותא גם לגבי המזבח, וצ"ע.

ומאידך גיסא, שמעתי מהרב ינובסקי בשם היינן המומחה ביותר בעולם, מנהל הפקולטה לייננות באוניברסיטת קליפורניה שבארה"ב פרופ' האו, שאין שום הוכחה מדעית שהפסטור פוגע ביין, ואדרבא, אם ביין לבן הפסטור אינו פוגע הרי שביין אדום הפסטור משבח אותו.

[יש לציין שהוסיפו לי, שהגם שיותר קל להכין יין ללא פסטור, בכל זאת הסיבה העיקרית שבארץ מפסטרים הרבה יינות היא לא מטעם הבד"ץ, אלא כדרישה מהצבור ומהרבנות הראשית בכדי למנוע בעיות של יין נסך לאחר פתיחת היין (בפרט אולמות ומלונות), וכדעת האג"מ (יו"ד ח"ב סי' נ"ב, ח"ג סי' ל"ב), ככל 'חום שהיד סולדת בו' שיש בזה דין בישול, וכך שמעתי שהגר"י בלוי זצ"ל הורה שיין מפוסטר נחשב כמבושל, וכן הורו הגרע"י (יחווה דעת ח"ח יו"ד סי' ט"ו) והמנח"י (ח"ז סי' ס"א) שיש להקל בדיעבד כשאין ברירה אחרת.
אמנם האורל"צ (בסי' הנזכר), הגרש"ז (מנח"ש שם) והגרי"ש (קובץ תשובות ח"א סי' ע"ה) חלקו, וסברו שלא מועיל, או משום שזה היין המצוי ללא גריעותא (הגריש"א) או משום שהיין נשאר באיכותו ובטעמו (הגרש"ז).
ולפי זה עורר לי הגר"י טשזנר שליט"א, שיש להתריע ולפרסם שיין 'מפוסטר' לא מספיק בכדי להנצל מחשש של סתם יינם. [ולגבי מיצי ענבים, ראה להלן סעי' י"ז ורשימה בסוף הקונטרס.]]

ח) יין לבן

גמ' ב"ב שם: בעא מיניה רב כהנא חמוה דרב משרשיא מרבא, חמר חווריין מהו, אמר ליה "אל תרא יין כי יתאדם" (משלי כ"ז ל"א).

בפוסקים מצינו ג' דעות בדבר:

א) תוס' (ר"ש, ד"ה חמר) ריטב"א (שם) הרי"ף הרא"ש והרמב"ם (לדעת הב"י סי' ער"ב ס"ד), מכשירים לכתחילה יין לבן לקידוש.

ב) רבינו גרשום (ד"ה אמר) ותוס' (ר"י, ד"ה חמר) פוסלים יין לבן כשלג, ומכשירים יין לבן עם נטיה לאדמימות, וכן דעת התשב"ץ (ח"א סי' פ"ה).

ג) הרמב"ן (שם) והר"ן (שם) פוסלים את כל היינות הלבנים אפי' בדיעבד.

להלכה, הטור לא הזכיר את דין זה, ואילו השו"ע (שם) הכשיר את היין הלבן אף לכתחילה, כדעה הראשונה. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק י"ב) בשם הא"ר, שביין לבן מדי יש לחוש לדעת הרמב"ן שלא לקדש עליו, (אא"כ אין לו יין אדום, או שהאדום גרוע מהלבן), וגם ביין הנוטה לאדמימות, עדיין מצוה לכתחילה לחזר אחר יין אדום ממש, שנא' 'אל תרא יין כי יתאדם', ומוכח מהפסוק שהיין האדום חשוב ומשובח יותר מן הלבן.

[יודגש שלישיטות דלעיל סעי' ב', שהולכים אחרי יין ערב לו,כל זה הוא בדווקא כשהיין האדום ערב לו ע"פ הלבן, אולם כשהלבן ערב לחיכו יותר מהאדום, יקדם אליו לקידוש. וכך גם כשהיין הלבן חביב לו באופן זמני. (וכפי שיעידו מביני היין, שהגם שבימי החורף, היין האדום הנמזג בטמפרטורת החדר הוא יין מענג ומחמם מאוד [בדומה למאכל מבושל אשר ערב כשהוא חם, ביום קר,] הרי שבימי הקיץ החמים תערב לשתייתם יין לבן, אשר מרענן ומרווה כשנמזג מקורר.)]

הנה כיום, אינו ברור כלל מהו דין היין הלבן שבזמנינו, כיון שאין אנו יודעים האם היין הלבן שבזמנינו הוא היין הלבן שהיה בזמנם הנחשב לאינו משובח, וה'יין רוזה' כיום הוא 'יין הנוטה לאדמימות', או שמא היין הלבן של פעם גרע מהיין הלבן של היום שצבעו שקוף-ירקרק ודינו כ'נוטה לאדמימות' שגם ר"ג והר"י הכשירו אותו.

ועוד יש לעיין, שהרי בימינו שני היינות, האדום והלבן, משובחים, וההבדל ביניהם הוא רק ענין של טעם וחביבות, א"כ יש מקום לומר ששוב אין כל עדיפות ליין האדום ע"פ הלבן.

ולכאורה צ"ל, שבאמת מעיקר הדין אין בעיה ע"פ הלכה לקדש על יין לבן בן ימינו, וכמו שהייננים מדגישים שוב ושוב, שאינם מבינים מהו ההבדל מבחינת המשובחות בין היין האדום ללבן).

עוד יש להוכיח לכך, לפי מה ששמעתי מבעל יקב פרטי המתסיס בתסיסה טבעית וכן ממר עמוס, שלאחר כמה שנים מבִּקבוקו של יין אשר יוצר בתסיסה טבעית וללא ביסולפיט, הוא מאבד הן מעזות אדמימותו והן מחומריו הטבעיים של טעמו וריחו. וא"כ זהו היין הלבן שעליו דברה הגמ' שהוא באמת גרוע. (והדברים תואמים לדברי המשנה במנחות פו: שאין מביאים למזבח יין ישן שעברה עליו שנתו, ומסביר רבא שטעמו הוא משום שכתוב "אל תרא יין כי יתאדם". וברש"י: "ובשנה ראשונה יש בו עיקר אדמימות, טפי לא". וכ"כ התשב"ץ שם שהגריעות היא מחמת יושן. וכדברי הברייתא "חמר חווריין עתיק".)

אמנם מ"מ למעשה, לכאורה עדיין צריך לנהוג כפסק המשנ"ב ולהעדיף את היין האדום ע"פ הלבן, כיון שעדיין היין האדום משובח יותר.

וישנן לכך כמה ראיות:

א. ברש"י כת"י (מנחות פז. ד"ה אל) ובר"י מיגש (ב"ב צז:), וכן במהרש"א (כתובות קיא: ד"ה שמא), מצודות דוד ומלבי"ם (משלי כ"ז ל"א) מסבירים, שכל שבח הפסוק "אל תרא יין כי יתאדם" הוא משום שהיין האדום משובח בעצמו ולא רק משום מראהו, וכך פסק הלבוש (ס' תע"ב סי"א), וכן הובא בספר 'דרור יקרא' (עמ' ש"נ-שנ"א) בשם הגריש"א.

ב. המציאות שרוב העולם (גם הלא יהודי) שותה את היין האדום, מוכיחה שהוא גם משובח יותר. [אף בעבר, עד לפני כ 1900 שנה לא היה מקובל לייצר יינות מהענבים הלבנים.]
והטעם כפי שנוכחנו לעיל בפתיחה: א) אדמימות היין מתקבלת מהצבע הכהה של קליפתו האדומה או השחורה של העינב, שכן פנים העֵנב בהיר יותר (למעט זנים מסוימים שגם תוכנם אדום). כמו כן, בייצור היין האדום, הקליפות הכהות משביחות ונותנות ליין את שאר תכונותיהן העשירות, משא"כ ביין הלבן אשר מפרידים את קליפות הענבים מיד לאחר המעיכה, כדי שלא יעכירו או ימררו את היין. ב) היין האדום תוסס בשנית 'תסיסה מלולאקטית' אשר משביחה ומעדנת אותו, ואינה ביין הלבן.

ג. מהגמ' ב"ב (צ"ז:) הרשב"ם (ד"ה כי) ועוד, מוכח, שהפסוק מייחד יין אדום בזה שהוא משכר יותר, [ומכך לומדים לגבי נסכים (וי"א שגם לגבי קידוש) שמצינו בזה מעלה כנא' "נסך שכר" כל שמשכר טפי עדיף], ויתבאר זאת ע"פ דברינו שמקודם.

ד. ידוע שהרופאים ממליצים על שתיית קבע של יין אדום (בדווקא) המיטיב עם סוכרת וכולסטרול, ומונע מחלות מח, לב, כלי דם ועוד, בשל הפוליפונלים (נוגדי חמצון האנציאנינים והרסוורטרול) שבו. [אך מאידך יעוין מה שכתב המרדכי פ' ערבי פסחים סי' ל"ה, וכן פסק הרמ"א (סי' קע"ה סעי' ב'), שיין לבן בריא לגוף מן האדום, וע"כ מברכים עליו ברכת 'הטוב והמטיב' כששתאו לאחר יין אדום, וצ"ע.]

ב'שולחן שלמה' (סי' ער"ב הע' א') הביא בשם הגרש"ז זצ"ל, וכך הובא בהגש"פ 'דרך אמונה' בשם יבדלח"א הגרח"ק שליט"א, שלא מועיל להאדים יין לבן ע"י הוספת יין אדום כיון שאין בכך שינוי בעצמותו של היין הלבן. [ודעתו של הגרע"י זצ"ל (מובא בספר 'ילקוט יוסף' שם ס"ד), שכן מועיל עירוב היין האדום בלבן בכדי להשביחו, וכן דעתו שאף בשבת יהיה מותר לערבם, כשיטת היראים, שאין צביעה באוכלין.]

ט) יין 'מבעבע'

ישנו יין אשר מבעבע מחמת גז טבעי של התסיסה אשר נשמר בתוכו, ובו לא תהיה בעיה הלכתית, ויש יין המוגז ע"י פחמן-דו-חמצני (CO2) [ומצוין ע"ג התוית], ובו נחלקו הפוסקים: לדעת ה'תשובות והנהגות' (ח"ג סי' פ"ז) התוספת פוגמת. ואילו לדעת ה'אור לציון' (בסי' הנזכר) אין ה'גז' נחשב לכלום. וכך הביא בספ' 'קידוש כהלכתו' (פי"ג הע' 10) בשם הגרע"י, הגרש"ז והגרנ"ק, וכן מובא בשבו"י (שם פי"ח ס"ד) בשם הגריש"א שאינו פוגם.

י) יין מתוק ללא סוכר חיצוני

מצוי כיום יין מתוק מיוחד אשר מתיקותו אך ורק מהסוכר הטבעי שבו ולא מתוספת סוכר חיצונית (ראה רשימה בסוף הקונטרס), אשר לכאורה היה צריך להיות מהודר כיין היבש אף ל"דעת הרמב"ם".

והנה שלוש שיטות מצויות בארץ לייצור יין זה:

א. שיטת 'פורט' (ע"ש היצרנית פורטוגל), בה נעצרת התסיסה בעיצומה ע"י הוספת אלכוהול, ביסולפיט או מכת קור העוצרת את פעולת השמרים, וכך נשארת ביין שארית מתיקות סוכר הענבים אשר שלא הפכה לאלכוהול.

ב. שיטת 'אייס ו'וין', בה סוחטים את הענבים כשהם מוקפאים, ועי"ז המיץ מרוכז יותר, משום שלא כל נוזל הענבים נסחט. (בשיטה המקורית בגרמניה וקנדה, סוחטים ענבים קפואים מכרמים מושלגים.)

ג. שיטת 'בציר מאוחר', בה היין מופק מענבים המתוקים מאוד בעצמם (בד"כ 'מוסקט'), וגם מתעצמת מתיקותם ע"י איחור בצירתם אשר גורמת לענבים שכבר הגיעו לבשלות מלאה להצטמק בשמש ולאבד נוזלים, וכך המיץ הנשאר בעינב הוא בריכוז גבוה של סוכר.

לכאורה יין זה הוא מושלם עבור אניני הטעם שאינם סובלים את מרירות היין, משום שמשלב בתוכו את דעת הרמב"ם שאין בו סוכר חיצוני (ורק יהיה צריך להשגיח בו לצד החושש לעיל סעי' ו' בפיסטור היין. וכמו כן הדברים אמורים לפי הצד לעיל סעי' ג' שאין חשש של 'דבש' בהוספת האלכוהול אף עשוי ממולסת סוכר) ואת הטעם המתוק.
[באמת יש לדון בכל שיטות הייצור שמא זה ממש 'יין הליסיטיון' שכתב ע"כ המשנ"ב (סי' ער"ב ס"ק ח' וט') שהגם שלקידוש כשר לכתחילה, בכל זאת ישנו חסרון בהידורו.

שהרי זה דומה להסבר הגמ' (ב"ב צז:) הפוסלתו לכתחילה לניסוך מחמת רוב מתיקות היין גם לאחר השלמת תסיסתו, אם כדעת רש"י במנחות (פו: ד"ה היליסטון) ותוס' שם (פז. ד"ה היליסטון), שפרשו בזה שהיין מתוק ע"י שהענבים התמתקו בשמש יותר מדי (שמש ביוונית: יוסטן) , ואם כהסבר הרשב"ם "שהוא יין מתוק וחלש מאוד". [וכפי ששמעתי מייננים שכשהמסה של הסוכרים גבוהה מידי אזי השמרים חדלים מלפעול.]

ולמעשה אין אנו יכולים לחדש ולשער בדעתינו דברים שלא ראינו בעינינו, דאין אנו יודעים את סגנון הטעם והמציאות שבזמן חז"ל.]

