2021/12/01     כ"ז כסלו התשפ"ב feed-image Feed Entries

פרשת וישב תשפ"ב, טועמיה 2019

בפרשת השבוע מסופר שביום ההולדת של פרעה, הוא עשה 'משתה' לכל עבדיו (בראשית מ/כ). גם לוט עשה משתה לאורחיו (בראשית יט/ג), גם אברהם עשה משתה כשיצחק נגמל (בראשית כא/ח), גם אבימלך עשה משתה ליצחק (בראשית כו/ל), גם לבן עשה משתה כשהשיא את לאה ליעקב (בראשית כט/כב), כך מוצאים אנו 'משתה' פעמים רבות במקרא.

'משתה' של התנ"ך וכך גם בתקופת המשנה והגמרא, לא היה בבַּר של משקאות חריפים, שמוזג מקצועי מערבב משקאות כהילים חריפים, אלא שתו או בירה או יין מזוג במים. מסורת זו עדיין קיימת בכפרים הקטנים והמנותקים במרחבי אירופה. הכפרי השקט והרגוע, שיום א' זה יום חופש עבורו, מגיע בשעות הבוקר המאוחרות אל המוזג, נפגש שם עם חבריו, ומקבל בירה תוצרת מקומית, מרה עם הרבה קצף, שכמות האלכוהול שבה הוא בין שלושה לארבעה אחוז, ובמשך היום הוא יותר מפטפט ממה ששותה, מפטם את המקטרת, ולאט לאט לוגם עד הערב כארבעה ליטר בירה. אף אחד מהם לא נופל שיכור, כי זו כמות כהל קטנה, ומתפזרת על פני שעות ארוכות, גם מציה או פרוסת לחם או חתיכת גבינה, או חתיכת נקניק מקבלים שם בשביל לשבור את רצף השתיה. זו דוגמא של 'משתה', לא המקטרת, ולא הגוי הכפרי, אלא הישיבה הנינוחה בת כמה שעות, של דיבורים, דיונים, סיפורים, והכל באוירה רגועה ושלווה.

מאידך אנו מוצאים גם סיפור על בלשאצר, שהוא עשה 'לחם רב' (דניאל ה/א) כלומר: סעודת גורמה קולינארית. בלשאצר היה פרסי, על הפרסים אומרים חז"ל שהם "אוכלים שותים ומסורבלים כדוב" (מגילה יא/א). כשהראש בתוך הקדירה, הידיים בתוך הצלחת, שרירי הלסת לא מפסיקים לטחון, איש אינו יכול לדבר, ולא לשמוע בניחותא מה אומר הזללן שיושב ממולו, ואכן זה לא מעניין אותו.

למי שנקלע לרחובות מרכזיים בערים המודרניות ברחבי תבל, הכל מסעדות, מסעדות, מסעדות, ואם יש באמצע משהו של 'משתה', זה מתחיל ב-40% אלכוהול. זה אינו המשתה המעודן, שאפילו פרעה ולבן ידעו לעשות.

אצלנו פותחים בכוס יין של קידוש, ומסיימים בכוס יין של ברכת המזון, או בהגדה של פסח ארבע כוסות, או בהבדלה שמכריזים 'כוס ישועות אשא', לא היין הוא העיקר, אלא האוירה, והיין הוא מצוין להעניק אותה. יין משובח וערב לחיך, לא בולעים ברגע, אלא לוגמים תוך כדי דיון והתעסקות בנושאים אחרים. בדרך כלל זה דברי תורה ליד שלחן הסעודה, הילדים מספרים מה למדו בבית הספר, לאבא ולסבא יש לספר מה הם ראו על הפרשה, גם לאמא יש מה לספר, על הדברים הנפלאים של הילדים במשך השבוע. כאשר לכל זה מתלווה יין בכמות מאוזנת ומתונה, זה מעניק לשלחן יופי מעודן וחגיגי. כזה שולחן אינו 'לחם רב' אלא 'משתה', למרות שגם שפע מזונות מוגש בו.

סעודת שבת מפוארת יש לפאר ביין מתאים, עדין וניחוחי, והנה ההצעה שלי לשבת זו.

ישנה קבוצת חברים בשם "טועמיה" שגם אני נמנה על חבריה, אנו נפגשים כפעם בחודש ושם עושים משתה כמשתה שעשה אברהם אבינו ע"ה.

