פרשת וארא תשפ"ב, נס הרים, יקב קטלב
חז"ל מצביעים על הבדל מהותי בין יהודי לגוי. על משתה השחיתות של אחשוורוש נאמר: "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן" (אסתר א/י), שואלים חז"ל: "אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא" = האם עד כה לא טוב היה ליבו ביין? אמר רבא: 'יום השביעי', שבת היה, שישראל אוכלים ושותים, מתחילים בדברי תורה ובדברי תשבחות, אבל הגויים שאוכלים ושותים, אין מתחילים אלא בדברי תִּפְלוּת, הללו אומרים מדיות יפות, והללו אומרים פרסיות יפות (מגילה יב/ב). בגלל מה שהיה בהמשך, כבר נשתה יין בפורים.
את שורש הפער הזה בין יהודי לגוי, מוצאים אנו כבר בפרשת השבוע. בסיום מכת הצפרדעים, וגם בסיום מכת הברד נאמר, שפרעה ראה את הרווחה, מיד הכביד את ליבו (שמות ח/יא. ט/לד). כשמכה תוקפת, די ברור שהלב לא פנוי להתחיל להתמקד באלוקות, בשכר ועונש, במטרה ותכלית, בגורל ויעוד, ושאר מילים יפות כאלה. מי שצמא עד מוות, ונלאה לחפור סביב היאור, למצוא טיפת מים, להשיב את נפשו, אם יגיע אליו איזשהו משגיח, לצטט באזניו קטע של 'הלוצאטו' [כך כינה רבי ישראל מסלנט זצ"ל את ה'מסילת ישרים']. במקרה הכי אדיב, המצרי לא יביט לעברו. מי מציק לאיש מסכן עם שאלות של משמעות?
אבל אחר שהמכה מסתלקת, זה כבר לא כאילו שהיא לא הייתה, היא הרי השאירה רושם רב, הזיכרון שלה צרוב היטב בתודעת ההמונים. עכשיו זה כבר מאחורינו, אנו יכולים לערוך ספירת מלאי, סיכום ולשאול: "מה עושים עם זה". איך ננצל לטובה כזה מנוף רב עוצמה?
אמת ויציב! זה מה שעושים כולם, וזהו הפער האדיר בין גישה של יהודי לגישה של גוי. על כן הציעה הגמרא דווקא את השבת כדוגמא. גם היא אתנחתא. היה שבוע של פעילות ענֵפה וקדחתנית. הגיעה הארגעה המרגיעה של כניסת השבת, מורידים את השלטר. יש לנו עכשיו רווח בין פרשה לפרשה להתבונן, פרעה ברגע ההרווחה הוא דיבר בשפה שאיוב, היועץ שלו שמע מפי כל אנשי צוות הארמון: "הָאֹמְרִים לָאֵ-ל: סוּר מִמֶּנּוּ, וּמַה יִּפְעַל שַׁדַּי לָמוֹ" (איוב כב/ז).
אבל עלינו מעידים חז"ל: "ישראל אוכלים ושותים, מתחילים בדברי תורה ובדברי תשבחות". גם על זה יש דוגמא מפרשת השבוע, שיש בה ארבע לשונות של גאולה, כנגדן שותים אנו ארבע כוסות של יין, כוס כנגד כל לשון. גם פרעה קיבל כוס יין מיוחד לכבוד הגאולה שלנו: 'כוס התרעלה', 'חמת תנינים יינם'.
בקיצור: כיצד מבקשת הפנימיות להביע את עצמה ברגע של פנאי? דוד המלך רומז מבחן זה באומרו: "כִּי אֶקַּח מוֹעֵד, אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט" (תהילים עה/ג). כלומר: לוקחים פסק זמן, ועליו אפשר לשפוט באופן ישר ומדוייק כיצד נראית כל התמונה.
בבוקר אמרנו תודה רבה "שלא עשני גוי", עוד מעט נאמר תודה שהגיעה השבת, ונחבר את שני הדברים הנפלאים הללו על כוס יין מלא, כברכת ה'.
השבוע טעמתי יין שיש בו טעם שיש הדורשים לשבח ויש הדורשים לגנאי.
בתהליך עשיית היין יכולים לקרות הרבה תקלות, מכאלו שבידי שמים ועד תקלות שבידי אדם.
יש בין שמרי הבר שבענבים שמר אחד שנקרא ברטנומייסיס' (Brettanomyces), או כמו שהוא מוכר בקיצור 'ברט'. יש האומרים שגם כמות מועטה ממנו זה פגם ויש החולקים ואומרים שאכן ברט זה פגם אבל בכמות מדודה ומועטה זה תבלין ליין.
אני אוהב אותו במידה במשקל ובמשורה.
והשבוע טעמתי יין בשם 'נס הרים' שמיוצר ב"יקב קטלב" שנמצא איך לא בישוב נס הרים שבהרי יהודה.
בלנד של 60% ענבי מרלו ו40% ענבי פטי ורדו שהתבגרו כל אחד לחוד 24 חודשים בחבית עץ אלון צרפתי.
יין עם צבע אדום כהה ובוהק, גוף בינוני, ריחות של קפה קצת מתיקות וברט במידה טובה (ריחות של ברט מתבטאים בטחב, פטריות, גבינה כחולה, חומרי ניקוי ועוד) ליין יש טאנינים עדינים וסיומת מאוזנת. אני אהבתי!
המחיר כ-140₪ כשרות: רבנות מטה יהודה, הרב אונגוור - מונסי וכשרות ה .O.K
לחיים ושבת שלום
שרגא – אתר היין הכשר