יא) יין 'מוסקטו'

יין זה (או 'באז קראיינו' של 'כרמל'), תסס במיכלים לזמן קצר ובטרמפרטורה נמוכה, ובעוד שרק מעט מהסוכר החל להיהפך לאלכוהול, עצרו את התסיסה (ע"י מכת קור, הכנסת ביסולפיט או סינון היין מהשמרים), ולכן היין בטעם מתקתק וגם דל אלכוהול.

הגם שיין זה לכאורה כשר ומהודר לקידוש גם לשיטת הרמב"ם (למעט תיקוני סוכר בעת הצורך), וע"כ הוא לכאורה מהוה פתרון מצויין לאלו הרגישים לאלכוהול מרובה ומעונינים ביין קל יותר. בכל זאת אולי היה מקום לומר שיש בו כמה פחיתויות כמו שהבאנו בהערה, הגם שלמעשה לכאורה הוא עדיין יין מהודר.
ולפ"ז, מומלץ להם לנהוג כבסעי' י"ג ולערב מעט יותר מחצי יין, ובכך להרויח את מעלת 'יין ישן' (אדום לא מבושל וללא סוכר).

ואם יקשה להם לערב כל כך יין עם המיץ, יש לדון האם עדיין עדיף לערב בפחות מכך ולסמוך על שיטות הפוסקים שמעיקר הדין מספיקה מזיגה של רביעית או יותר משביעית, ובכך ירויחו את מעלותיו והידוריו של היין, או שעדיף לקדש על 'יין מוסקטו' ללא תוספת מיץ ששם 'יין' עליו, רק אולי פחות מהודר מיין ישן, וצ"ע.

יב) יין 'קל' / 'לייט'

יין זה אינו יין דל אלכוהול כלל, אלא הוא בד"כ מיץ ענבים המעורב עם יין רגיל ו30% מים, וא"כ עדיף לקנות יין ומיץ ענבים מהודרים כל אחד לחוד ולערבם יחד (כבסעי' י"ג), או לקדש על יין מוסקטו (שגם הוא דל כוהל) המוזכר בסעי' הקודם, הן כדי להרויח את ההידורים הרצויים ביין במקום לסמוך על הרכיבים שהיקב מוזג, (בפרט לפי המובא להלן סעי' י"ג שיש פוסקים שמועיל דין מזיגה גם כשהיין הוא מעט), והן משום שלדעת הגריש"א ברכת יין זה הינו 'שהכל', כיון שפעמים מוסיפים בו עד שליש מים. (והובא בשבו"י שם פי"ח ס"ד, וכלהלן סעי' ט"ז. אמנם להגרש"ז לכאורה ברכתו בפה"ג עכ"פ מדין מזיגה וכדלעי' סעי' ד'.)

יג) תערובת יין עם מיץ ענבים

למי שקשה לו חוזק האלכוהול או חריפות היין, יש לו לערב מיץ ענבים עם יין. ונחלקו הפוסקים בדרגות ההלכתיות שיווצרו בתערובת, למשנ"ב, המנח"י והגרש"ז (הובאו לעיל סעי' ד') הסוברים שהולכים אחרי עיקר הדין של מזיגה (ומספיק רבע – שישית יין) א"כ גם כאן לא גרע מיץ ממים, ויספיק שרבע מהכוס תהיה יין (ואולי יספיק אף יותר משביעית יין כפסק הרמ"א) בשביל שיחשב ממש כיין, וכ"כ ב'תשובות והנהגות' (ח"ה סי' ק"מ) וכך שמעתי מהגרד"ג מלצר שליט"א שהגרי"י פישר זצ"ל הורה לו, שחוזק של 'יין קל' (כ4% כוהל) הוא מספיק, וזהו דילול של רבע או שליש יין עם המיץ (תלוי באחוז האלכוהול של היין המעורב בו) היוצר חוזק דומה.

(ויש לדון, האם נאמר שמיץ הענבים המפוסטר / מבושל יגרע במעלת הידור היין הנמזג עמו, או שמא לא גרע ממים, ויש לעיין בזה הרבה בכמה וכמה צדדים.)

ובדעת הגריש"א, שמעתי מהגר"י דרזי שליט"א, שהגם שכתב בספרו 'שבות יצחק' (שם פי"א ס"ג) בשמו, שבמזיגת מיץ ענבים ביין אפשר להקל ולהסתפק כשכמות היין היא רבע מהתערובת, הרי שבסוף ימיו חזר בו הגריש"א זצ"ל (ולא תוקן הדבר בספר), וסבר שאין מיץ הענבים טוב מהמים שהוצרך בהם רוב מוחלט של יין לגבי דין מזיגה, ובאמת יהיה דינו כמין אחר שאינו בטל אל היין, ולפ"ז מזיגה זו תקבל דין יין ממש, רק באופן שמערב קצת יותר מחצי יין עם המיץ.

ולכאורה ההסבר בזה הוא ע"פ המשנ"ב (סי' ר"ב ס"ק י') ובה"ל (שם ס"א ד"ה ואם וד"ה מברך) בדרך של ממ"נ: שאם מיץ הענבים הוא משקה חשוב בפני עצמו כ'שכר', א"כ כדי שהתערובת כולה תחשב כיין, נצריך שהיין שבתערובת יהיה הרוב כדי לבטל את המיץ שכנגדו (וכדין מזיגת יין עם שכר). ואם נאמר שהיות והדרך למזוג יין גם עם מיץ כמו עם מים (ויש לעיין האם אכן מטרתו במזיגת תערובת זו לתקן את היין ע"י המיץ או שמא רק לשבח את המיץ ע"י היין), אזי שגם נצטרך לתערובת רוב יין כדין מזיגה שבה נצטרך רוב יין, כיון שהרי המנהג בא"י שלא לפחות עכ"פ מ51% יין ביינות, וכדלעיל סעי' ד').

ועפ"ז יובן מדוע הקפיד הגריש"א לעצמו כל השנה למזוג לפחות 51% יין עם המיץ. [רק היות שקשתה עליו השתיה, לגם ונתן לאחד מבני המשפחה לשתותו. (ופעם הוקשה לנכד לשתות יין בכוס ההבדלה, ומזג הגריש"א את כל הכוס במיץ ענבים)]

ומי שבכל זאת קשה לו תערובת של חצי כוס יין, שמענו בשם הגריש"א (מתלמידיו), שעדיין יש ענין לערב יין במיץ באופן שיורגש בכוס טעם היין ובכך יתעלה יותר חשיבותו של המיץ [הגם שלא יחשב כיין לדעת הגריש"א], ואינו תלוי בכמות מסויימת. (וצ"ע שיעור כמות העירוב של היין במיץ ענבים, האם בכדי שתורגש חריפות היין או שמא רמת האלכוהול, והאם ישנו שיעור קבוע לכולם או שמשתנה אצל כאו"א לפי רגישות מזג טעמו ביין.)

יד) מיץ ענבים

ב"ב צז.: תאני ר' חייא, יין מגיתו לא יביא ואם הביא כשר וכו', דאמר רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום.

ופירש הרשב"ם, שהוא פסול למזבח לכתחילה מפני שנא' "הסך נסך שכר" (במדבר כ"ח ז') מידי דמשכר בעינן, וכיוון שלנסכים כשר בדיעבד, לגבי קידוש נחשב כלכתחילה.

וכן פסקו הרמב"ם (הל' שבת פכ"ט הי"ז) והטושו"ע (סי' ער"ב ס"ב).

עד לפני כ 170 שנה (תקופת המצאת הפסטור) לא היה מצוי 'מיץ ענבים' במשך השנה (למעט בעונת הבציר, כדמוכח מתוס' ב"ב כח. ד"ה כנס, וממג"א סי' ת"ר ס"ק א') מחוסר ידע על הפיסטור, וגם אחרי כן - עד לפני כ 70 שנה (תקופת ארונות הקרח) הוא לא היה נפוץ - מחוסר אפשרות קלה של קרור, אמנם כיום, מצויים בקבוקי מיץ ענבים לרוב במשך כל השנה, כיון שפסטורו ושמירתו בקירור לאחר הפתיחה שומר עליו להשאר כבשעת סחיטתו.

[וכמו שמצינו שכתוב במהרי"ל (שם) היין הישן הוא יין שדעת כולם נוחה הימנו (וכולם היו מורגלים לשתותו במשך כל השנה), ואילו היין החדש (שכעת מברכים עליו שהחיינו בליל ר"ה) הוא מושך רק את ליבם של התינוקות שליבם נמשך למתוק.]

יש לדעת, שבימינו השתנה תהליך הייצור, הן בפסטור, הן בשימור והן בדילול, וממילא הרבה מחלוקות או חששות שהיו בעבר אינן קיימות כיום.

ייצור מיץ הענבים:

בשונה מייצור היין, אשר לאחר שלב מעיכת הענבים מכניסים את התירוש (תערובת רסק הענבים עם המיץ) לתסיסה, הרי שלצורך ייצור מיץ הענבים התירוש נסחט מיידית, (ולצורך מיץ אדום הוא מושרה בקירור לזמן קצר עם קליפותיו (5-24 שעות), או שיש טכניקה אחרת המחדירה למיץ את רכיבי הקליפות), ולאחמ"כ, יש אשר מסננים אותו מיד, ויש אשר משהים אותו לכמה ימים במיכלים מקוררים לצורך הצללה.

[יצוין, שאין לשפוט את טבעיות המיץ ע"פ המשקעים שבתחתית הבקבוק, כיון שהדבר מותנה בהאם המיץ עבר תהליך ייצוב או לא, וכן הוא נקבע ע"פ כושרן של הפילטרים ובסוגיהם, ובטווח הזמן שבו הוא שהה מאז הסחיטה ועד הבִּקבוק, בו הוא משפיע על הצללתו ע"י שקיעת חלקיקי הפסולת בקרקעית המיכל שביקב.]
בייצור תעשייתי מייצרים מליוני בקבוקי מיץ בשנה, ע"כ שומרים את המיץ במיכלים, ומידי תקופה מבקבקים כמה אלפי בקבוקים. בכדי לשמר את המיץ במיכלי הנירוסטה מכניסים ברוב מיצי הענבים ביסולפיט (=גפרית, בצורת גז, בכמות גדולה של 1.5 גר' לליטר) בכדי שלא יתסוס (והיות שהשפעת החומר נמוג בטבעיות, מוסיפים אותו שוב כל כמה שבועות), וכמידי תקופה בהגיע זמן בִּקבוק מכסה נוספת מנדפים אותו ע"י תהליך הרתחה ואידוי (מעל °102) במכונת דילסופיטייזר, למעט כמות מזערית של ביסולפיט (עד 20 מ"ג לליטר המהוים כשלשה חלקי מליון) הנשארת במיץ.

(ובשונה מיין שמכניסים בו בכוונה מעט ביסולפיט קודם הבִּקבוק כדי להגן עליו מחמצון בבקבוק, הרי במיץ, אדרבא, מוציאים ממנו את הביסולפיט שהוכנסה בו בכמות רבה לצורך שמירה במיכלים שביקב, כשמאידך, מסתמכים על השאריות להגנת המיץ מחמצון אצל הצרכן.)

ובייצור פרטי אשר כבר בזמן הבציר מבקבקים בבת אחת את כל יבולם, אינם נזקקים לביסולפיט, אלא די להם בפסטור המיץ (°86-°82) קודם הבִּקבוק, בכדי לעצור את השמרים שלא יתססו קודם פתיחת הבקבוק.

נקדים ונדגיש שע"פ דברינו בכמה מקומות לעיל, קיימים מספר חסרונות במיץ ענבים שאינם ביין, שלפיהם ודאי שעדיף לקדש על יין או עכ"פ לנסות להוסיף יין למיץ כדין תערובת (לעיל סעי' י"ג), כדלהלן:

א) כתב המשנ"ב (שם ס"ק ה') שהגם שיין מגיתו כשר, מכל מקום מצוה מן המובחר ביין ישן שעברו עליו מ' יום (ובתסיסה, כדלעי' סעי' א' בהערה).

ב) נוכחנו בתהליך הייצור שרוב מיצי הענבים התעשיתיים עוברים תהליך של בישול גמור בשלב הנדפת הביסולפיט, (וכמו"כ גם במיצים שאמנם רק מפוסטרים, אולם זה במצב שדרגת מעלות החום גבוהה, או כשלחץ האויר באיזור בו היקב נמצא הוא נמוך, שבאלו נחשבים למבושלים לגמרי), א"כ המיץ פסול לקידוש לשיטת הרמב"ם ושאר הגאונים לכו"ע, ואף בייצור הפרטי בו היין לא עובר תהליך בישול, הרי נוכחנו שכל מיצי הענבים כיום מוכרחים להיות מפוסטרים בזמן הבִּקבוק, בכדי לעצור את השמרים שלא יתסיסו את המיץ, וא"כ המיץ פסול למחמירים בדעת הרמב"ם שלא לקדש גם על יין מפוסטר (לעיל סעי' ז'), וכ"ש מיץ שפסטורו מתקרב לבישול יותר מאשר יין (כדלהלן סעי' י"ז).

ג) לפי מה שראינו לעיל (בפתיחה ובסעי' ח') שעיקר מעלת אדמימות היין משום שהיא מוכיחה שהיין השתבח בתהליך התסיסה ע"י השריה עם הקליפות, א"כ מיץ שאינו תוסס עמם לאורך זמן, אלא רק שורה עמם לזמן קצר, הגם שהוא אדום - לא תהא בו אותה מעלת 'יין אדום' שיש ליין שצבעו עז כדם. (יש לציין שאעפ"כ בהשריית המיץ עם הקליפות ממצים חלק לא מבוטל מקליפת העינב, וכדלהלן סעיף י"ח.)