השבוע אנו חוגגים יומולדת של חמש שנים ולכבוד זה אמליץ על היין שעשינו במסגרת הקבוצה.

"טועמיה 2019" צבע אדום צלול, ריחות של פרחים, מעט אַדְמָתי. היין עשוי מבלנד של חמישה זנים: קריניאן, גרנאש, סירה, פטי סירה, וסנג'ובה. יין לא בומבסטי, אבל אלגנטי ומורכב, חומצה עדינה וסיומת נעימה.

אלכוהול: 13.8%. (אגב, את התווית שעל הבקבוק צילמתי באחד הערבים של "טועמיה")

לחיים ושבת שלום

שרגא אתר היין הכשר

פרשת וישלח תשפ"ב, שורש 2019, יקב צרעה

בפרשת השבוע כתוב: "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ [הקב"ה]...  וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ" (בראשית לה/יד). מאורע זה היה באמצע הדרך, בין שתי תחנות.

לכאורה הנסך מיותר, הרי שופכים אותו כדי להעניק ריח נעים למקום. מהטעם הזה היו גם נוהגים לזלף יין משובח על הקרקע, באירועים חשובים. בזמנם הקרקע בבית לא הייתה מרוצפת, והיו זקוקים לזלף מעט מים מידי פעם, כדי להרביץ את האבק, ולכבוד אירוע חשוב לא זילפו מים אלא יין (פסחים כ/ב). כיום לא עושים את זה. אבל אם פעם נשבר בקבוק יין משובח, ונעשית שלולית על הרצפה, אם זה בפינה שלא צריך לעבור בה, לא כדאי לשטוף מיד, אלא עם מקל גומי לפזר קצת, ואז נגלה מטהרי אויר טבעיים ונעימים. על כל פנים, זו הייתה מטרת הנסכים על המזבח. אם כן מדוע שפך יעקב נסך במקום שאיש לא ישאר אחר כך?

עוד שאלה: בתוכחה כתוב: "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם" (ויקרא כו/לא). לכאורה זה לא ברור, אם בית המקדש יהיה חרב, ודאי שלא יהיה ריח ניחוח! ההסבר הוא שהריח נותר ספוג באבנים, בפרט במקום ששפכו יין פעם אחר פעם, המזבח כבר לא מקבל יין חדש, אבל במקום נותר ריח ברור, וה' אומר שאם לא נתנהג יפה, הריח ההוא לא יתקבל לפניו לרצון, זאת אומרת. שאם אנו כן נתנהג כראוי, ימשיכו הנסכים של פעם לגרום לנחת רוח לפני ה', עד עצם היום הזה. הסבר זה, הוא הסיבה שיעקב אבינו ראה לשפוך שפע של יין על המצבה. נכון, יעקב עכשיו ממשיך הלאה לדרכו, אבל הנסכים ימשיכו להשפיע טובה וברכה.

כיום כשמעניקים ציונים ליין, פרמטר אחד משקלול הציון הוא עצמת הריח ואיכותו.

לאור הריחות המשובחים של היינות שאני מכיר, אמליץ הפעם על "שורש 2019" של "יקב צרעה" ששתיתי בשבת האחרונה.

הכרם נמצא בהרים בדרך לירושלים באיזור מחלף שורש. היין מורכב מבלנד של 35% ענבי קברנה סוביניון, 25% סירה, 20% פטי ורדו ו20% מרלו שהתיישנו יחד 14 חודשים בחביות עץ אלון.

ריח אלגנטי ומאוזן של פירות יער שחורים, פולי קפה טריים, טבק תבלינים, אפילו מעט מנטה, חומצה עדינה, טאנינים חלשים שמאזנים את הטעמים. סיומת ארוכה ונעימה. למעשה, אף על פי שהיין מאוד צעיר ויש לו עוד שנים ארוכות להשתבח, כבר עכשיו מרגישים שזה יין ברמה גבוהה.

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין כשר

לעמוד היקב

פרשת תולדות תשפ"ב, פטיט סירה 2018, יקב רקנאטי

כל המוסיף גורע

בפרשת השבוע רצה עשו הרשע להצטייר בעיני יצחק אביו כצדיק, ופנה אליו בשאלות הלכתיות חסרות שחר: "איך מעשרים את המלח"? (רש"י על בראשית כה/כח).  

