פרשת פינחס תשפ"ה, תמיד 2021, יקב הצבי
בפרשת השבוע שעבר, ראה אותנו בלק ממרחק לא רב. זה הלחיץ אותו כהוגן, והוא הזמין את בלעם להביס אותנו, ניסיון שהתברר ככושל.
בפרשת השבוע אנו כבר מחלקים את הארץ לשבטים, זה כבר כמעט קניין. ולפתע, מופיעה הפסקה ארוכה בת שבעים ואחד פסוקים — כל הקרבנות של מעגל השנה.
מיד לאחר מכן, בפרשת הבאה, חוזרים לנושאי הנחלות, מעניקים סמכויות לראשי המטות, וכבר מתחילים להשחיז חרבות ולצאת לכיבוש. תחילה מלחמת מדין, ואחריה שאר הכיבושים שבפרשיות מטות ומסעי, שפרשיות אלו השנה תהיינה מחוברות.
פרשת הקרבנות הזו, שמשובצת באמצע, נראית תחילה לא מתאימה, היא אמורה להיות חלק מחומש ויקרא, העוסק בעבודת הקורבנות במשכן, ולא דווקא כאן, כאשר כבר אורזים מזוודות ונכנסים לארץ המובטחת.
על הערה זו כותב המלבי"ם: צריך לצייד את בני ישראל בחיסון עוצמתי שיגן על הקשר שלהם עם הקב"ה גם בזמן שבו השגרה תתחיל להכתיב את הקצב. במשך ארבעים השנים במדבר, חיו בני ישראל בתוך מציאות אלוקית יומיומית:
ענני כבוד סביבם, עמוד אש בלילה, מן מהשמים, מי בארה של מרים, קשר ישיר עם משה רבנו והמשכן במרכז החיים.
לא נדרשה מהם אמונה — הם חיו את הקב"ה. זה היה חושי, טבעי. הכישלונות שלהם היו לא באמונה אלא בביצוע המעשי.
אבל עכשיו, בארץ ישראל, תחת גפנו ותאנתו, עלולה השגרה להשכיח את מה שהיה כה מוחשי. על כן נצטוו לרפד את השנה בקרבנות מיוחדים, לא בכל מקום, אלא בבית המקדש.
והנה הסדר מתגבש: שלוש פעמים בשנה – כל אזרח עולה ירושלימה. חודש לפני כן – מדברים רק על זה. חודש אחרי כן – עדיין לא דועכת התחושה. ובכל שבת – מקריבים קרבן מוסף, כך מתקיים קשר מתמשך עם בית המקדש, והקרבנות מחזיקים את הלב בקדושה. הרמב"ם והרמב"ן כתבו רבות על תחושת ההזדהות שהקרבנות יוצרים, ובמיוחד כשמדובר גם בקרבנות אישיים: קרבן פסח בכל שנה, קרבן חגיגה בכל חג, קרבן תודה, שלמים או עולה, קרבן ליולדת ואפילו, לא נעים, קרבן חטאת.
סביב הקרבנות האלה התנהלו דיונים, שיחות וסיפורים, והם קשרו את בני ישראל לעבודת ה' באופן אישי. זוהי הקדמה הכרחית לפני הכניסה לארץ ישראל.
כיום אין לנו בית מקדש, ואנו מצויים בשלושת שבועות האבל על חורבנו. מלבד הציפייה לגאולה ולבניין מחדש, יש מקום למצוא דרכי תזכורת אישיות, כדי להתחבר,אפילו באופן חלקי למה שהחורבן מנע מאיתנו.
והנה הצעה פשוטה, יעילה ונעימה. היין שעולה על שולחן השבת, איננו נסכים של בית המקדש, ואיננו זכר לקרבנות. לא מקריבים מחוץ לבית המקדש. אבל עצם הדקדוק ההלכתי בכשרות היין נובע מהיותו ראוי לנסכים. הוא שיירי הנסכים.
ולכן, כדי לטעום מעט מן הרוח, איננו צריכים להוסיף כוס ולא לגרוע. די בכך שבמה שאנו שותים בין כה וכה, נוסיף גם מחשבה חיובית ונזכור שאנו עוסקים באותו רגע בעבודת ה' ממש.
וכאן נזכיר גם חיבור מעניין בין היין לקרבנות.
ישנם יקבים שבחרו לקרוא ליינות שלהם בשמות קרבניים, מתוך תחושת זיקה וקדושה.
לדוגמה: "יקב הצבי" השוכן באש קודש שבעמק שילה, מייצר יין בשם "תמיד" על שם קרבן התמיד. זהו בלנד בסגנון בורדו כ־50% קברנה סוביניון, כשליש מרלו והשאר קברנה פרנק. היין התיישן 18 חודשים בחביות עץ אלון, ומציג טעמים עשירים של פירות בשלים, חומצה עדינה, טאנינים רגועים, איזון נעים וסיומת ארוכה.
14.8% אלכוהול, מחירו כ־130 ש"ח כשרויות: רבנות מקומית וחוג חת"ס בני ברק.
לחיים, ושבת שלום שרגא
אתר היין הכשר