ד) כתב החינוך (מצוה ל"ד), בשרשי מצות הקידוש, שקבעוהו על היין, כדי שנתעורר מתוך מעשה זה לזכור גדולת היום, ונקבע בלבבנו אמונת חידוש העולם, וטבע האדם שמתעורר ביין הרבה, שהוא סועד ומשמח.

ה) כתב המג"א (סי' ת"ר) וכן מצינו שכתבו בספרי המנהגים (המהר"ש נויאשטט סי' ק"ז ור"ט, ר"א קלויזנר סי' י"א, ר' אייזיק טירנא הל' שבת והל' ר"ה, המהרי"ל הל' שבת והל' ר"ה) שהגם שלכתחילה אפשר לקדש על מיץ ענבים, אולם בליל שני של ר"ה, כשיש יין ישן ויין חדש (דהיינו מיץ ענבים שזו היתה עונתו – עונת הבציר, עבור ברכת "שהחיינו"), יש מצוה לקדש בדווקא על היין הישן, ואילו לגבי היין החדש י"א שיאחזנו ביד השניה מתחילת הקידוש, י"א שיקחנו רק בברכת "שהחיינו" וי"א שאין צריך לאוחזו אלא רק להביט בו.

ו) מצינו בירושלמי (ברכות סוף פרק כיצד מברכין) שיין חדש ויין ישן נחשבים לשני סוגים שונים, ואם לא כיון מראש, אין ברכת בפה"ג פוטר את השני, כיון שהיין הישן הוא המשובח. [והגם שזה לא נפסק להלכה, כיון שזה לא הוזכר בבלי, וכמו שכתבו תוס' ברכות (נט: ד"ה הטוב) מ"מ רואים את גודל ההפרש שביניהם.

נוסיף, ישנם אנשים רבים שלא מפריע להם אלכוהול, ובכ"ז נמנעים מלקדש על יין יבש, וכדאי שידעו:

1. דרך בנ"א להמשך אחר הרגליהם, וממילא מעולם לא התנסו בשתיית יין.

2. גם כשבאים להתנסות, זהו ענין של הרגל, וכשיתרגלו אליו (ע"י דילול פוחת והולך במיץ ענבים) לפעמים יעדיפו אותו ע"פ היין המתוק (ואף על פני מיץ ענבים לחוד).

3. בד"כ זו רתיעה מהנסיונות הכושלים של שתיית יין זול (תרתי משמע) שטעמו יצר להם אסוצאציה לא נעימה, וע"כ צריך להתנסות ביינות טובים ואיכותיים.

מי שבכל זאת קשה לו אפי' תערובת של מעט יין (כדלעי' סעי' י"ג) ואפי' יין מתוק, יכול לכתחילה לקדש על "מיץ ענבים". (הגריש"א זצ"ל שבו"י שם פ"י ס"ב, 'מנחת יצחק' ח"ח סי' י"ד, 'מנחת שלמה' ח"א סי' ד', 'שבט הלוי' ח"ט סי' נ"ח, 'תשובות והנהגות' ח"ה סי' ק"מ.)

ואף שבזמנם היה נידון שנחלקו המנח"י (שם), השבה"ל (ח"ט סי' נ"ח) והגרש"ז (מנח"ש שם) עם הגריש"א (שבו"י שם פי"א ס"ג), לגבי תהליך הפסטור והוספת החומר המשמר המונעים מהמיץ אפשרות תסיסה, (האם הוא דומה ל'יין האירופי' דאז [שהיו מצלילים אותו ע"י "עפר לבן" – דהיינו גיר או חוואר ('סידן') – שנטרל את השמרים ומנע תסיסה חוזרת], שפסול היה לברכת בפה"ג, או לא), זהו רק לגבי החומר משמר הנקרא 'סורבט' אשר קוטל אותם ומונע תסיסה חוזרת של המיץ, אולם כיום שמשתמשים רק בחומר הגופרית הנקרא 'ביסולפיט' שעוצר את השמרים ואינו קוטלם [למעט במיץ המוגז של 'קדם' שכן משומר ע"י סורבט], א"כ אין בזה כל בעיה, כיון שכל מיצי הענבים לסוגיהם יכולים לתסוס לאחר מכן, וכפי ששמעתי מייננים [וגם הודו לזה תלמידי הגריש"א זצ"ל, (וכן מובא בשבו"י שם פ' י"ח ס"ג)], ויש שאף מייצרים מלכתחילה את היין ממיץ שנשמר ע"י ביסולפיט.

טו) מיץ ענבים 'טהור'

יש שטוענים שהיות ובזמן שהיית המיץ עם הביסולפיט הוא נפסל לאכילה, א"כ שוב אינו ראוי לקידוש.

אמנם יש בזה ג' דחיות:

א) ב'אור לציון' (בסי' הנזכר) וב'ילקוט יוסף' (סי' ער"ב ס"ט ס"ק י"א) כתבו, וכעי"ז שמעתי מהגר"י דרזי שליט"א, שאין בזה פגם, כיון שזו הפרעה חיצונית אשר מתנדפת ע"י חימום ואידוי (כדלעיל סעי' י"ד), ולכשהוסרה אין כל חשש.

ב) שמעתי מבנו של הגר"מ שטרנבוך שליט"א, שנתנו לו לשתות כוס מיץ ענבים קודם שהונדף הביסולפיט, ואמר שהמיץ היה טוב מאוד, עד כדי ששתה מזה עוד, ורק חש חמיצות בגרונו ושיעול למשך זמן.
עוד מצינו שהביא הגרי"י בילקו"י (שם), שאחיו טעם בעצמו מהמיץ עם הביסולפיט ומלבד שהדבר גורם לשיעול ולצריבה, לא היה טעם המיץ פגום כלל.

[אמנם יש שדחו טענה זו, שאולי אין הוכחה מהיכולת לשתותו כיון שלמעשה יש בו רעילות גבוהה, כמו"כ, שמעתי מהרב ינובסקי שהיו כמה פעמים שיצא לו לטעום זאת, וטעמו היה נורא ואיום. וצ"ע.]

ג) הגר"מ שטרנבוך שליט"א ('תשובות והנהגות' ח"ו סי' ע"ה) הוסיף להתיר בזה, שהגם שהיה אפשר לומר שיש דיחוי במצוות (וכגמ' בסוכה לג.), זהו רק בחפצא של מצוה כשופר, לולב, סוכה, אולם יין שאין גופו חפצא של מצוה, לא נאמר בו דין דיחוי.

[ושמעתי שבעבר היה פולמוס גדול בזה, ולא מצאתי בכתובים, וצ"ע.]

אמנם מסיבה אחרת מחמיר הגרמ"ש (שם ח"ב סי' רמ"ג, ח"ג סי' רס"ב, ח"ה סי' ק"מ, ח"ו סי' ע"ה), והגם שנוקט שאפשר להקל בהוספת סוכר למיץ הענבים כיון שסוף סוף הוא משביחו, בכ"ז לדעתו יש להדר שלא לקדש על מיץ שהוכנס בו ביסולפיט (או חומצה), כיון שהוא פוגם במעט את טעמו אף לאחר הנדפתו ממנו, ואם מקדש בו, יוסיף רבע יין שיועיל עכ"פ מדין מזיגה (שם ח"ד סי' ס"ט). [ראה בסוף הקונטרס 'רשימת מיצים ללא ביסולפיט']

אולם יש לתמוה על כך, כיון ששמעתי מכמה מומחים שאין מרגישים כלל טעם ביסולפיט, משום שהשארית הנשארת לאחר הנדפתו היא בכמות מזערית ביותר (כדלעיל סעי' י"ד), כמו"כ אין מקום לחשוש לאיבוד הטעם והארומה ע"י האידוי החם, כיון שישנו מתקן מיוחד בתוך מכונות הדילסופיטייזר החדשים המחזיר למיץ את הטעמים והארומות שהתנדפו ממנו, בעוד שהסיד סופח אליו את הביסולפיט.

ושמעתי מבנו של הגרמ"ש ליישב בשם מומחה, שאכן, גם אם אין שינוי בטעם, הרי שמיץ הענבים אינו בחוזקו ובמקוריותו (וגם מאבד את הויטמינים) בעקבות חומר שהוכנס בו.

ולפ"ז, אין כל בעיה הלכתית במיץ ענבים עם גופרית \ ביסולפיט.

יש להוסיף, שגם המקפידים לקדש במיץ ענבים ללא ביסולפיט, עליהם לדעת שבד"כ אין המיץ נקי ממנו לגמרי, כיון שקודם הבצירה הענבים מרוססים ונשטפים במעט ביסולפיט, כדי שהמיץ המבצבץ מהענבים המתבקעים כבר בשעת הבציר לא יחל לתסוס בטרם עת.

טז) מיץ ענבים 100%

ישנם המקילים להוסיף מים למיץ ענבים, כל עוד לא נפגם טעמו המקורי של המיץ. ('חוט שני' ריבית קובץ ענינים סי' ד', הגרח"ק בשם החזו"א 'חוט שני' שם ס"ק ד', 'דרור יקרא' עמ' תע"ב, 'אור לציון' בסי' הנזכר) וטעמם, שהיות וטבע היין להתמזג עם המים, וגם על מיץ יש שם של 'יין', א"כ הקובע הוא טעמו של המיץ שהמים נהפכו לחלק ממנו. (הגר"ג נדל זצ"ל תלמידו של החזו"א [אשר היה הראשון שייצר בעצמו מיץ ענבים 100%, ונהג להוסיף לכוסו כמות ניכרת של מים] הסביר זאת על דרך שביאר במזיגת יין (לעי' סעי' ד'), שהרי המיץ לכשעצמו מתוק מדי, והוספת המים רק תנעימהו לשתיה.)

ולדעת מרן הגרע"י זצ"ל, אמנם ע"פ דין מספיק 51% מיץ (כדלעי' סעי' ד'), וכך פסק לציבור הכללי (לא נמצא כן בכתביו, אלא העידו ע"כ בשמו מפקחי כשרות 'בד"ץ בית יוסף'), אבל הוראתו למעשה ל'בד"ץ בית יוסף' היתה, שיהיה מינימום 80%-85% מיץ באופן שישאר טעם המיץ. (תלוי במתיקות העינב, ובהתאדות נוזליו בעת חימום המיץ במהלך הייצור.) וכך שמעתי משיעורו בהקלטה כעין זה. (אמנם שמעתי שם, שהוראתו לכתחילה היתה שיהיה רובא דמנכר שהוא 70-80% יין.)

אבל הגרש"ז והגריש"א זצ"ל פסקו, שאין להוסיף מים כלל לתוך מיץ הענבים (למעט אותם ג' טיפות שע"פ הקבלה), כיון שהוא מחליש ומקלקל את ה'כמות שהוא' של המיץ. [כי רק במזיגת יין שהמים מכשירים אותו לשתיה נאמר בו 'דין מזיגה', שהמים נהפכים לחלק ממנו, משא"כ מיץ ענבים שכל ההיתר לקדש עליו הינו משום שביכולתו להתהוות ליין שהוא 'משקה החשוב דסעיד ומשמח', וגם כעת מיד בסחיטתו הוא ראוי לשתיה, אולם אין לו שם 'יין' בכדי שיוכל למוזגו כשאר יין.] ולפ"ז יש להקפיד בדווקא לקדש על מיץ ענבים שהוא 100%.

שמעתי מרבני ומשגיחי הבד"ץ של העד"ח שכיום אין רמאות בזה, אלא כל בקבוק שבהשגחתם שכתוב עליו אפי' "100 טבעי" אין בו שום תוספות (חוץ מחומצה, וכמות מזערית של ביסולפיט ברוב היקבים התעשיתיים, וכנ"ל כדלעיל בפתיחה וסעיף י"ד.)

יש להבהיר, שהגם שהייצרנים מצהירים שמיצי הענבים הם 100%, בכל זאת שמעתי שאינו מן הנמנע שישאר שארית של מים משטיפת הצינורות שלאורך מערכת הייצור או בשטיפת דולבי הענבים המתרוקנים אל מהמשאיות אל בור הקליטה, הגם שמשתדלים למעט בהם ככל האפשר.

ושאלתי על זה להגר"מ גרוס שליט"א, והשיב, שהגריש"א הורה לו, שאין לחשוש לכמות מועטת של 1% מים מנקיון הצנרת. (משום 'בל תשחית', שלא לאבד בידיים את שאריות המיץ שבסוף הייצור.)

יז) מיץ ענבים מבושל

הנה נוכחנו בסעי' ז' שהיינות בימינו מפוסטרים בצינורות סגורים, לזמן בזק, ולאחריו מקוררים מיידית, וע"כ קשה מאוד לומר שדינם כדין יין מבושל, הן כלפי סתם יינם, והן כלפי קידוש.
אמנם במיץ ענבים הדין הוא שונה, היות וראינו לעיל שכל מיצי הענבים בזמנינו עוברים חימום, וחימום זה מתחלק לשני סוגים:

1. מיץ ענבים מבושל. רוב מיץ הענבים המצוי בתעשייה משתמר במיכלים ע"י ביסולפיט וע"כ בתהליך אידויו במכונת דילסופיטייזר הוא עובר רתיחה בטמפרטורה של מעל °102 (כדלעיל סעי' י"ד), וע"כ מיץ זה נחשב כמבושל לכל דבר ולכל השיטות.

2. מיץ ענבים מפוסטר. גם המיץ שהתבקבק מיידית לאחר הסחיטה ולא שומר ע"י ביסולפיט, וע"כ לא עובר תהליך של רתיחה גמורה, בכל זאת הוא עדיין נחשב יותר מבושל מאשר יין מפוסטר, כיון שהוא מתפסטר לזמן ארוך יותר, ומתבקבק בעודו חם וע"כ מתאדה במקום פתוח, ובד"כ נחסר בכמותו ומשתנה בטעמו (הגם שלא בכמות ניכרת כברתיחה גמורה), וע"כ לרוב האחרונים זה נחשב למבושל. אמנם לדעת הגריש"א שהצריך רתיחה גמורה עם כעין 'גלים' ולא רק ל'בועות' (וכמאירי ע"ז כט. הובא ב'שבות יצחק' פסח, עי' ברשימת מיצים בסוף הקונטרס), נכשיר במגע גוי רק מיצים עם ביסולפיט, וכדלעיל.