ברור שאין לגרוע מהמצוות, יש 613 מצוות, ואין אנו יכולים לטעון שדי ב-612. אך היה מקום לחשוב, שמותר להוסיף. כלומר: לא שה'מחמיר' רוצה לשפר את המצווה, אלא מבקש להוסיף מצוה חדשה שאינה כתובה בתורה.

יש מצוה לאכול מצה בפסח, לתקוע בשופר בראש השנה, ולנענע בלולב בחג הסוכות, והנה המצווה מספר 614, לנעוץ שבעה מסמרים בכל ערב ראש חדש, למהדרין יש מסמרי זהב עם פטיש של כסף, או שרוצה להרחיב את אחת המצוות אל מעבר לגבולותיה, כגון לעשות בית חמישי בתפילין, או כנף חמישי בציצית, או יום שמיני של פסח. על זה אומרים חז"ל: "כל המוסיף גורע" (סנהדרין כט/א). כלומר: לא רק שאין לו מצווה יותר, אלא יש לו עבירה! המצווה הנוספת שהוא התנדב, גרעה ממנין המצוות האמתיות שהוא קיים.

חז"ל מציעים דוגמאות: הקב"ה צוה את אדם וחוה שלא לאכל מעץ-הדעת, הוסיפה חוה ואמרה לנחש, שהקב"ה אסר גם לגעת בו (בראשית ג/ג). הנגיעה שהוסיפה, גרמה להשתלשלות העבירה, כי הנחש דחף אותה על העץ, גרם לה לגעת בו, ולא אירע לה מאומה, טען הנחש: כפי שעל הנגיעה לא נענשת, כך לא תענשי גם על האכילה. חוה השתכנעה והסכימה לאכול מעץ-הדעת. הרי שהוספת האסור, היא זו שגרעה אותו וגרמה לבטולו.

חז"ל מציעים עוד דוגמא מהנאמר על ארון-הקודש: "אמתים וחצי ארכו" (שמות כה/י), כלומר: שתים וחצי אמה. אם נחסר את האות א' במילה: 'אמתים', יהיה כתוב: 'מאתים', הרי שתוספת אות אחת, הפחיתה ממאתים לאמתיים.

ממשיכים חז"ל ומציגים דוגמא נוספת. אחד משמות המספרים בתורה נקרא: 'עשתי', ככתוב: "עשתי-עשרה יריעות" (שמות כו/ז). הסכום שלה הוא אחד-עשר, ואם נחסיר מהמילה את האות ע', יהיה ערכה גדול יותר: שנים-עשר, כמנין הפעמים שהמלה 'עשתי' מופיעה במקרא.

הדוגמא השניה אינה מיותרת, למרות שהציגו את ה'אמתים' הנאמר על ארון הקודש. כי 'אמתים', זה שתי אמות, ואם נחסיר את הא' וישאר 'מאתים', זה לא יותר ולא פחות, אלא זה לא ברור, כי אין אנו יודעים מה 'מאתים', האם 'מאתים מטר', או 'מאתים מ"מ', ואולי רחב של 'מאתים קורי עכביש', שהם יחד פחות משני ס"מ. לכן צריך היה את הדוגמא השניה, המילה 'עשתי' =אחד, ובהחסרת האות ע', היא הופכת להיות שתים.

הנה דוגמא מפרשת השבוע. יהודי עשה נדר להביא לבית התמחוי 'בקבוקי יין', הוא יצטרך להביא לפחות שנים, כי "מעוט רבים' שתים" (נדה לח/ב). אבל אם יאמר: "אביא בקבוקים אחדים", יצטרך להביא 22 בקבוקים! שהרי רבקה אמרה ליעקב שישב בבית לבן אחיה 'ימים אחדים' (בראשית כז/מד), 'ימים' =שנה (ויקרא כה/כט). למעשה שהה יעקב בבית לבן 22 שנים, זו הייתה נבואת אמו להיות בבית לבן 'ימים אחדים' (מהרש"א ב"ב יא/א).

אם לא יועיל, לא יזיק

לסיכום, ישנן ארבע דוגמאות של הוספה שגרעה.

א _ 'לא לאכול מפרי העץ', וגם 'לא לגעת'.

ב _ 'אמתים', ולא 'מאתים'.

ג _ 'עשתי עשר', ולא 'אחד עשר'.

ד _ 'ימים אחדים' =22.

אם הרעיון ברור, מדוע צריכים ארבע דוגמאות? למה אין די באחת? מסתבר שכל דוגמא מציגה סוג אחר של הוספה. לפעמים מבקשים להוסיף על הכמות, לפעמים על האיכות לפעמים סתם הוספה, ולפעמים מילה אחת עושה זאת גדול פי עשר. כל אחת מארבע ההוספות גורע באופן אחר.

הבה נמחיש: תלמיד חכם יגע בתורה, במשך שנה תמימה, למד בעיון. כעבור שנה הוא מביט לאחוריו, ושואל את עצמו: 'מה הספקתי'? סך הכל כעשרים דפי גמרא עם מפרשיהם, והסיכומים שלי עליהם, ומחליט שלשנה הבאה הוא יתאמץ להשיג הספק רב יותר.

מנגד תלמיד אחר התאמץ לאסוף עוד ועוד ידיעות, ולמד בכל יום, לפחות שבעה דפי גמרא. בסוף השנה כשהוא סיים 2,500 דפים, הוא גלה שנושאים רבים עמומים בלבו, והחליט שבשנה הבאה הוא ילמד יותר לאט, יותר יסודי, ואף יערוך סכום על כל נושא ונושא. הראשון ביקש להוסיף כמות על חשבון איכות, והשני בקש להוסיף איכות על חשבון כמות. אלה הן שתי הדוגמאות הראשונות בגמרא:

א _ "הוספה על הכמות": האיסור לגעת בעץ, מעניקה שטח אסור גדול יותר, ומרחיבה את הגדר אל מעבר לעצם האסור.

ב _ "הוספה על האיכות". במילה 'אמתים', הא' שנוספה צמצמה מ'מאתים' ל'שתים', אבל עם האות א' יש הגדרה מה שתים? = שתי אמות. כשנאמר 'מאתים', זה לא ברור. הרי ש'אמתים' במקום 'מאתים', מצמצם את הכמות ומוסיף על האיכות.

ג _ 'עשתי עשר' זו מילה מחודשת שאין לה שום משמעות, יש הרי כבר את המילה 'אחד עשר'. מילה זו באה במיוחד ללמד, שאין כזה דבר לעשות משהו סתם, זה לא עושה את זה יותר טוב, אלא פחות טוב.

כהמחשה יש להציג דו -שיח, בין אחד מתלמידי רבי גרשון העניך ליינר זצ"ל, האדמו"ר מראז'ין, שהורה לחסידיו להוסיף חוט תכלת לציצית, התלמיד נגש אל רב העיר שהוא גר בה, ושאל: "מדוע אין לכבודו חוטי תכלת"? הרב השיב שאין לו מסורת על כך, רבו אינו נוהג כך, ובבית המדרש שהוא למד בו, לא היה לאיש חוטי תכלת. המשיך החסיד: אבל זו הרי לא עבירה להוסיף חוט אחד בצבע תכלת, לכן גם אם המסורת שלנו לא מקובלת עליך, עדיין יכול כבודו להשתמש בזאת מן הספק.

המשיך החסיד וצטט פתגם עממי: "אם לא יועיל, לא יזיק". השיב לו רב השכונה, שזה דומה למי שהציעו לו להרכיב משקפים מעל אפו. הלה אמר שהוא רואה ברוך ה', ואינו זקוק לכך, השיב המציע: יכול כבודו להלביש מסגרת בלי זכוכיות, "אם לא יועיל, לא יזיק". הכל מבינים שלהרכיב מסגרת בלי זכוכיות, אמנם אינה מועילה, אבל בהחלט מזיקה, לא לראייה אלא לתדמית, כך נראה אדם בלתי שפוי.

זה לא נכון בדוגמא של הציצית, כי בהחלט יש ענין בצבע התכלת, אבל זו דוגמא שהכלל: "אם לא יועיל, לא יזיק", אינו נכון. כי עלינו לעשות את כל מה שצריך, ולא לעשות שום דבר מכל מה שלא צריך. זה מה שכתוב כאן: קח את המלה 'שתי-עשר', והוסף לה אות ע', "אם לא יועיל, לא יזיק". טעות! אמנם לא יועיל, אבל הזק יזיק בוודאי (הדב"ד).