ולהלכה יצא שתי נפק"מ בין יין מפוסטר למיץ מפוסטר (בשני הסוגים):
א. חומרא לגבי קידוש. גם לדברינו לעיל סעי' ז' שיש שיטות שאינן מחשיבות יין מפוסטר כמבושל לפוסלו לקידוש, כיון שלא נגרע מערכו כיין שהורתח לגמרי, מיץ ענבים מבושל לכאורה גרע ממנו, כיון שפסטורו דומה לבישול. [ולפ"ז כמעט א"א להדר ולהחמיר במיץ ענבים כדעות הראשונים לעיל סעיף ו' שהוא לא יהיה מבושל, אלא האפשרות היחידה לשמר מיץ לאחר סחיטתו היא רק ע"י הקפאה).
ב. קולא לגבי יין נסך. [והדבר נוגע למעשה באולמי שמחות ובבתי חולים] בניגוד ליין המפוסטר שצריך להזהר בו מחשש נגיעה של גוי או שאינו שומר תו"מ, הרי במיצי הענבים בד"כ אין חשש זה (במבושלים שעם ביסולפיט לכו"ע, ובמפוסטרים שללא ביסולפיט לרוב הראשונים והאחרונים, למעט הגריש"א), וע"כ האחרונים שהחמירו ביין יקלו במיץ.

יח) מיץ ענבים לבן

לאמור לעיל סעי' ח' שמעלת היין האדום ע"פ הלבן הוא גם מפני שהוא משובח יותר, א"כ גם במיץ ענבים, אף שלא תסס לזמן ממושך עם הקליפות בכדי לקבל את כל המעלות דלעיל, בכ"ז יש בו עדיפות לאדום ע"פ הלבן, כיון שעדיין הוא הושרה עמם לכמה שעות וקיבל מהם חומרי צבע וטעם. ועוד, שרואים את נטיית בנ"א לקחת את האדום (ואולי אפשר לדחות ראיה זו, שעושים כך משום ההלכה, משא"כ לגבי יין לעיל שרואים שגם הגויים מעדיפים אותו), ע"כ יש ענין לקחת את האדום, אא"כ הלבן ערב לו יותר, וכנ"ל שם, וכך משמע דעת הגריש"א ('דרור יקרא', עמ' שנ-שנ"א).

יט) מיץ ענבים קפוא

ישנם אנשים המכינים לבדם מיץ ענבים, וע"מ לשמרו מחלקים הם אותו לכמויות קטנות ומקפיאים אותן, וכך מרויחים מיץ ענבים מהודר, ללא פיסטור, וללא תוספות כלשהם. (וכך המליץ ב'תשובות והנהגות' ח"ו סי' ע"ה.)

והנה, כתב ב'אור לציון' (ח"ג פ' ט"ו ס"ד), שמיץ אשר הוקפא, לעולם לא יוכל לתסוס שוב, ולפ"ז יצא שכרם בהפסדם. (כשיטת הגריש"א (שבו"י שם פי"ח ס"ג) שפסל לקידוש מיץ ענבים אשר הוכנס בו חומר שמונע תסיסת חוזרת של המיץ).

אמנם שמעתי מיינן, שבמציאות גם יין כזה ודאי יכול לתסוס שוב.

הנה הפמ"ג (פתיחה להל' ברכות אות י"א) מסתפק האם ברכת יין קפוא הוא בפה"ג או העץ. (ועד"ז הסתפק השבה"ל (ח"ט סי' ל"ט) לומר שאין ברכת 'שלגון מיץ ענבים' בפה"ג, הן משום שפקע ממנו שם 'משקה', והן משום שאכילתו בדרך לקיקה.)

אמנם בספר 'חשוקי חמד' (יומא עו:) להגר"י זילברשטיין שליט"א, הביא להוכיח שברכתו בפה"ג, שהרי ביין קפוא גם יש תכונות "סעיד" ו"משמח", ונשאר שמו עליו.
עוד הוכיח, מהגמ' בסוכה (יב.) המגדירה את יין הבא משניר שהוא קרוש וקפוא כ'יקב' שאולי אפשר יהיה לסכך בו, ומוכח שיין קפוא שם 'יין' עליו. [אמנם שמעתי מהרב אברהם מרדכי דהן להקשות ע"ז, שלכאורה 'קרוש' הכוונה בפשטות ל'יבש', וכמו שהגמ' שם מדמה זאת לעיגולי דבילה וכרש"י שם (מט. ד"ה יין). ועוד, שהרי סוכה שאינה ראויה לשבעה היא פסולה. (ואם נאמר שהמדובר הוא שעשה את הסוכה במקום של קפאון, ונאמר ש'שניר' היינו 'חרמון', הרי משמע שהיין בא משם, אבל זה לא שעשה את הסוכה שם.) וצ"ע.]

ומכל מקום הוסיף ב'חשוקי חמד' (שם), שאפי' שברכתו בפה"ג לכאורה אין לקדש על יין בשעה שהוא קפוא, הן משום שא"א לשתותו כאחד, והן משום שאינו "זקוק לכוס" , והרי הכוס הוא זה שנותן לו את החשיבות.

הנה, טבע מיץ ענבים קפוא שבשעה שמוציאים אותו מההקפאה, ריכוז הסוכר הטבעי מתחיל להפשיר בעוד שמימיו עדיין צבורים כגוש קרח.

ויש לשאול בזה, מה דין המים, ומה דין ריכוז הנוזל המתוק, הן לגבי קידוש, והן לברכת בפה"ג.

ומצאתי, שלגבי המים כתב ב'הליכות שלמה' (פסח סי' ט' בהע' 81) בשם הגרש"ז שהיות וטעמו חלש, ברכתו שהכל, ואינו ראוי לקידוש.

ולגבי רכז המיץ, ודאי שכששותהו לבד, ברכתו 'העץ', היות שכמעט אינו ראוי לשתיה (עי' מנח"י בח"ח סי"ד). אולם אם דללו במים אחרים, לכאורה יש לדמות זאת למחלוקת הפוסקים לגבי 'מיץ ענבים משוחזר' שהיה בזמנם [שהיו מרתיחים ומאדים את מיץ הענבים עד לקבלת מיצוי סמיך (הדומה ל'רכז תפוחים' הנפוץ) הנקרא 'רכז ענבים', ואותו דללו שוב בכמות גדולה של מים], וכדלהלן:
לשיטתו של המנח"י (ח"ח סי' י"ד) שהכשירו, לכאורה גם כאן יהיה כשר, דמאי נפ"מ אם רוכז ע"י אידוי או ע"י הקפאה. (ועיי"ש שהצריך להוסיף לזה יין אמיתי)

ולשיטת הגרש"ז (מנח"ש א' ד') שפסלו לקידוש, הן משום שהבישול הממושך גרע וקלקל את המיץ עד שנשתנתה ברכתו ל'שהכל', והן משום שהמים הנוספים הם כחלק זר, היות ולא היו בתוך הענבים, א"כ בנידון שלנו הגם שאין בזה בישול המגרע, עדיין המים הם כנטע זר.

הנה, בספר שבו"י (שם ס"ה) הסתפק האם אפשר לקדש על מיץ ענבים קפוא, כיון שבשעת הפשרתו מקדימים חלקיקי הסוכר הטבעי להנמס בעוד שגוש המים עדיין קפוא, וא"כ הרי זה ככל מיץ ענבים שהוסיפו לו מים שדעת הגרי"ש שברכתו 'שהכל'.

ושמעתי מהגרד"א מורגנשטרן שליט"א, שאכן דעת הגרי"ש שברכתו של מיץ מופשר היא 'שהכל', אא"כ טחן את המיץ הקפוא קודם הפשרתו.

אמנם מדעת הגרש"ז (הליכ"ש שם סכ"ז) נראה, שיש להבדיל בין הוספת מים חיצוניים לבין מים מקוריים בעינב, שיכולים לחזור ולהיות כחלק ממנו, כיון שמלכתחילה היו מיועדים להיות יין.

כ) מיץ ענבים רגיל

לנאמר לעיל (סעי' ט"ו) יצא, שלדעת הגרע"י מעיקר הדין מספיק 51% מיץ, ולשיטתו, כל מיצי הענבים כיום כשרים [למעט של כשרות מסוימת המוזכרת לעיל בהערה לסעי' ד'], לפי מה ששמעתי שבכל ההכשרים בא"י (המנויים לעיל סעי' ד' בהגרה) מקפידים ע"כ. אבל לשיטות האחרות, לא מבעי לדעת הגרש"ז והגריש"א שאסרו הוספת מים למיץ, אלא אפי' לדעת הגרנ"ק, האור לציון והחזו"א, עדיין יש לדון האם אפשר לקדש על "מיץ ענבים טבעי" רגיל (שאינו 100%), כיוון שאף שהתירו הוספת מים למיץ, זהו בתנאי שהטעם המקורי נשאר, ואילו במיצים אלו איננו יכולים למדוד זאת ע"י הטעם, כיון שחלקם מוסיפים להם עד 49% מים עם סוכר וחומצה המעיבים ומטשטשים את טעם המיץ המקורי, וא"כ עלולה ברכתם להשתנות ל'שהכל', דמהיכן נדע מהו חוזק מתיקות הענבים שנסחטו בקו הייצור הנוכחי והיאך השפיעה עליו תוספת המים, והאם אפשר לדלל את מיצם בכמות כמעט זהה של מים או רק בהרבה פחות מכך.

ושמעתי, שאולי יהיה אפשר להסתמך לקדש גם במיץ רגיל, כיון שבד"כ בהוספת חצי כוס מים עדיין מתענגים ממתיקות המיץ. (כל אחד יבדוק בעצמו. ואפשר להוכיח לכך ע"פ המובא ב'עצות' שבסוף הקונטרס, שבד"כ במיצי ענבים 100% שבזמנינו יש ב'ערך התזונתי' כ 20 גר' פחמימות בעוד שב'משקאות מתוקים' רגילים ישנם כ 11 גר' פחמימות.)

אמנם למעשה ודאי שעדיף שלא לקדש על מיץ ענבים רגיל, אלא אם ירצה ידלל מיץ 100% עם מים, בכמות שעדיין טעמו נשאר בו.
והנה כדברינו לעיל ביין, כך נוכחנו גם כאן במיץ ענבים, בניגוד לדעה הרווחת שגם כיום מנהג הספרדים להחמיר יותר מהאשכנזים, הרי שלפי גדולי דורינו, ההיפך הוא הנכון.

כא) כוס של הבדלה ושאר מצוות

הגם שרק בקידוש מצינו את החיוב לקדש על יין, ואילו בשאר כוסות של מצוה (קידושא רבה, הבדלה, בהמ"ז, אירוסין, נישואין, מילה, פדיון הבן) מוכח, שכשאין יין אפשר מעיקר הדין לקחת חמר מדינה, וא"כ כשעושה אותם על יין (כפסק השו"ע בכל הנ"ל לעשותם על יין במקום שהוא מצוי) אין חיוב להדר ביין טוב, בכ"ז מצינו אף בהם טעמים ועדיפות ליין:

בקידושא רבה: הרשב"ם בפסחים (ק"ו. ד"ה דאמר) מביא את הטעם ש'אין אומרים שירה אלא על היין'.

בהבדלה: הטור הביא (סי' רצ"ו ס"ד) את הפלגת חז"ל בגודל מצות הבדלה על יין. (וגם ידוע שאחת מהסגולות שהגרח"ק שליט"א מורה לחלק מהמבקשים להפקד בבנים זכרים, להבדיל על יין בדווקא, ע"פ הגמ' בשבועות י"ח: )

במילה: המרדכי הביא (יומא ס"ס תשכ"ז) טעם ש'אין אומרים שירה אלא על היין'.

בשאר כוס של מצוה: ה'העמק שאלה' (פ' יתרו סי' נ"ד) כותב, שב'שאלתות' אשר הובא לעי' בפתיחה מבואר הטעם גם לגבי שאר ברכות אשר נחשבות לשירה (על דרך גמ' פסחים קז. 'ראוי לקדש עליו ולומר עליו כל שירות ותושבחות שבעולם'), ו'אין אומרים שירה אלא על היין'.

ובמשנ"ב (סי' קפ"ב ס"ק א') הביא בשם הלבוש הטעם שתיקנו חז"ל כוסות של מצוה על היין, "מפני שהוא דרך כבוד ושבח נאה להקב"ה לסדר שבחו וברכתו יתברך על הכוס, וכש"כ 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא', והכוס צריך שיהיה של יין מפני שהוא המשובח שבמשקים".

ולפ"ז כשמקיים את המצווה על כוס של יין, זיל בתר טעמא, כיון שכתב הב"ח (הובא לעי' סעי' א') שכשם שפסולי מזבח נאסרו משום 'הקריבהו נא לפחתך' כך גם לגבי קידוש פסולים מהאי טעמא גופיה, נאמר אף אנו שהוא הדין בשאר כוסות של מצווה שאנו מהללים בהם את הקב"ה, ודאי שיש מצוה לכבד את הקב"ה ולהדר ביין. (וכעין סברת הבה"ל בסי' ער"ב ד"ה אין)

כב) ד' כוסות

סוג היין

פסחים קח: ארבעה כוסות הללו, שתאן חי, אמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא.

ומשמע, שאף שקיים את מצות ד' כוסות, בכ"ז אין המצוה מושלמת. (וכ"כ רש"י ורשב"ם (שם ד"ה ידי), שאין זו מצוה שלמה, שאין חשיבות אלא ביין מזוג, וכן מצינו בר"ן שכתב "כלומר שלא קיים מצוה מן המובחר", ומיהו אינו צריך לחזור ולשתות ארבעה כוסות.)