ד _ בדוגמא הרביעית יש חידוש מפליג, המלה 'אחדים' אמורה הייתה להפחית, זה נשמע כמו 'קצת', אבל הרי מִשְּׁנַיִם אי אפשר להפחית ושזה יישאר רבים, על כן נאלצים להוסיף, ולא אחד או שנים, אלא פי 'עשתי עשר', שהרי שתים כפול עשתי עשר, הם עשרים ושתים.

הקדמה ארוכה למסקנה קצרה. איני יודע כמה חומרים מערבבים בקוקה קולה, או בביסלי, ועד כמה חשוב שם הדיוק, אבל אני כן יודע שביין אין שום חומר נוסף, אך ורק שילוב של סוגי גפנים, ואם הקוראים יראו פעם באיזו רצינות דנים, כמה אחוזים מכל דבר להכניס לתוצרת המוגמרת, אם עדיין חסר טיפה צבע, יכול להעניק אותו עוד שני אחוז של פטי וורדו, וממילא יצטרכו שני אחוז פחות מהקברנה, ואז הסיומת לא תהיה מושלמת, וכן הלאה. כדי לקבל יין מושלם, צריך לשלב נכון את התכונות האופייניות של כל זן, לא להוסיף ולא לגרוע.

כדי שגם אני לא אוסיף ולא אגרע, אספר לכם על יין פטיט סירה 2018 של יקב רקנאטי שקבל ציון של 94 נקודות (בדיוק) בתחרות יין בינלאומית וכמובן שטעמתי אותו ולהלן התרשמותי.

ראשית, הענבים גדלו בכרם בוגר בן כ40 שנה בעמק יזרעאל בגובה 150 מטר.

היין התיישן בחביות עץ אלון צרפתי בגודל 500 ליטר כשנה, ולאחר מכן היין סונן בסינון גס בלבד וכך הוא שומר על טעמים וצבעים עזים.

צבע סגול כהה, אם לריח יש צבע, אז ליין הזה יש ריח סגול (מי שיריח יבין על מה אני מדבר) טעמים של פירות יער אדומים וסגולים, יין מאוזן ונעים לשתיה.

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב

פרשת ויצא תשפ"ב, אֶטַא-בלנד 2019, יקב דלתא

בפרשת השבוע מסופר שיעקב נרדף על נפשו, נאלץ לישון בלילות מחוץ לעיר, לקראת השינה הוא עושה לעצמו 'מרזב' של אבנים, כשמירה מחיות טרף (בראשית כח/יא). לבסוף הוא הגיע להר המוריה, שם זכה לחלום מעודד על עתיד נפלא, זה אמנם עדיין לא התגשם בפועל, הוא עוד 'אכל קש' אצל לבן, אבל כבר שם הוא התחיל לראות את האור בקצה המנהרה. הוא חזר משם עשיר, וכל השאר היסטוריה.

החלום של יעקב בהר המוריה היה חלום נבואי, זה לא מסוג החלומות שמגשימים את עצמם ביוזמת החולם, אבל יש בו איזושהי תמונה על חלומות והתגשמותם.

לפני כארבעים שנים פגש אבי שיחיה יהודי זקן שבביתו היו מדליות באנגלית, 'מה זה'? שאל [השיחה התנהלה באידיש], הייתי אלוף אמריקה בשחיה לפני חמישים שנים, ענה הזקן [מהיום היה זה לפני 90 שנים]. המשיך הזקן וסיפר: אין לי שום רקע משפחתי לנושא זה. פעם אחת ביקש ממני חבר שאקפוץ איתו לשפת הים, כי אתמול הוא שכח שם את משקפי השמש שלו. ברחנו באמצע הלימודים מבית הספר. לפני צהרים בדרך כלל כמעט ואין מתרחצים, הלכנו, הוא חיפש את משקפיו, ואני נעצרתי ליד קבוצת מתאמנים ב'כושר'. ניגש אלי אחד מהם והציע להצטרף. 'אני'? 'כושר'? לא מתחבר בכלל. האיש טפח לי על השכם, הוציא תעודה, הראה שהוא אחד מאלופי העולם בשחיה, ואמר לי שגם לי יש סיכוי.

כך מספר הזקן. לא התייחסתי ברצינות. אבל כשהחבר חזר עם משקפיו, וסיפרתי לו שהאיש ההוא הוא אלוף העולם בשחיה [הגזמתי, הוא רק אחד האלופים], והאלוף הזה טפח לי על השכם. החבר התחיל להעריץ אותי בגלל זה, ובבית הספר הוא סיפר זאת לכולם, ובעיני הספורטאים של בית הספר [שחקני כדורסל וכדורגל], הייתי כמעט אליל. זה עודד אותי, התחלתי להתאמן, במשך הזמן נכנסתי לזה במרץ, והשקעתי זמן רב באימוני שחיה. כשהגעתי להישגים קטנים אמנם, אבל די חשובים שאוכל להיות עם אלופים נוספים בני העיר, פגשתי שם את האלוף ההוא שטפח לי על השכם, ושאלתי אותו אם הוא נביא. כי אז כבר רציתי להיות אלוף העולם, לזאת אמנם לא זכיתי, היו שהקדימו אותי, אבל ממש לא בהרבה.

למה אני מספר את זה? כי זו דוגמא של חלום שמגשים את עצמו, במקרה הנוכחי היה זה חלום מציאותי, הזקן ההוא באמת פגש אלוף. אבל כדוגמתו קורים הרבה דברים גם בחלום, איש קם בבוקר ומחליט ליישם איזה חלום, מתאמץ, משתדל ומסתבר שחלומו הוא בר-השגה. אני יודע ומאמין שזה נכון בהרבה מאד שטחים ונושאים, אני אישית מכיר כמה וכמה יקבים מוצלחים ומכובדים, שההתחלה שלהם לא הייתה קטנה, ואפילו לא פיצפונת, אלא פשוט חלום. בשונה מאנשים אחרים, היו כאלה שמיד אחר החלום הפשילו שרוולים. למרבית הפלא ישנם ברחבי העולם כמה וכמה יקבים שבגלל כזה מאורע, הם נקראים 'חלום' בשפת הארץ ההיא, באיזשהו שם הקשור לחלום.

המאמר שלי לא מנסה להריץ את הקוראים לפתוח יקבים, אלא ליישם חלומות בכל שטח חיובי. בשלב הראשון עליך להאמין בכוחך, ומכאן סלולה הדרך, לפעמים קשה ומפותלת, אבל אפשר לראות כבר בהתחלה את האור אשר בקצה המנהרה.

ברוך ה' יש מבחר יינות משובחים להציע, אבל איני עורך כאן אנציקלופדיה של יינות, אלא מציע בדרך כלל איזה יין שטעמתי במהלך הימים האחרונים, הנה ההצעה השבועית: "אֶטַא-בלנד" 2019, של "יקב דלתא" היין מורכב מ42% קברנה סוביניון, 42% קברנה פרנק ו16% סירה, הענבים גדלים בגליל העליון והתיישנו 12 חודשים בחביות עץ אלון.

יין פירותי ומתובל, גוף בינוני, אלגנטי ונעים.

14% אלכוהול. כשרות:רבנות מקומית ובד"ץ העדה החרדית. המחיר:80₪.

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב

פרשת חיי שרה תשפ"א, פורט בלנק 1990, יקב רמת הגולן

פרשת השבוע מתעסקת בשידוך של יצחק ורבקה, כמובן שזה נושא מתאים ליין, אבל למרבית הפלא יש בפרשת השבוע עוד נושא שמתאים ליין, פטירת שרה אמנו, כפי שאומרים חז"ל שבבית האבל יש לשתות הרבה יין (כתובות ח/ב). הסיבה לכך היא בגלל שהיין מסיר מחסומים (יומא עה/א). כלומר: היין מלווה גם את השמחה וגם את העצבון. עם תובנה זו נצא לדרך.

התורה מספרת שאברהם אבינו ערך לשרה 'הספד'. בגמרא כתוב שהחולם על הספד, זה אומר שבשמים חסו עליו ופדו אותו מקטרוגים, מחסומים, מניעות והפרעות (ברכות נז/א). אם גזירת הכתוב היא, נקבל, אבל אם יש בזאת איזשהו הגיון, משתוקקים אנו להבין אותו.

שלמה המלך ממליץ: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה" (קהלת ז/ב). גם על דברים אלה ניצבת אותה שאלה: "אם גזירת הכתוב היא, נקבל, אבל אם יש בזה איזשהו הגיון, משתוקקים אנו להבין אותו". מסתבר שכאן אנו לא צריכים להתאמץ, שלמה המלך עשה זאת עבורנו, והוא עצמו מנמק מדוע טוב בית האבל: "בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם", האם זה משכנע? יתכן שעדיין לא, על כן המשיך שלמה ואמר: "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" (קהלת ז/ב).