עפ"ז יוצא, שבליל הסדר ישנם שני דינים במצוות שתיית היין:
א. מצוות ד' כוסות. ב. שתיה ב'דרך חירות'.

ובפוסקים מצינו כמה דרגות בחיוב שתיה זו:
א. הראוי: כתב בשו"ת מהר"ש הלוי (הובא בפר"ח סי' תפ"ג ס"ק א', א"ר סי' תע"ב ס"ק ט"ז, עו"ש שם ס"ק ח' וב'חק יעקב' שם ס"ק כ"ח), וכן כתב בהגש"פ 'קול דודי' בשם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, וכן הובא בשם הגריש"א זצ"ל ['סידור פסח כהלכתו' (ח"ב פ"ג הע' 25) ושבו"י (פי"ח ס"ז)], שיש לכתחילה לקחת יין המשמח או תערובתו, ולא מיץ ענבים, ואפי' אם לאחר ליל הסדר יכאב ראשו [כל זמן שלא יפול למשכב].

[אפשר לבאר זאת על דרך הב"י בשם הרשב"א (סי' תע"ב ס"ח) שכתב, שכל הפטור מיין של 'דרך חירות' הוא רק כשאינו נהנה ממנו כלל בשעת השתיה או כשלאחמ"כ יפול למשכב, אבל כשרק יחוש בגופו לאחמ"כ, נכון הוא לדחוק את עצמו לשתות יין. וראיה לכך מהגמ' (נדרים מט:) המספרת על ר' יהודה ב"ר אילעאי שכאב ראשו מפסח ועד החג מפני היין של ד' כוסות, ואף על רבי יונה כאב ראשו מפסח ועד עצרת. ולכן הוא הכשיר את היין המבושל. (שבמהלך הבישול האלכוהול מתנדף לגמרי)]

(ולגריש"א כאבו רגליו משתיית הלילה עד חג השבועות, כיון שבעוד שבכל השנה נתן לאחר לשתות הכוס כדלעיל סעי' י"ג, בליל הסדר חובה לשתות הכוס בעצמו.)

ב. לכתחילה: כתבו הגרש"ז ('הליכות שלמה' פסח סי' ט' סי"א), שו"ת 'חזון עובדיה' (ח"א סי' ו' ס"ה), והגרנ"ק ('חוט שני' פסח סי' י"ז ס"י), שאף שעדיף לערב יין בתוך המיץ, מ"מ לכתחילה יוצא במיץ ענבים אף ידי מצות חירות, שגם מיץ ענבים הוא בגדר יין. [וכ"כ ה'משנה הלכות' (ח"י סי' פ"ז) והוכיח זאת מהרמב"ם שכתב (הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ט): "ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה, הכל לפי היין ולפי דעת השותה". ומוכח מכאן שעיקר המצווה שתהיה השתיה טעימה ועריבה, ואדרבא, זהו ה'דרך חירות' שלו. (ועי' מש"כ בזה בחידושי מרן רי"ז הלוי הל' חמץ ומצה פ"ז)].

אבל הכה"ח (סי' תע"ב ס"ק ע"ד), האור לציון (ח"ג פט"ו ס"ד), הגרצ"פ פראנק (מקראי קודש ח"ב סי' ל"ה), הגר"ש וואזנר (קובץ מ'בית לוי' ח"ז עמ' ל"ב), והגריש"א (שם) סברו, שהגם שידי יין יצא, ידי חירות לא יצא, משום ששלימות המצווה של ד' כוסות היא ביין חשוב ומשמח דרך חירות, וע"כ ישתה בדווקא יין, או שיערב יין במיץ עד כמה שיכול בכדי שירגיש את חוזק האלכוהול ה'משמח' שבו, ואין בזה שיעור מסוים.

ג. בדיעבד: אם יכבד ראשו בשתיית היין ולא יוכל לקיים מצוות הלילה, או ששונאו ואינו נהנה ממנו כלל, יש להקל לשתות מיץ ענבים. ['תשובות והנהגות' (ח"ב סי' רמ"ג) בשם הגרי"ז וגאב"ד טשיבין, הגרח"ק בשם החזו"א (ספר 'סידור פסח' ח"ב פ"ג הע' 25), וכ"מ בספר 'קול דודי' בשם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, וכך הסכים הגריש"א (שבו"י שם פ"י ס"ב, 'סידור פסח' שם).] וכן מוכח מהמשנ"ב (סי' תע"ב ס"ק ל"ז ) שאם היין מזיקו אין זה 'דרך חירות'.

(ומה שהובא בגמ' נדרים הנ"ל, ונפסק בב"י בשם הרשב"א, שיש להתאמץ לשתות עד כדי שיכאב ראשו, יש לתרץ שזהו בזמנם שלא היה מיץ ענבים בעונה זו, וע"כ היות שמן ההכרח היה לשתות דוקא יין, מצוי היה שיכאב ראשו מהאלכוהול.)

אמנם מוכח מכל הפוסקים, שודאי עדיף לשתות יין (וככל ההידורים שבדיני קידוש לעיל, ושמעתי מהגרב"צ קוק שליט"א שבזה נקט הגריש"א שיש ללכת לפי העריבות), או לפחות לערבו במיץ וכנ"ל. (נוסיף, שאם מערב רק מעט יין עם המיץ, אזי יין 'מוסקטו' הוא תחליף מצוין, ועי' לעי' סעי' י"א וי"ג.)
עצה טובה: שתית 1 – 2 כוסות מים (פחות מרביעית כל פעם), בין שתיית כוס הקידוש לתחילת "מגיד", וכן כוס מים נוספת מיד לאחר הכוס השניה, תועיל לדלל את אלכוהול היין / מתיקות המיץ, הנכנס לגוף במצב של כעין צום, מצד אחד. וכן להכין וללחלח את מיצי העיכול והפרשות הרוק לקראת אכילת המצה היבשה בטבעה, מצד שני. (לענין אם צריך לכוון לכך בשעת ברכת בפה"ג יעויין בשעה"צ סימן תע"ג ס"ק י"ח, משנ"ב סי' ר"ח ס"ק ע"ב, שו"ע הרב סי' ער"ב ס"ז, כה"ח שם ס"ק מ"ז. ועיין עוד בבה"ל סי' תע"ג ס"ב ד"ה הרשות, ו"הליכות שלמה" פסח פ"ט אות סח ו 166, 233,235)

בספר 'מועדים לשמחה' (ניסן ב' עמ' רצ"ד, וכן ספר 'שלמי מועד' עמ' שע"א) מובא, שהגרש"ז עמד בשיעור לפני תלמידיו והסביר, מדוע תיקנו חז"ל בדווקא ד' כוסות של יין, הרי היה אפשר לתקן אכילת ד' אגוזים כנגד ד' לשונות של גאולה. אלא, ד' הלשונות הם ד' סוגי הצלה שהאחד גדול ומוסיף על קודמו בהבעת שמחת ריחוקנו ממצרים עד הגאולה השלמה שנגד תוספת הכוס החמישית, וע"כ תיקנו ד' כוסות יין שכל כוס משמח האדם יותר מקודמו, משא"כ אגוזים וכדומה שאין ענין באכילתם כיון שתוספת אכילה בהם אינה מרבה בשמחה על פני האכילה שקדמתה.

(ונשאל ע"י אחד מתלמידיו, שלפ"ז אינו יוצא י"ח ד' כוסות במיץ ענבים אלא דוקא ביין. והשיב רבינו, שאכן הגר"מ פיינשטין סבר שד' כוסות 'יין' הם לעיכובא. אבל הגרש"ז לא הסכים בזה לענין הלכה [אמנם לעצמו ערב יין בתוך המיץ הן בקידוש והן בד' כוסות].)

צבע היין

ישנה מצוה מיוחדת ביין שצבעו אדום, כמבואר טעמו במשנ"ב (סי' תע"ב ס"ק ל"ח) משום 'זכר לדם', שהיה פרעה שוחט תינוקות בנ"י כשנצטרע. [עוד טעמים מצאנו: זכר לדם שונאינו שנשפך (ריטב"א ב"ב צז: ד"ה חמר), זכר לדם פסח, זכר לדם מילה (או"ז ח"ב סי' רנ"ו), זכר למכת דם (פמ"ג סי' תע"ב א"א ס"ק י"ג).]

ולטעם זה יהיו כמה נפק"מ:

א. הגם שהבאנו לעיל בסעי' ח' שלא יועיל להאדים את היין הלבן לפי שאין הלבן משובח בעצמותו, הרי לכאן תועיל ההאדמה, כיון שיש ענין גם בצבע גרידא. ('קובץ מבית לוי' שם בשם הגר"ש וואזנר זצ"ל וכן ב'סידור פסח' שם הע' 26)
[ויזהר למזוג את היין הלבן לתוך האדום ולא להיפך, בכדי להמנע מחשש צובע, כמבואר במשנ"ב (סי' ש"כ ס"ק נ"ו) בשם הנשמת אדם.]

ב. הגם שראינו בסעי' י"ח שמיץ ענבים אדום אינו משובח בהרבה ממיץ ענבים לבן, כיון שאינו משתבח כיין האדום, בכ"ז לטעם זה, תהיה סיבה יתירה להעדיפו על פני הלבן.

ג. על פי טעם זה תהיה מעלה נוספת לערב יין במיץ ענבים (דלעיל סעי' י"ג), כיון שצבע המיץ הוא כתום-בורדו, וע"י היין צבעו ישתנה לאדום-דם. [וגם בזה יזהר כנ"ל למזוג את המיץ לתוך היין.]

ד. ב'אורחות רבינו' (ח"ב עמ' ס') הביא מהסטייפלר זצ"ל, וכן מובא מבעל ה'דברי חיים' זצ"ל, שנהגו בליל הסדר לשתות את הד' כוסות בכלי זכוכית ובשונה מכל שבתות השנה, וכנראה שרצו להדר בטעם זה של 'זכר לדם'.

[נוסיף, מתכת הכסף אינה משפיעה לטובה, מבחינה כימית, על החומצה הטרטרית, אלא פוגמת המעט את טעמו, וע"כ שותים את היין בכל העולם בכוסות זכוכית בלבד, ובליל הסדר שהיין שוהה בגביע לזמן ממושך, אולי יתווסף טעם לסיבה הנ"ל לשתות את ד' כוסות בכלי זכוכית.]

כג) שמחת יו"ט וחוה"מ

פסחים קט. תניא ריב"ב אומר בזמן שביהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר שנא' "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך", ועכשיו שאין ביהמ"ק קיים אין שמחה אלא ביין שנא' "ויין ישמח לבב אנוש".

וכתב בשו"ע (סי' תקכ"ט ס"ב) "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, וחייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים". ע"כ.

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ס"ו): "שמחה זו היא מצות עשה מן התורה, דכתיב "ושמחת בחגיך", ונוהגת גם בנשים". עוד הביא המשנ"ב (שם ס"ק ט"ז) מהרמב"ם, שגם חוה"מ הוא בכלל מועד לענין שמחה, אבל לענין כבוד ועונג אין חייב בהם בחוה"מ, דלא נאמר בו 'מקרא קדש'. (וכוונתו לכל יום ויום מחוה"מ, שהרי לשון הרמב"ם שם, "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג, חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלווים עליו שנא' ושמחת בחגיך וכו").

ובבה"ל (שם ד"ה כיצד) כתב, שעכשיו שאין בהמ"ק קיים, אין יוצאין ידי חובת שמחה אלא ביין שנא' "ויין ישמח לבב אנוש", אמנם באכילת בשר אין חובה, אלא זהו רק מצוה. ע"כ. (עוד כתב הבה"ל שם, שהגם שברמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הי"ח) כתב, שהאנשים אוכלים בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ויין, ומוכח שצריך גם בשר, מ"מ הפסוק של "וזבחת שלמים" וגו' נאמר על בשר שלמים ולא על בשר חולין, ואעפ"כ היות ומצאנו כאן לשון שמחה לגבי בשר, על כן יהיה בזה מצוה, אבל לא חובה.)

מכאן, שאף שיש מצוה לאכול בשר בכל יום מהרגל הן ביו"ט והן בחוה"מ (וכפי יכולתו), שתיית יין היא חובה. [אמנם בשתיה זו לא יהיו שאר דיני היין שנקטנו לכל אורך הקונטרס, כיון שדין שתיית היין הוא רק ב'שמחה' היוצאת מהיין ולא בהידור ההלכתי של היין עצמו, ואדרבא, יבחר ביין המשמחו והערב לו ביותר (גם ללא תערובת עם מיץ ענבים).)

והנה דעת הגרש"ז ('הליכות שלמה' פסח סי' ט' הע' 78) והגרנ"ק (בסי' הנזכר), שיוצאים ידי חובת שמחת יו"ט גם במיץ ענבים.
וביאר בזה הגרש"ז, שאין חובה דווקא ביין המשמח ומשכר, דכמו שבבשר אין תכונה זו, ובכ"ז נחשב למשמח, כך גם במיץ ענבים. (ויש להקשות, שאם אין צורך ביין המשמח, איזה ענין יש בשתיית מיץ ענבים בדווקא, אדרבא, ישתה משקה שחביב ומשמח אותו אף יותר ממיץ ענבים).

אמנם מפשטות הבה"ל שהביא את הפס' "ויין ישמח לבב אנוש" מוכח, שצריך בדווקא יין המשמח בתכונתו. וכן מובא מספר 'זכרון שלמה' (הל' חוה"מ) בשם הגר"מ פיינשטיין, וכ"כ הגרצ"פ פראנק (בסי' הנזכר), וכך הביא בשבו"י (שם ס"ד) בשם הגריש"א, שאינו מקיים מצות שמחת יו"ט אלא ביין ולא במיץ ענבים, ועכ"פ יכול לערב יין בתוך המיץ באופן שיורגש האלכוהול היטב. [ושמעתי, שמלבד האלכוהול, ישנם ביין עוד רכיבים המשמחים בתכונותיהם, ואינם קיימים במיץ ענבים.]

(ולכאורה יש לימוד זכות למנהג העולם שלא להקפיד על שתיית יין, אלא רק על אכילת בשר. [וגם בזה משמע מפשטות דברי האחרונים, שהמצוה היא בבשר בהמה, ובכל יום מהרגל, ובתנאי שידו משגת], משום שכבר הוכחנו לעיל מהשו"ע, שכל חיוב שתיית היין על האנשים הוא משום שמחה (בשונה משאר כוס של ברכה שיש דין בעצם היין), וא"כ, מאחר שאנשים רבים אינם נהנים ושמחים משתיית יין (אם משום שסובלים מהיין כאבי ראש או קשיי עיכול, ואם משום שהורגלו בני דורינו למגוון גדול של משקאות מתוקים ומוגזים), נוכל להשוותם לחיוב הבעל לשמח את אשתו בבגדים ואת בניו במיני מתיקה, שאין דרגת חיוב שמחתם שונה ממנו (חוץ מכך שלא מוטלת המצוה עליהם לשמח את עצמם, אלא עליו המצוה לשמחם), ורק שקבעו חז"ל שכל אחד ישמח בראוי לו, ובד"כ ה'אנשים' אוהבים בשר ויין, אמנם במקרה שה'איש' אוהב מיני מתיקה ולא בשר ויין, לא גרע מנשים וילדים שמצותם מתקיימת בשאר מיני 'משמחים' ולא ביין.
וכך משמע בדברי המהרש"א בנדרים (מט: ד"ה אלא) שכתב וז"ל: והא דא"ר יהודה גופי' בפסחים 'ושמחת בחגיך' אנשים בראוי להם ביין, י"ל דלסתם אנשים קאמר, דראוי להם יין ואין שמחה להם אלא ביין, אבל ר"י יצא מסתם אנשים, שהרי לא היה ראוי לו, כדקאמר חוגרני צידאי מן הפסח כו' עכ"ל.

[וכל זה רק בחוה"מ, אבל ביו"ט חיוב אכילת בשר מדין כבוד ועונג, כבכל שבת, וכמשנ"ב שהובא לעיל.]

אמנם שמעתי מהגר"ח ראז שליט"א ועוד כמה ת"ח, שהיות ו'כל מידות חכמים כן הוא', אולי אמדו חז"ל שבעומק רגשות האדם המבוגר, הגם שיש לו הנאה ממיני מתיקה, עדיין אין לו בזה שמחה כפי שיש מאלו לקטנים, או כפי שיש לנשים מבגדי צבעונין. וע"כ יש לו לאדם להתרגל במשך כל השנה להתרגל להנות ולשמוח ביין, ועי"ז לקיים את מצוות התורה כתקנה לשמוח בחג. [ואין לדמות לר"י המובא במהרש"ל הנ"ל, כיון שיצא מכלל שאר האנשים מצד אונס בריאותו, ולא באופי טעמו.])

שיעור שתיית היין, וכן אם חיובו הן ביום והן בלילה, לא מבואר במשנ"ב, ונחלקו בזה פוסקי זמנינו, ואכמ"ל. (ובאמת מסברא קשה מאד לקבוע גדרים, דבשלמא לשיעור המקסימלי, הגדר בזה הוא כמו שכתב הרמב"ם "לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש, כי השכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות", משא"כ בשיעור המינימלי, הרי "שמחה" אינה מוגדרת לא מבחינת כמות ולא מבחינת האיכות, ואיך אפשר לקבוע שיעור מסוים, שכן, יש החשים בשמחה כבר בכמות מועטה, ויש שרק בכמות גדולה. ועוד, שהרי גם בשו"ע שהובא לעיל, נפסק, שיש על האיש לשמח את אשתו בבגדים, ואת בניו ובנותיו בקליות ואגוזים, ולא הוזכר בהם שיעור הכמות והתדירות, וצ"ע.)

כד) כשרות היין

כל הנושאים שנידונו עד כה עסקו בעניני הלכות הידור היין, אבל ודאי שהדבר הראשון במעלה ועליון בחשיבותו הוא הנושא ההלכתי של כשרותו היין. וע"כ בבואנו לרכוש יין, עלינו לשים לב בראשונה לכשרותו, שתהיה תחת וועדת כשרות מהודרת עם השגחה קפדנית ויתירה, כיון שעלולות להיווצר מכשולות שונות בתהליך הייצור.

(אף בתחום זה של כשרות היין, במידה מסויימת ישנה עדיפות ליינות המיוצרים ביקבים פרטיים שבעליהם יר"ש, [זאת בנוסף ליכולת הקלה לברר אצלם את אופן ייצור היין], וכמו בכל מאכל אחר, גם תחת כשרות טובה ביותר, בייצור תעשייתי עלולות להווצר בעיות שאינן קיימות בייצור קטן או ביתי.)

עיקר המכשולות העשויות להימצא בכשרות היין הן כדלהלן:

א. הפרשת תו"מ:
כידוע, רק דגן תירוש ויצהר חייבים בתו"מ מדאורייתא, וכיום רוב הקמח ושמן הזית מיובאים מחו"ל (בשמן זית יש לדון כשגמר מלאכתו בארץ), אולם חלקו הניכר של ה'תירוש' הוא מיבול הארץ (למעט יבול דרומי או ענבים שגמר מלאכתן היתה בידי נכרי), ולפ"ז יש סיבה נוספת להקפדה יתירה בתו"מ של יין ומיץ ענבים.

מורכבות יתירה ישנה בנושא זה של תו"מ, משום שיבול הענבים מגיע ממקומות שונים ברחבי הארץ, ודרגת חיובם שונה ממקום אחד למשנהו, ע"כ צריך זהירות בחישוב כל הכמויות הגדולות, ובעישורן ע"י ענבים אשר גדלו במקום של "חיוב ודאי" לכל השיטות.

ב. חשש יין נסך:
שמעתי מהגרא"י ינובסקי שליט"א ששמע מהגריש"א, שאין צורך להקפיד שנהגי הבוצרות, הטרקטורים והמשאיות, יהיו יהודים שומרי תו"מ כיון שעדיין אין שום "המשכה" (הפרדה של המיץ מהזגים והחרצנים) לפני הצטברות הענבים במיכלי הבוצרת, אמנם הורה, שיש להחמיר על שפיכת תכולת הענבים ממיכל הבוצרת (גונדולה) אל תוך המשאיות ע"י שומר שבת (וכן שמעתי, שבבד"ץ העד"ח, שארית ישראל והרב רובין, מקפידים על כך). אמנם בדיעבד מועיל גם אם הקפידו ע"כ רק משעת שפיכת הענבים לתוך הבור. (עיין במהדורה החדשה של ספר "יין מלכות" פי"א ס"ק י"ז- י"ח)

אם היינן מחלל שבת בפרהסיה או נכרי (לפעמים מביאים יינן חיצוני כזה לטעימה וחוות דעת), בידי מסדרי ההשגחה למנוע לקיחת היין בעצמו מהחביות.

יש שחוששים שמבין עובדי היקב עלולים להיות כאלו שיש בהם חוסר אמונה אפי' בחלק מדברי חז"ל, והם מוגדרים כאפיקורס. אבל נראה שאין צריך לחוש לזה, אא"כ הוחזק בזה ג' פעמים.

ג. חשש איסור בתוספים:
לדברינו לעיל, שישנם ביינות תוספי סוכר, אלכוהול, שמרים וחומצות למיניהם המיוצרים במפעלים אחרים, א"כ מלבד ההשגחה הבסיסית הנצרכת בהם, (בפרט בהכשרת קווי ייצור מבליעות איסור במפעלים יחודיים בחו"ל), נצרכת השגחה מיוחדת באלו המשתמשים בחומצה טרטרית אשר מבוססת על יין העלול להיות יין עכו"ם.

ונפרט את הדברים לגבי התוספות:
לגבי חומצה, בשל מניעת בעיות של יין עכו"ם - בשונה משאר הכשרויות - ל'כרמל' יש ייצור כשר ייחודי בארץ לחומצה טרטרית העשויה מענבים , ואילו הבד"ץ העד"ח ו'שארית ישראל' משתמשים בחומצת מאכל ולא טרטרית.

לגבי אלכוהול, אין חשש, כיון שכל הכשרויות בארץ מוספקים ע"י הבד"ץ העד"ח המשגיחה על זה.

לגבי שמרים , כולם משתמשים במפעל יחידי בעולם (שכשר גם לפסח) הנמצא בדנמרק בכשרות הגר"מ זקבך שליט"א . ואילו ל'כרמל' ואחריהם להעד"ח יש שם קו ייצור ייחודי המושגח למהדרין.]

ד. איסור ערלה:
מצוי הברכה ושתילה מחדש של ענפי עץ הגפן, וכמו"כ מצוי שהיות ובניגוד לעצים אחרים, עץ הגפן נוטה בגידולו כלפי מטה, ובהכרח דרושה השגחה מאומצת ואדוקה בכדי למנוע צמיחת אילנות חדשים מהקרקע ע"י הזמורות והשריגים שהתכופפו אל מתחת פני הקרקע וצמחו מחדש במקום אחר, שיאסרו מדין ערלה. (שמעתי שלכשרות הרב רובין ובד"ץ העד"ח יש השגחה קפדנית בתחום זה של ערלה בכרם. והשגחתו של הרב רובין יתירה בכך שאין 'כרמל' רוכשים את הענבים בחוזים של כמה שנים מכורמים שונים, אלא כל ענביהם הם של אגודת הכורמים הנמצאת תחת חסות השגחתם בקביעות, וע"כ שליטתם ע"כ קלה.
ובענין זה ישנו חסרון ליקבים פרטיים הרוכשים את ענביהם באופן עצמאי ללא יכולת מעקב אחר ענביהם.)

ה. שביעית:
יש להזהר בשנת השמיטה ואף כמה שנים לאחריה (!!) לבחון את תוויות היינות ומיצי הענבים, כיון שישנן רשתות או חנויות (אפי' עם פירות וירקות בהשגחת העדה"ח), המוכרות יין ומיץ ענבים של היתר מכירה, וע"כ יש להזהר שלא להכשל בהם, ובעודף המתקבל משאר הקניות בחנויות אלו. [כמו"כ החוששים ל'יבול נכרי', יזהרו לבדוק זאת גם על גבי תוויות יין של השגחת הבד"ץ העד"ח.]

(הרחבה בעניני כשרות היין יעויין בספרים 'יין מלכות' ו'כשרות המשקאות'.)

כה) בקבוקי היין

הובא מכתב מהגר"ח קניבסקי שליט"א אל בניו של הגרי"מ יוטקובסקי זצ"ל, שהיות ובקבוקי הזכוכית המצויים בארה"ק הינם מתוצרת מפעל 'פיניציה' שבירוחם, שבעוה"ר מחללים שבת בפרהסיה רח"ל, על כן ודאי שיש הידור על הציבור להעדיף בקבוקי יין מפלסטיק (פי טי-עמיד בחום הפסטור) ממפעל שומרי שבת, שלא יהיה מזכרת עוון ומחזיקי ידי עבירה.

בארה"ק כבר קיים יקב אחד שמשתמש בבקבוקי פלסטיק.
(ושמעתי ממומחה, שיש סוגי פלסטיק שהיין נשמר בהם היטב, ואינו מתחמצן ולא מקבל טעם מהפלסטיק.
[עוד שמעתי, שלאחרונה שוקלים, מטעמי עלויות, להשתמש בבקבוקי פלסטיק עבור מיצי ענבים.])
כמו כן ניתן להשתמש בבקבוקי זכוכית ממפעל בחו"ל, אלא שלכתחילה רצוי שהיצרן יטביל את הבקבוקים.
(נ.ב. סימן ההיכר של מפעל פניציה הוא אות 'פ' משולשת בשולי הבקבוק, ואילו סימן ייצור בחו"ל הוא בד"כVI.)

למעשה מקילים להסתמך על המהרי"ל דיסקין זצ"ל, ואחריו הגרש"ז זצ"ל (ספר 'טבילת כלים' פ"ד סי"ב), שהתירו להשתמש בלא טבילה, כיון שנחשב כאריזה לשימוש בודד, ולכן יש להזהר שלא להשתמש בו שוב אא"כ מטבילו (עי' בספר 'טבילת כלים' שם סי"ג).

כו) שמירת היין

כתב השו"ע (סי' ער"ב ס"א): "אין מקדשין על יין שריחו רע, אף על גב דריחה וטעמה חמרא, ולא על יין מגולה אפי' האידנא דלא קפדינן אגילוי". הגה: ואין מקדשין על היין דריחה חמרא וטעמה חלא".

נפרט שני הלכות היוצאות מסעיף זה, ונוגעות אף לזמנינו:

א. זהירות מ'גילוי':
הגם שמעיקר הדין אין היום בא"י בעיה של גילוי, משום דלא שכיחי נחשים (כמפורש בשו"ע יו"ד סי' קט"ז ס"א [למעט להגריש"א זצ"ל 'קובץ תשובות' ח"ג סי' מ"ה המחמיר בכך ]), מ"מ ביין לקידוש ישנה חומרא נוספת להקפיד אף על גילוי של כמה שעות בכדי שלא יימר ויפוג ריחו וטעמו, (וכמו שאמרו לי ייננים, שבמציאות יינות ומיצי ענבים מאבדים מטיבם וטעמם כשאינם סגורים), ובפרט אלו הרוצים להחמיר כפשטות המשנ"ב (סי' ער"ב ס"ק ג') וגדולי זמנינו, שלא לגלות את היין אפי' לשעה מועטת ['פתחי תשובה' (יו"ד שם) בשם השל"ה והגר"א, ה'כף החיים' (סי' ער"ב ס"ק ז'), הסטייפלר (ארח"ר ח"א עמ' קי"א ושפ"ז), הגרש"ז (שש"כ פמ"ז סי"ח), והגריש"א (בסימן הנזכר).]

[ראוי לציין שכל זה נוגע ליינות ומיצי ענבים הסטנדרטים (הנמכרים בחנויות מזון רגילות), אולם יש הרבה יינות יוקרתיים (הנמכרות בחנויות יין) אשר בהם ניתנת ההוראה בדווקא לפתוח את בקבוק היין כשעה-שעה וחצי קודם השתיה, בכדי שע"י מגע היין עם החמצן, ישתחררו הטעמים והריחות שהיו קשורים, ע"י הביסולפיט שסגר ומנע מהם תקופה ממושכת להתקשר עם חמצן.]

ב. זהירות מחמצון היין:
הגם שברמת הייצור הגבוהה כיום יקשה למצוא יין הפסול לקידוש, ואף ברכתו שהכל, בשל היותו חומץ - כהגדרת המשנ"ב: "שרוב בני אדם נמנעים לשתותו מחמת חמיצותו". בכל זאת, כפי שמביני הטעם ובעלי הנסיון יעידו - בנוסף למיץ ענבים הטעון קירור לאחר פתיחתו, כדי ששמריו לא יתסיסוהו בבואם במגע עם חמצן - גם יין יבש טעון שמירה שלא ישהה בקרבת מקור חום, ואף עדיף לשומרו בקירור לאחר פתיחתו כשהוא לאורך זמן רב (בפרט ביינות ללא ביסולפיט, כדלעיל סעי' ב'), בשונה מיין 'מתוק' אשר לאורך שנים נשאר בטיבו ללא קירור.

[ואף אם נאמר שהיין לא התקלקל עד כדי הימנעות בנ"א ממנו, אולי הוא כבר בגדר 'ריחא חלא' שאינו כלול ב'מצוה מן המובחר' (ואולי גם יש כאן 'פג טעמו', כדלעיל בדין גילוי), כיון שדעתם של הייננים, שחימצונו של יין מתחיל להיות מורגש כבר כעבור יום או שבוע מפתיחתו, רק שבנ"א אינם יודעים כ"כ להבחין בין יין שטעמו חומצי לבין יין שטעמו חומץ.]

נספח: 'יין חי' שבזמן התלמוד

הנה יש לתמוה מספר תמיהות:

א. במה התבטא שהיינות בזמן המשנה והגמרא היו יותר חזקים מאשר היינות בזמנינו (כדמוכח בהרבה מקומות) ?

ב. מהי הסיבה לכך שהם היו יותר חזקים מאשר בזמנינו ?

ג. מצינו בכמה מקומות שכל שתייתם היתה יין:

1. בפסוק באיכה (ג יב) כתוב "לאמותם יאמרו איה דגן ויין". ומסתבר שגם עולל ויונק אינם מבקשים לאמותם יין יבש חי.
2. בשמואל (ב טז ב) כשדוד ברח מאבשלום ציבא מביא לו לחם וקיץ ויין ומנמק "הלחם והקיץ לאכול הנערים והיין לשתות היעף במדבר".
3. בגמ' כתובות (ח:) שתקנו חז"ל י' כוסות בבית האבל, ג' כוסות קודם אכילה כדי לפתוח את בני מעיו, ג' כוסות בתוך אכילה כדי לשרות מזון שבמעיו, וד' כוסות לאחר אכילה כנגד ברהמ"ז וכו' (גם כיום ההלכה היא שבבית האבל ל"ע יש מצוה לנחמו עם יין ובשר ומזון משובח).
4. בגמ' ברכות (מג:) שבזמן חז"ל נהגו בשבתות וימים טובים לשתות יין לפני הסעודה באמצעה ולאחריה.
5. בגמ' ב"מ קז: כתוב: "מחלה ששמונים ושלושה חלאים תלויין במרה, וכולן פת שחרית במלח וקיתון של מים מבטלתן". וברש"י (ד"ה וקיתון): "למי שאין לו יין". מוכח שהיין היה העדיפות הרגילה.
6. ברש"י שבת (לה: ד"ה חמין) כותב: "מים חמין למזוג בהן יין לשתות". מוכח שאפי' השתיה החמה של אז היתה מבוססת על יין. [וכן מצינו מזיגה בחמין במס' מעשרות (פ"ד מ"ד)]
7. מצינו שחישב האורל"צ (שביעית פ"ד מ"ה) ע"פ המשנה שביעית (פ"ה מ"ז), שאפשר לקחת מכרם של שביעית 15 כדי יין, ולפי חישוב (ע"פ הרמב"ם הל' מתנות עניים פ"ו ה"ח) זהו כמות של כ 62 ליטר לפחות לשנה (אם לא עד פסח), ואם נחשב שמדללים זאת עם עוד 3 חלקים מים, מדובר בכמות של כ 4 ליטר לשבוע!

ויש לתמוה, שהרי כיום גם בשבתות ויו"ט לא שותים כמות כה אדירה, (גם אם נאמר שהכוסות היו כשיעור של הגר"ח נאה, הרי מתקבל לפי החשבון בקבוק שלם של יין לסעודה אחת), וא"כ מהו אכן פשר המנהג בזמן חז"ל?
ועוד, שאפי' בצרפת כיום, שאצל חלקם נהוג לשתות יין באמצע השבוע, הוברר שהם אינם שותים כ"כ הרבה יין, אלא ככוס או שתים בתוך הארוחה המבושלת.
ואף אם נאמר שהשתנו הטבעים, בכ"ז קשה להבין איך שתו כמויות גדולות כ"כ של יין ולא השתכרו מכך ?

ונראה לתרץ את תמיהותינו כסדר אחת לאחת:

א. החוזק לא התבטא ברמת האלכוהול, שהרי קשה לומר שרמת האלכוהול היתה גבוהה מאחוזי האלכוהול בימינו, כיון שבמציאות (גם בשמרים חזקים) אין יין שביכולתו לעבור את 18% אלכוהול בזמן התסיסה. ועוד, שהרי גם בימינו ישנן הרבה משקאות חריפים עם אחוזי אלכוהול גבוהים ויש להם שותים... אלא צ"ל שחוזק היין התבטא בריכוזו (כתרופה או תמצית בימינו) ובסמיכותו [בהגדרה המקצועית: צפיפות], עד כדי שלפעמים כמעט לא היה ראוי לשתיה ללא דילול.

וישנם לזה הרבה הוכחות בש"ס, ומתוכן:

הוכחות לסמיכות היין:

1. בגמ' סוכה (מח:) מובא שהיו במזבח שני ספלים, אחת פיה עבה ואחת פיה דקה, משום שהיין היה עבה מהמים. לפי המציאות בימינו, קשה להבין זאת, שהרי ההבדל ביניהם לא כ"כ משמעותי, ובהכרח שבזמנם היתה ליין סמיכות ממשית.

2. הגמ' בפ' המוציא יין (שבת עז.) אומרת, שרביעית יין שנקרש, שיעורו בכזית יבש, ומוכח מכאן שליין היתה סמיכות אמיתית, בעוד שבזמנינו מסתבר שהשיעור הוא הרבה פחות מכזית.

הוכחות לריכוז היין:

1. הגמ' בברכות (נ:) כותבת שיין חי [שאינו מזוג] אין מברכין עליו בפה"ג, ומסביר רש"י (ד"ה אין), לפי שהיה יינם חזק מאוד ואין ראוי לשתיה בלא מים, וההסבר כנ"ל.

[וזהו מה שהוסיפה הגמ' שם, שלחכמים מברכים ע"ז בפה"ג, משום שזה ראוי בדוחק לקורייטי [תרופה משלשלת המיוצרת מיין שאינו מדולל ומתובל). וכמו"כ הגמ' בפסחים ק"ח: כותבת ששתאן חי ידי יין יצא ידי חירות לא יצא, משום שאין חירות בשתיה לא נעימה שכזו.]

2. הגמ' בע"ז (ל"ב.) מביאה שלאדריינוס קיסר היו חביות חרס שדופנותיהן היו ספוגות ביין חזק עד כדי כך שאם היו שורים בהן ג' פעמים מים, המים השלישיים היו כיין הראשון שלנו, משום שענבי יין זה גדלו בקרקע בתולה אשר לא עבדוה מעולם, וממילא כל כוחה היה יוצא בגפן זו, ולרוב ריכוז היין, ספגו דופנות החביות הרבה ממרכיביו.

ב. רואים מגמ' זו האחרונה (הגם שהדוגמה היא נדירה), שחוזק היין תלוי בחוזק הענבים, ובימיהם כידוע היו הפירות משובחים מבימינו - הן בטעם, הן בעסיסיות, הן בגודל והן במתיקות. (וכדמוכח בב"מ קה: ברכות מד. ועוד כמה מקומות בש"ס) ולפ"ז מובן שההבדל בין היין שבימיהם ליין שבימינו הוא בהתאם להבדל הפרי. [ומסתבר שהיין נהיה סמיך ומרוכז בהתאם לשיבוח העינב יותר מאשר שאחוזי האלכוהול עלו בעקבות סוכר הענבים גרידא, וגם מוגבלים כנ"ל. ועוד, ששמעתי מייננים שצפיפות וסמיכות היין תלוים בכמות תאי הפרי, וזה תואם לדברינו שהפירות היו יותר עסיסים ועשירים מבזמנינו.]

עוד אפשר להוסיף, שמצינו שהוזכר במשנה בסנהדרין (ע.) ומקומות נוספים "יין האיטלקי", ומוכח שם שהוא יין טוב ומעולה ש'ממשיך' אחריו, וכהסבר רש"י (שם ד"ה יין), שהיות והיין שם היה מאוד משובח אזי הוא גם היה מושך וממכר יותר מהרגיל, שהמשיכה תלויה במשובחות היין שנקבעה לפי מקום גידול הענבים. (גם בימינו באיטליה ישנם לאורך צידי הדרך כ 400-450 ק"מ כרמים! נוסף לכך, ביקב שם ישנם 24 בורות קבלה לעומת 2 ב'כרמל'!)

ג. היות ומצינו בגמ' שבת (עו:), ב"ב (צו:), ופסחים (קח:) שהדרך היתה לדלל יין בשלושה או שני חלקים מים, וההסבר בזה, שכך היין מקבל טעם טוב ודלילות רצויה (בדומה לתרכיז ממותק בימינו שנפש אדם סולדת לשתותו ללא דילול), וממילא גם רמת האלכוהול ירדה לרבע מהאלכוהול המקורי, באופן שיכלו לשתות הרבה (כבירה בימינו) ולא בהכרח להשתכר.

וכן מוכח גם מגמ' סנהדרין (ע.) כתוב שיין מזוג באופן שרוב בנ"א שותין כן (רש"י ד"ה אמר) אין הוא 'ממשיך', ואף שיש בו אלכוהול (שהרי יין מזיג-ולא מזיג הוא יין המזוג ברבע מים ועליו מתחייב בן סורר ומורה, ובודאי שיש בו אלכוהול המורגש, ובכ"ז אין הוא 'ממשיך' כיין חי(. וא"כ מוכח, שהיין שנהגו לשתות בזמנם היה פחות ממכר מאשר מבימינו.

[ואפשר להוסיף בזה הבנה, שבדיוק כנהוג בימינו לשתות בימי חול תה, קפה או מיץ בימי חול, ושתיה מוגזת או מתוקה בסעודות מצוה ובשבתות ויו"ט, כך בזמנם המשקה הערב והמיוחד להם היה היין, וברמה אלכוהולית נמוכה כדלעיל. (וכמו שמצינו בגמ' שבת קמג: שלא היו נוהגים לשתות מיצי פירות אפי' טבעיים, וכמו"כ במקום חליטות צמחים היו שותים יין מזוג במים חמים כפי שהבאנו בראיה לעיל.) ואולי לכן לא מצינו פטור לנשים וילדים משתיית יין לד' כוסות אף קודם תקופת מיץ הענבים, כיון שהיין שבזמנם, לאחר דלולו, היה טעמו ערב ועשיר ובאחוז אלכוהול נמוך ולא היה קשה לשתותו.]

סיכום סדר דרגות ההידורים

א) יין אדום יבש לא מבושל (לפי דירוג איכות היין, הנמדד עפ"ר לפי מחירו). ב) יין אדום "מתוק" לא מבושל (ויש דעות שאף לא מפוסטר). ג) יין לבן (כדירוג עד כאן). ד) תערובת של יותר ממחצה יין (לדרגותיו) עם מיץ ענבים (ויש לעיין האם עדיף מזיגה של יין מהודר עם מיץ, או עדיף שכולו יהיה יין אף אם היין פחות מהודר). (הסדר שעד כאן הוא בתנאי שכולם ערבים עליו בשוה, אולם כשאחד מהם ערב עליו במיוחד, הרי הוא קודם לאלו. לדעת הגרי"ש אלישיב והגרי"י פישר) ה) עירוב רבע יין עם מיץ ענבים. ו) מיץ ענבים טרי או קפוא. ז) מיץ ענבים 100%. [כל המנויים עד כאן כשרים לכתחילה לכל הדיעות (למעט לנוהגים כדעת הרמב"ם), ולהגריש"א צריך שיהיה 75% מינימום יין.] ח) מיץ ענבים רגיל: להגרש"ז והגריש"א פסול לקידוש וברכתו 'שהכל', ולפוסקים האחרים עי' לעי' סעי' ט"ז וכ'.

מספר עצות מעשיות בנושא היינות:

1. אלו שלטעמם היין מדי אלכוהולי או חריף, והמיץ מידי מתוק, אזי בעירוב יין עם מיץ (כדלעיל סעי' י"ג), המיזוג יאזן את מתיקות המיץ וחריפות היין, ואף חוזק טעם האלכוהול יפחת יותר מאילו היה מדלל את היין במים.

2. המהדרים לקדש על יין מתוק, וכתוצאה מכך חשים בבחילות, סחרחורת וכאב ראש, רצוי שידעו שבשתיית יין יבש תופעות אלו אינן קיימות. (עצה זו יעילה גם למניעת תופעות דומות בפורים.)

3. חולי סוכר המעוניינים לקדש על יין ממותק יכולים להוסיף 'סוכרזית' ליין היבש. ובמקרה שגם האלכוהול מפריע להם אפשר להרתיח קלות את היין.

4. אלו הרגישים למיץ ענבים מתוק מדי או שהמיץ מכביד עליהם (כגון בהבדלה וכדומה), יכולים לבחור במיץ ענבים דל בסוכר. (ומצוי בשוק מיץ ענבים "גאולה" (קדם) או "מופחת קלוריות" (יקבי ציון), שבהם יש רק 15-13 גר' סוכר ל 100 מ"ל מיץ, רק שאלו החוששים לדעת הגריש"א לא יוכלו לברך עליהם בפה"ג, כיון שמעורבים בהם אחוזי מים בודדים.)
[דרך פשוטה למדוד סוכרים במשקאות מתוקים ע"י המדד 'פחמימות' בטבלת הערך התזונתי המורה על כמות גרם הסוכר שישנו במשקה. (הכמות הממוצעת שיש במיץ ענבים 100% רגיל הוא כ 20 גר'.)]

רשימת יינות:

היות וישנם בארץ כ 300 יקבים, בדרגות שונות של כשרות ואיכות, אין אנו יכולים לציין שמות של כשרויות או יקבים מסוימים, כמו"כ אין אנו יכולים לציין שמות של יינות או סדרות מסוימות של כל יקב, הן משום שהרשימה ארוכה למדי, והן משום שבכל שנה תוצרת היין שונה משל חברתה. (זהו פשר מספרי השנים הלועזיות המתחלפות ע"ג תוויות היינות האיכותיים, ובשונה מהיינות הזולים המיוצרים ע"י דרישה ברמת אלכוהול וטעם אחידים וקבועים.)

גם אין צורך לציין בשמותיהם של היינות, כיון שביקבים האיכותיים כמעט כל היינות מהודרים לכתחילה לכל הדיעות, (ורק לדעת הגריש"א ישנה בעיה בחלק מהיינות הזולים, וכדלעיל סעי' ד'), וגם ביקבים הפחות איכותיים, עדיין כל היינות שאינם זולים במיוחד יהיו ג"כ כשרים ומהודרים, וכל ההבדל מתבטא רק בדרגות ההידור, וכבר הובא לעיל סעי' ב' שהקובע בהם הוא העריבות לשותה, וכמובן גם "כיסו" של השותה (כמבואר בסי' ר"נ ס"ב).

אלו אשר יודעים את סוג היין הערב להם, ומעוניינים בתוספת הידור, [בעוד שהמידע שמועבר ע"י שירות הלקוחות של היקב אינו מדוייק, וגם הם עצמם אינם יודעים אותו לאשורו, והאדם היחיד שיש לו מידע מדוייק על כל יין הוא היינן בלבד, (גם המשגיח ועובדי היקב יודעים די בכלליות, אבל לא בפרטי פרטיו של כמות התוספים ואופן ייצור כל יין המשתנה הרבה פעמים לפי הבציר השנתי או כפי הצלחת התסיסה)], ע"כ נוכל רק לדרג עבורם באופן כללי לפי מחיר היין, וכדלהלן (הנכון להיום):

יין זול שעלותו פחות מ 20 ₪ בדר"כ מיוצר מענבים זולים או ממיץ שמסחיטה חוזרת הממצה את העינב, וישנם יקבים שבחלק מיינותיהם יש הרבה מים ושאר תוספות [ובפרט יינות מתוקים], וע"כ יין זה פחות מומלץ (ועי' עוד לעיל סעי' ו').

יין שמחירו 20-50 ₪ מיוצר מענבים איכותיים יותר, ובד"כ אין בו מים, ומשתדלים שלא להוסיף בו שאר חומרים, אך בכל זאת אין מן המופקע שבשעת הצורך יוסיפום בכדי לתקן ולאזן את טעם היין, ויין כזה מומלץ יותר - למעונינים להדר ובמחיר סביר.

יין שמחירו מעל 50-60 ₪ הרי הוא מיוצר מענבים משובחים במיוחד, וכל תהליך התיישנותו מושקע יותר (עי' לעיל בפתיחה), ועדיין לא ימלטו תיקונים, הגם שבדרך כלל אין בהם, אבל בודאי שיש תוספת הידור מצוה ביין זה. [בפרט ל'מבינים' ביין, הרוכשים את יינותיהם בחנויות המיוחדות לממכר יין, אשר עונג שבת הוא אצלם לקדש על יינות יקרים. (גם לש'אינם מבינים' מומלץ לבקר בחנות יין גדולה, ולהתפעם מעולם של יינות וממחירים לא מוכרים.)]

רשימה חלקית של יינות מומלצים

היות וזימן לי הקב"ה להפגש עם הייננים של יקבים: 'טפרברג' (אפרת) 'ציון' ו'וכרמל', [ובהזדמנות זו אודה שוב על היחס, החמימות והסבלנות, בו קבלוני והשיבו לשאלותי], לא אמנע מלהביא בפני הציבור את תוצאות הבירור הספציפי בתוצרת יקבים אלו, לגבי יינות איכותיים במחירים שאינם גבוהים מדי, אלא ברמה ממוצעת וללא קשר להידורים דלעיל.

סדרות של יין יבש איכותי במחיר סביר (3-5 ב 100 ₪):
יקב 'טפרברג' (אפרת): 'ויז'ן', 'אמפרשן'.
יקב 'ציון': 'דולב', 'ארז', 'רזרב'.
יקב 'כרמל':'סלקטד', 'פרייבט קולקשן', 'איזורית'.

יין מתוק ללא תוספת סוכר חיצוני ומים (אולם מחוזק באלכוהול):
יקב 'טפרברג' (אפרת): 'אמפרשן-ריזלינג', 'אסנס-פורט'.
יקב 'ציון': 'דולב- קברנה חצי מתוק',- מוסקט המבורג', 'פורטוסימו'.
יקב 'כרמל': 'מוסקט קינג-דיויד', 'מוסקט-פרייבט קלקשן', 'קדמון'.
בכל היקבים [וללא אלכוהול] : 'מוסקטו' (וב'כרמל': 'בא'ז').

רשימת מיצי ענבים 100% [כפי הידוע לי]:
מיץ 'מפוסטר' לרוב הפוסקים נחשב כמבושל ואין בו יין נסך, למעט לדעת הגריש"א (שחשש לשיטת ה'מאירי'), ומיץ 'מבושל' לכו"ע אין בו בעיה של יין נסך, (כדלעיל סעי' י"ז).
המנעות מ'ביסולפיט' היא רק ענין של איכות ובריאות או של "הרגשה", אולם אין בזה ענין ע"פ הלכה (כדלעיל סעי' י"ד וט"ו).

מפוסטר ללא ביסולפיט: בי אנד די, 'בית סבא' או 'בית אבא' (יקב 'ציון'), 'גפן המלך' (שארית ישראל) 057:3100394, וובר-זקס 054:8411361, 'זמרת הארץ'-ענבי חברון (סולוביציק-סלמון) 02:5371772 052:7614040, י. כהן, נדל 04:6350994, 'ענבי ירושלים' 02:5818557 052:7661340, 'קיי טי' (קרן 'משנת יוסף').

מבושל עם ביסולפיט: 'אפרת 100%' (יקב 'טפרברג'), 'הלל' (יקב 'ארזה'), 'זמרת הארץ'-בידע צרפתי, 'טעמן', 'מועדים לשמחה', 'תירוש ענבים איטלקי' (יקב 'ציון'), 'תירוש כרמל' (יקב 'כרמל').

[הבהרה: מיצים: "בציר", "הכורמים", "קדם", אינם 100% מיץ.]

ויהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונזכה לבירור יין הכשר לקידוש ולניסוך ע"ג המזבח, אמן!!!

אל הקורא: א. לזיכוי הרבים, אנא הפץ את המאמר לרבנים ושוחרי הלכה. ב. אין במאמר זה בכדי לפסוק הלכה, אלא כשמו כן הוא, סיכום ובירור שיטות הפוסקים, בשילוב התבוננות באופן הייצור הנוהג בימינו. ג. בקונטרס זה הרבה מהעמקת הנידונים והרחבתם, ניסוח הדברים ודיוקם, נעשו בזכות הערות ושאלות הקוראים והרבנים שליט"א, ע"כ נשמח לקבל הארות והערות: בדואר: פ. גרינברג, ברזיל 12 י-ם, בפקס: בתיאום בטל: 077-2007489, באימייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
ד. היות ויש בד"כ עדכונים הלכתיים ומציאותיים, ע"כ מהדורה זו אינה סופית. המעוניין במהדורה עדכנית אם יהיו שינויים מהותיים יכול לבקש בכל עת בהנ"ל.

ראינו להביא דברים נפלאים, מענין לענין באותו ענין, הנוגעים לזמנינו אנו, אשר כתבם ה"פרי מגדים" (כבר בשנת תקל"ד (לפני כ250 שנה)) בהקדמתו להל' הפסח (מובא במהדורת 'פרידמאן' לאחר שמצאוהו בגנזי ספריה בודליאנית) והביא בהם מספר 'מטה משה', וז"ל:
כה אמר יוסף ראה ראיתי את העני עמי, אלו תלמידי חכמים נעים ונדים בעוונותינו הרבים, מטולטלים ומטורפים כהומים ואין להם מנוחה, חסירי לחם תשושי כח מרוב דחק ועוני, ולומדים תורה לשמה מתוך הדחק זו הלחץ, מצריהם בעולם הזה ולעולם הבא שכרם הרבה עד מאוד, איש לא ידע ועין לא ראתה ה' זולתך, יזכו לרב טוב הצפון וטמון מיין המשומר בענביו. וכמ"ש בספר מטה משה בשער החמישי מספרו, וראיתי להעתיק קצת דבריו כי עריבים הם לשומעיהם.
וזה לשונו שם: כי כמו שהאוכל הענבים הוא מתענג באכילתן, ואם לא ראה יין מימיו לא יוכל לשער שיצא מהענבים דבר יותר ערב ומענגו מועיל יותר מהן, ומי שיאמר לו שישיג בעבודת הגפן תענוג יותר נפלא מאכילת ענבים יפלא מזה ולא יאמן שיהיה כן, אבל כשישקוהו מן היין יכיר וידע שהיין היוצא מהענבים יותר משובח ויותר ערב ויותר מועיל מן הענבים, ויפלא איך דבר מופלג התענוג כזה יוצא מהענבים. וכן הנפש לא תוכל לשער שבעשיית המצות תשיג התענוג הרוחניי המושג עד התפרד מן הגוף, ואז תכיר ותדע איך התענוג ההוא יושג בעשיית המצות כמו שיושג היין בעבודת הכרם שהוא כנוס בתואר עשיית המצוה כיין הכנוס בענבים והמושגי' בעבודת הכרם. וזה נקרא 'יין המשומר בענביו', לומר, כי כמו שאין דמיון בין תענוג הענבים לתענוג היין, כן אין דמיון בין תענוגי העולם הזה לתענוגי העולם הבא ולזה שכר ההוא מעותד לעוה"ב ולת"ח. כי כל תלמיד חכם מסלק עצמו מכל תענוגי העוה"ז כי זולת זה א"א להתקיים התורה בידו ואין ניכר אצלו שום תועלת בעוה"ז כלל, אדרבה הוא גרע משאר בני אדם כמו שאין היין נכר בענבים. ולזה אמרו בחולין פרק גיד הנשה (צב, א'), אשכולת שבה אלו ת"ח השכר העוה"ב יהא יין המשומר בענבים כנוס אצלו ולא יושג עד התפרד היין ממנו כנזכר. עד כאן לשונו לשון הזהב.
עוד מצינו דבר נפלא שכתב האור החיים הקדוש בספרו 'ראשון לציון' על שיר השירים (ב' ד') על הפסוק "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה", וז"ל: דע, כי ביין יש ד' דברים: הא' – הוא המזון שזן את האדם. הב' – השמחה שמשמח השותהו, כאמרם ז"ל על פסוק "ויין ישמח לבב אנוש" כו', שהיין מלבד שמסעד סעיד גם כן משמח. הג' – שהוא מבשם. והד' – שמשכר את האדם, והשכרות הוא מין תענוג.
וכנגד ד' דברים אשר ביין , הם בתורה פרד"ס. הפשט – הוא כנגד המאכל שסועד, שיש כיוצא בו ביין. הדרש – הוא כנגד השמחה, כמו שכתבו רבותינו ז"ל: דברי אגדה מושכין את הלב ומשמחין אותו. הרמז – הוא כנגד הריח, שהוא דבר שאינו גוף אלא היולי, ונרמז שם, כך הוא הריח טוב. הסוד – הוא דבר שאמרתי בענין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חמריותו, ולא יהיה חתוך בכל האפנים החמריים. כמעשה אשר יקרה לאדם בשעת פרידת הנשמה מהגוף, אשר מתטרפת דעתו של אדם, זה אינו אלא דוגמא, כי אופן זה של התורה המצאותו הוא, כי מרב התלהבותו בתורה עד אשר תשמט נפשו ממנו, ולא ידע מה לעשות. והנפש מצד עצמה מיושבת בעצמה כדרך אשר היא חושבת בו. וענין זה ימצא בנכנסין בעמק התורה. עכ"ל.