הבה נציג את הפסוק באופן ויזואלי. במקום אחד יש שמחת חתן וכלה, ובמקום אחר יושבים אבלים, בשני המקומות יש יין, ושלמה המלך ממליץ ללכת אל האבלים, כי שם החי יתן אל ליבו, האם היין עושה את זה לבדו? מסתבר שהספדן נחלץ לעזרתו. המסקנות עושות את זה, אז מה תפקיד היין? התשובה מפתיעה; היין מעניק לנו כח לחשב מסלול מחדש.

נמחיש מתחום העסקים, בנושא שנקרא: "לא מניחים כסף טוב על כסף רע".

בן ירש מאביו מפעל משפחתי ותיק, בן כמה דורות, שמייצר תריסים של פעם. המפעל כבר אינו רווחי, לבן השמרן אין אומץ להפוך את המפעל למשהו עדכני, פיצה, מסעדה וכדומה, אלא השקיע הרבה כסף במכונות חדישות, ובגילוף נאה, ההשקעה לא הוכיחה את עצמה, יש לו אפשרות לקנות מכונה גדולה ומשוכללת, המכונה יקרה, ואין לו כסף עבורה, על כן הוא מחפש שותף, שישקיע 50% במכונה, ויהיה זכאי בחצי מהרווחים של כל בית החרושת, מבלי שהשקיע בוותק, במוניטין ובשאר הכלים שיש בבית החרושת. איש לא הסכים להצטרף אליו לשותפות, הסיבה פשוטה: זה לא עסק רווחי. אז מדוע הבן בעצמו מתאמץ לחפש מימון והלוואות? הרי גם הוא אינו טיפש. התשובה היא: כי הוא כבר השקיע בזה כסף. סנטימנטים, אמוציות. השכל יאמר לו: "זרוק את כל בית החרושת העתיק הזה, ובכסף של המכונה, תפתח   כאן מסעדה, ותרוויח יותר, אבל הרגש מרתק ומעגן אותו למקום. אם יבוא אליו ידיד ויסביר לו את הכתוב כאן, הוא יצטרך להביא איתו בקבוק יין, עד סוף הכוס השניה, שלא יזכיר לו שום דבר בנושא, רק אחר כך אפשר להתחיל לנתח את התמונה. ידידנו לא שיכור, הוא טעם בין הכוסות, גם מים, גם גבינה, גם עוגיות, הוא עכשיו מספיק פתוח לשמוע כיוונים שלפני כן היה לו תריס בלב.

מכאן לנושא שפתחתנו. אנו נשמע את אותו סיפור בחתונה ובבית האבל. בחתונה מספרים שהחתן שומר באדיקות את סדר הדף היומי, ובבית האבל ישמעו בדיוק אותו הסיפור על הנפטר. בשני המקומות נפטיר בשפה רפה: 'כל הכבוד'. אבל אם זה יהיה מלווה בכוס וחצי יין. בחתונה נאמר את 'כל הכבוד' בתרועת צהלה, ואילו בבית האבל ובהדרכת המספיד, נחשוב ברצינות, שבאמת אין הרבה דברים נוספים לקחת למעלה, מלבד סוג הדוגמאות הללו, היין יכול להסביר מצויין, על  דברים 'חשובים' עד 'חשובים מאד', שאין בעיה לוותר עליהם בשביל לזכות להגיע לכזה הספד. היין מעניק אומץ לב לבצע את ההחלטות הלכה למעשה.

והשבוע אספר על יין של "יקב רמת הגולן" שהחזיק מעמד בכבוד יותר משלושים שנים. הגיעו לידי מספר מצומצם של בקבוקים קטנים (375 מ"ל) שבוקבקו בשנת 1990 ביין פורט לבן מתוק.

צבע ענברי יפה, ריחות של פירות יבשים, דבלות וצימוקים לבנים, קצת בננה מיובשת.

יין דיבשי, מתיקות עדינה. מרגישים את האלכוהול (14%) היין פשוט חי ולא עבר זמנו. התיישנות במיטבה.

מי שמעוניין לקנות בקבוק יכול ליצור איתי קשר.

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב