2018/07/23     י"א אב התשע"ח

חייב איניש לבסומי- איך? כמה ולמה?

 

השיכורים משמחים אותנו ואת עצמם.

הם משתטים, רוקדים, מצחקקים ללא גבולות ועושים אוירה טובה, עד שהם מתחילים לאבד פורפוציות, להקיא, לבכות ולהתנהג כמו שיכורים...  מה ההלכה אומרת על שכרות ועישון בפורים? מה המינון הנכון? כיצד לשתות מבלי להזיק לבריאות ומדוע אסור לערבב ויסקי עם ליקר?

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א מציע: יין, כבדהו וחשדהו... 

איך שותים?

בישיבת פוניבז' שבליטא הביאו בקבוקי יין רבים לשמחת תורה, לשמחת החג, כדי לקיים מצוות שתיית רביעית יין ביום- טוב. כעבור זמן חיפשו את הטבחית הנכריה, אך היא נעלמה. כששבה לאחר החג אמרה הטבחית: "ברחתי, כי אצלנו כשיש כמות כזאת של בקבוקי יין, עם קבוצת צעירים כה גדולה, האירוע מסתיים עם הרבה הרבה הרוגים"...

בראדין התקבצו בני הישיבה, סביב הכהן הגדול רבנו הסבא קדישא בעל "חפץ חיים" זי"ע. המשתה נערך כדת, השירה פרצה לגבהי רום וכולם הביטו בחרדת אלוקים ברבנו רבי ישראל מאיר הכהן, שנהרה היתה שפוכה על פניו הקדושות. ואז קם שיכור אחד מבני הישיבה, שיכור כלוט, עליו כתב הרמב"ם ב"פירוש המשניות" במסכת נזיר שפטור הוא מכל המצוות, ו... תפס את ה"חפץ חיים" בזקנו.

כולם הזדעזעו ורעדו מפחד. אוי לאותה בושה וכלימה, אויה לבזיון התורה של הדור כולו. שיכור, בחור מבני הישיבה דראדין, פשוט יושב ליד ה"חפץ חיים" ומושך בזקנו של הסבא קדישא. ניסו להזיזו, ניסו להודפו בכח גדול, אך לשווא. השיכור לא נע ולא זז, ממשיך לאחוז בזקנו של ה"חפץ חיים".

ו"החפץ חיים" פונה אליו בנחת רוח ומבקשו שיעזוב את זקנו, אך הבחור מוכן לכך רק בתנאי אחד: "אני עוזב לרבי את הזקן, רק אם הרבי יבטיח לי שאשב עימו במחיצתו בעולם הבא!"...

המשך הסיפור המרטיט אינו נוגע לענייננו (הסוף היה, אגב, שה"חפץ חיים" הסכים לבסוף להבטיח לו שהוא יישב עימו במחיצתו בעולם הבא, בתנאי שיעזוב את זקנו ובתנאי שיבטיח לו דבר אחד, שלא ידבר לשון הרע מכאן ואילך, עד יום מותו. הבחור השיכור לא הסכים להתחייב לא לדבר יותר לשון הרע ובראדין אמרו שאותו בחור  אמנם צמח וגדל לתלמיד חכם גדול וצדיק, אך עם ה"חפץ חיים" הוא לא ישב, ככל הנראה, בגן העדן...). מה שחשוב לנו הוא להפנים כיצד נראו השיכורים בישיבות הקדושות. שיכור כלוט, שמעיז למרוט לרבן של כל בני הגולה את הזקן, אך מה חשוב לו כעת? לשבת עם ה"חפץ חיים" בעולם העליון!

בחרתי לפתוח את המאמר העוסק בשכרות ויין, דוקא בסיפורים אלו. כי למותר לציין ששום הרוג או פצוע לא היה שם, בישיבה. כשיהודי שותה יין, הוא עושה זאת בטעם טוב והוא שומר על עצמו לבל יתהולל ויחטא, חלילה. כי יהודי, גם כשהוא שותה, לפי גדרי ההלכה והמסורה, יודע הוא בכל נימי נפשו ש"בכל דרכיך דעהו". 

כל הורה וכל מחנך, מחנכים בישיבות לצעירים ובגילאים מבוגרים יותר, מתלבט מידי שנה כיצד לנהוג בנושא שכרות ושתיית יין מופרזת בפורים. מצד אחד, זאת הלכה פסוקה. חייב אדם להשתכר בפורים. מצד שני, כולנו יודעים מה קורה לשיכור, בפרט לשיכור צעיר. השטויות, הדיבורים המטופשים, הצווחות, הבכיות וההקאות שלאחר מכן, ואידך זיל גמור. רבים מפוסקי ההלכה מקילים בענין חובת השכרות, כפי שנראה בהמשך, ושיקולים כמו כיבוד הורים ומחנכים, כבוד הסובבים והפרעה בשמחת היום הקדוש- הם בודאי חלק ממכלול השיקולים הבאים לפתחנו, בשעה שאנו מתלבטים האם להגיש לשולחן אלכוהול.

אבל באופן אישי, סבורני ש"לא יקרה כלום - כי אין כלום". כפי שקראנו בסיפור שבתחילת המאמר, השיכורים שלנו לא מסבים נזקים גדולים מידי. כמה כסאות הפוכים, קצת עוגמת נפש וכמה סמרטוטים ומים, וזהו, פחות או יותר. נער הייתי והגם שעוד לא זקנתי, לא ראיתי נזקים בלתי הפיכים שנגרמו כתוצאה משכרות ישיבתית.  בודאי רבים חולקים עלי, מנסיון מר או מהשערה, אך זו דעתי הכללית, וכמובן שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל. אפשר לגעור, אפשר להציב גבולות ברורים, אבל צריך לדעת ש"זה לא סוף העולם". יש דברים גרועים יותר...

בשנה שעברה, יומיים לפני פורים, דיברתי לפני הבחורים בישיבה על נושא השכרות. מכיון שראיתי ש"מוטב שלא לומר דבר שאינו נשמע", פרסתי בפני הבחורים רשימה כיצד משתכרים, איך שותים מבלי להינזק וכיצד לשתות מבלי לחוש תחושות נוראיות ומסוכנות.

אז הנה הנתונים הנגרמים כתוצאה משכרות. הרמות השונות של אחוזי אלכוהול בדם ומידת השפעתם:

ריכוז אלכוהול של 0.1% בדם: מתחילים להתרחש שינויים בפעילות המרכזים העליונים של המוח, מצב הרוח והביטחון העצמי משתפרים, יכולת הריכוז יורדת, זמן התגובה מתארך ורגישות הרפלקסים נחלשת. ריכוז אלכוהול של 0.2% בדם: המעצורים הנפשיים ממשיכים להתרופף והדבר יכול לבוא לידי ביטוי ב"חופש דיבור" רב יותר ("נכנס יין – יצא סוד") ולעיתים גם בנטייה לאלימות. הקואורדינציה ממשיכה לרדת ולעיתים נגרמים גם טשטוש ראייה ותחושת עייפות וכבדות. ריכוז אלכוהול של 0.3% בדם: הקואורדינציה ממשיכה לרדת, קיים קושי ניכר לעמוד וללכת ביציבות, כושר הביטוי נפגע ולעיתים גם חלק מהחושים. מופיעה סחרחורת והשיכור סובל מבחילות ולרוב גם מהקאות. המעצורים הנפשיים כבר רופפים לחלוטין.

ריכוז אלכוהול של 0.4% בדם: השיכור הופך לאפתי ואינו מגיב לסביבתו. החל משלב זה מצוי האדם בסכנת חיים. ריכוז אלכוהול של 0.5% בדם: המצב מידרדר לרוב לחוסר הכרה, חום הגוף יורד ומופיע איבוד שליטה על הסוגרים. ריכוז אלכוהול של 0.6% ומעלה בדם: סכנת חיים חמורה, מוות. ההשפעות הללו אינן מוחלטות בהתחשב בגורמים שצוינו. אנשים הרגילים לשתות אלכוהול יכולים להגיע למצבים בהם אחוזי האלכוהול בדמם גבוהים הרבה יותר, תוך השפעה פחותה.

במקרים של שתייה מרובה, חווה האדם השותה לרוב, לאחר כמה שעות, מצב של "חמרמורת", או "האנג-אובר" בלעז. התסמינים כוללים כאבי ראש חזקים, בחילות והקאות, עייפות, קושי בריכוז, צמא, רגישות גבוהה לאור ולרעש, נדודי שינה, חרדות, עצבנות ותחושת דכדוך. התסמינים עשויים להשתנות מאדם לאדם. יש כאלה שיחושו אותם באופן חמור ויש כאלה שלא יחושו אותם כלל – לאחר שתיית אותה כמות אלכוהול. כמו כן, לא כל אדם חייב לחוש את כל התסמינים. ההאנג-אובר נגרם כתוצאה מהתייבשות. בזמן סילוק האלכוהול מהגוף, הוא סופח אליו כמות רבה של נוזלים, וכך נגרמת התייבשות וכל יתר התסמינים שתוארו. ככל שכמות האלכוהול שנצרכה היתה גבוהה יותר – כך יהיו התסמינים חמורים יותר.

פטנטים להתמודדות עם האנג-אובר: שתייה מרובה של מים – יש לשתות לפני השינה לפחות חצי ליטר מים וגם בבוקר להמשיך לשתות כמויות קטנות וקבועות (ולא בכמות גדולה בבת אחת) של מים או של מיץ פרי טבעי (כגון אשכוליות). אכילה – מומלץ לאכול מזונות קלים לעיכול. אספירין – יש הנוהגים לקחת שני כדורי אספירין לאחר השתייה בלילה, ובבוקר – עוד שניים. שתיית קפה שחור חזק - פטנט מקובל אך דווקא לא מומלץ משתי סיבות: א. הקפה מזרז את זרימת הדם ובכך מגביר את השפעת האלכוהול מחדש. ב. הקפאין הוא חומר משתן, המחמיר יותר את ההתייבשות.

הרב שרגא גבהרד עבד ביקבים אחדים בארץ, כשבתחילת דרכו שימש כמשגיח כשרות ועובד ביקב 'פלם' שבמטה יהודה. הוא בוגר קורס "ייצור יין וניהול יקבי בוטיק" באוניברסיטת אריאל וקורס לטעימה שיפוטית של איש הענבים. הרב גבהרד, ממתפללי בית הכנסת "חפץ חיים" ואיש נהדר ומקסים, מעביר כיום סדנאות וערבי יין יחודיים. סיורים ביקבים וכרמים לקבוצות קטנות, מפקח כשרות, יועץ ביקבים אחדים וגם כותב טורים על יקבים ויין. הוא אומר לנו כך: "השאלה הראשונה צריכה להיות: "מה זה אלכוהול", "מה הוא עושה לנו"? "איך שותים אותו?".

נלך בעקבות החכם שנאמר עליו בפרקי אבות שהוא עונה "על ראשון ראשון". כל דבר אורגני שתוסס, בזמן התסיסה הופכים הסוכרים ל'אתנול', ואם זה משהו מתוק, הרי שיש בו הרבה 'אתנול'. האלכוהול שנמצא במשקאות הוא למעשה 'אתנול' המורכב מפרודות מאד קטנות, שמצליחות לעבור את המחסומים בדרך אל המוח, וזה מה שגורם לאותה הרגשה של שמחה ורוגע, וכשזה מגיע בכמות מופרזת, זה מבלבל, בכמות עוד יותר מופרזת זה גורם לניתוק קשר עם הסביבה, ובכמויות מוגזמות מאד זה עלול גם לגרום לנזק חמור. אבל אנו מדברים על כמות מאוזנת, סבירה וחיובית. יש הרבה סוגים של משקאות חריפים, שכל אחד עשוי מחומר שונה, אחוזי כהל שונים, לכן לכל אחד מהם יש טעם, ריח, צבע ותכונות שמאפיינות רק אותו, ומייחדים אותו לעומת שאר המשקאות".

הרב גבהרד מסביר כיצד לשתות: "ראשית, לא כדאי לשתות על קיבה ריקה, כי אז האלכוהול משפיע לא רק מיידית אלא גם יותר בחוזקה, בעוד שבזמן הארוחה מתערב האלכוהול עם עיסת המזון בקיבה, ומשתחרר באופן הרבה יותר מבוקר ואיטי. על כן לצורך איזון ההרגשה, מומלץ לאכול ארוחה משביעה ומלאה, ועוד יותר מומלץ לאכול דווקא מאכלים שמנים, שאז שכבת שומן מרפדת את הקיבה והאלכוהול משפיע פחות, ועושה את זה יותר לאט. בשביל זה לא צריך לאכול אליה של כבש, או שני ק"ג אסדו, אלא די בשתי כפות שמן זית לפני השתיה. זה גם בריא, אבל כאן זה לא טור של דיאטה. עוד המלצה חשובה; לשתות מים במקביל למשקאות החריפים, בערך כוס מים על כל כוס יין, כי אז האלכוהול מתדלל בערך למה שהגוף מסוגל להתמודד. והמלצה חשובה נוספת: לא לערבב משקאות חריפים שונים, ליקר עם וויסקי למשל, כי ליקר הוא מתוק, והסוכר מזרז את הספיגה בדם וזה מאיץ את ההשתכרות. בודאי שלא עם משקאות מוגזים, כי הגז דוחף ומאיץ את שלב הכניסה למעיים, וזה גורם לפרץ אלכוהול בדם".

איש החינוך הרה"ג רבי יחיאל פליסקין אומר לי כך: "יש טוענים שהם לא יכולים לדעת מראש כמה שכרות תוציא אותם מדעתם, ולכן הם שותים כמה שיוצא להם, והתוצאות הם שאח"כ זה כבר לא אשמתם, שהרי הם לא ידעו בודאי שכך יהיה. כך טען לי בחור אחד. אבל לדעתי זה סתם התחמקות מאחריות. הנסיון מעיד, שמי ששותה רק יין יבש, או לבן או אדום בלי לערבב, לא חצי יבש אלא יבש לגמרי, כבקבוק או שנים [לי מספיק בקבוק, ואולי יהיה מי שיצטרך שנים] מגיע למצב הרצוי ללא איבוד השפיות, וללא הקאות. ההקאות תלויות בעוד נתון - שלא יהיה על בטן מלאה, וגם לא מיד לאחר שאוכל אלא לפחות כ-10 דקות אחרי, וגם שלא ישתה הכל בבת אחת אלא בהפסקות של 5-10 דקות בין כוס לכוס.

אלא שכשאמרתי זאת לבחור, הוא אמר לי: "מה, אז אני לא אשתה ויסקי? הרי טעמו של היין היבש הוא ממש טפל לעומת הויסקי?"... באמת אי אפשר לרקוד על כל החתונות, גם לשתות הכי טעים וגם שהשכרות תהיה לפי ההלכה, זה או זה או זה, ולכן כל אחד לפני פורים שיעשה חשבון הנפש באיזה מסלול הוא בוחר, בעד ההלכה או נגד ההלכה, רק לפני כן שלא ישכח שההלכה היא זו שסיפקה לו את כל ההצדקה וההיתר להשתכר, ואם כן אבקשנו נא להטות אליה חסדו, ובור ששתה ממנו יין שלא יזרוק בו אבן...

ומי שבכל זאת טוען שאיננו יודע איך תראה השכרות שלו, והאם הוא בחשש הסכנות הללו, שיזכר (או ישאל אחרים...) מה היה בשנים הקודמות בשכרותו אם היה הכל כדין, ומה בדעתו לעשות עבור זה"...

אז תשתכרו, אך בטוב טעם. שימרו על הכללים, אל תערבבו יינות בשום אופן. תקפידו לשתות מאותו סוג יין כל משך השתייה. תשתו רק לאחר אכילה משביעה על בטן מלאה, תשתו מים ותהיו זהירים שלא עברתם את גבול הטעם הטוב. קצת פרצי צחוק וריקודים סוערים- זה בסדר. אם אתם רואים שאתם מתחילים להעליב את הסובבים, שהסובבים מתחילים להחויר או להסמיק ממכם, קחו מהר כמה מלפפונים חמוצים, תאכלו, תורידו את הראש ופשוט תנסו להירדם. הנה קיימתם את המצוה כהלכתה. כעת אל תערבו מצוה עם עבירות....

האם חייבים להשתכר?

הגמרא, כפי שנראה בהמשך, מורה לנו שישנו חיוב להשתכר בפורים, עד שלא נדע בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". הגמרא מספרת על רבה ורבי זירא, שערכו יחדיו את סעודת הפורים שלהם. רבה השתכר ובתוך שכרותו שחט את רבי זירא. כאשר התפכח רבה מיינו ונודע לו ששחט את ר' זירא, התפלל רבה ור' זירא קם לתחיה. מכיוון שהגמרא כותבת את שני העניינים יחדיו, דייקו כמה מרבותינו הראשונים שכיום, לאחר שרבה שחט את רבי זירא, התבטלה חובת השכרות. ה"אורחות חיים" כתב שלכן עלינו לשתות רק "שישתה יותר מלימודו" ולא יותר. אמנם הרא"ש והרמב"ם וגם השולחן ערוך, הכריעו לנו שעלינו להשתכר כהוגן, עד שנירדם מתוך השכרות, אך הרמ"א כתב שאין צורך לשתות אלא יותר מלימודו, ופסק הרמ"א שישתה מעט ויילך לישון, ומתוך השינה לא יידע בין "ארור המן לברוך מרדכי"...

כאמור, במסכת מגילה אמר רבא: "מיחייב אינש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". וכן נפסק בשולחן ערוך "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". רש"י פירש: "לבסומי, להשתכר ביין". וכן כתב הב"ח: "לפי עניות דעתי נראה כפשוטו שצריך שישתכר הרבה, עד דלא ידע כלל מה חילוק יש בין ארור המן לברוך מרדכי, שזה הגיע קרוב לשכרותו של לוט". בהמשך דבריו הביא הב"ח את דברי רבנו אפרים המובא בר"ן, שהמעשה עם רבה ורב זירא הובא בגמרא כדי לדחות מההלכה את דברי רבא המחייב להשתכר בפורים. וכתב הב"ח: "ומיהו דווקא לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, הוא שנדחה מההלכה. אבל צריך לשתות הרבה מלימודו שייטב לבו במשתה ויהא שתוי או אפילו שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך, רק שתהא דעתו עליו".

הביאור הלכה תמה: "היאך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השכרות למכשול גדול". ותירץ שהחיוב להשתכר בפורים, יסודו בחובת זכרון הניסים שנעשו בימי אחשורוש על ידי יין. העמק ברכה הביא בשם רבי ישראל מסלאנט זצ"ל, שהחיוב להשתכר בפורים נמשך לאורך כך היום, וגם לאחר שכבר השתכר פעם אחת, לכשיתפקח מיינו, עליו לשוב ולשתות עד שישתכר בשנית, משום "שהשיעור עד דלא ידע אינו שיעור בקיום המצוה, אלא הוא שיעור לענין לפטור מהמצוה".

ברם שיטתם של רש"י והב"ח שביארו את דברי רבא "מיחייב איניש לבסומי - להשתכר", אינה מוסכמת, כדלהלן: הרמב"ם כתב בהלכות מגילה: "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידה, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות". גם בדברי הרמב"ם מבואר שחייב לשתות יין עד שישתכר, אולם נראה שאין זו שתיה המביאה לאיבוד צלילות הדעת לחלוטין, אלא שתיית יין הגורמת לשינה מתוך שכרותו.

וכדבריו פסק הרמ"א: "יש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו ויישן. ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי".

עם זאת, ברור שאין כוונת הרמב"ם שניתן לקיים את החיוב "עד דלא ידע" בשינה ללא שתיית יין, וכפי שכתב הגרצ"פ פרנק זצ"ל בספרו מקראי קדש: "יש שטועים ומפרשים בדברי הרמ"א שאומר כאן שני דברים: [א] שאין צריך להשתכר כל כך אלא ישתה יותר מלימודו. [ב] שהחובה של "עד דלא ידע" יקיים בשינה אף אם השינה היא לפני השתיה. אבל זה טעות, שהפירוש בדברי הרמ"א הוא שירדם מתוך השתיה, וכדברי הרמב"ם ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו". וכפי שביאר הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל בספרו שלמי תודה, הכותב כך: "עיקר המצוה היא השכרות, אלא דשכרות יש לה הרבה דרגות, יש שכרות מעט ויש שכרות הרבה. ועל זה כתב הרמב"ם דשיעור השכרות היא עד שיגיע למצב שירדם מתוך השכרות, וכשירדם ולא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי יצא ידי חובת השכרות. ולפי זה הא דאמרו עד דלא ידע, הכוונה בזה כמש"כ הרמ"א דעל ידי השינה לא ידע. אלא דלדבריו הוא שיעור בשכרות, ועיקר המצוה היא השכרות שישתכר מעט, ושיעור השכרות היא עד שירדם על ידי זה ולא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי, אבל בשינה לבד אם לא ירדם מתוך השכרות לא יצא".

הבית יוסף הביא את דברי הארחות חיים: "חייב איניש לבסומי בפוריא לא שישתכר, שהשכרות איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים, וכמה עבירות זולתן. אך שישתה יותר מלימודו מעט". וכן נראה מדברי השפת אמת שכתב: "מחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע, נראה לפרש שאין הכוונה שמחויב להשתכר כל כך עד שלא ידע, אלא שכל היום מחויב לעסוק במשתה, ועד דלא ידע עדיין החיוב עליו. לאפוקי כשהגיע לשיעור זה, אבל אפילו קודם השיעור יוצא כל שעוסק במשתה כנ"ל". ומבואר בדבריו שהחיוב "לעסוק במשתה" - ולא להשתכר - מתמשך לאורך כל היום.

ההגהות מימוניות הביא את דברי הראבי"ה, הכותב ש"מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו', כל הני למצוה בעלמא ולא לעכב". וכן דעת המהרי"ל (סימן נו אות ט) שכתב: "הא דאמר רבה חייב אדם לבסומי, ודאי מצוה בעלמא הוא, כי כך משמעות הלשון "חייב אדם". וטעם הדבר הוא ש"ימי משתה" כתוב וישנו משתה בלא שכרות". וכן נראה מדברי הטור שכתב: "וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ומשמע מכך ששינה את הלשון ממאמר רבא "מחייב אינש" ל"צריך שישתכר", שאין חובה להשתכר אלא זו מצוה בעלמא, ולכן "צריך שישתכר".

אולם מרן השולחן ערוך העתיק להלכה את דברי רבא: "חייב אינש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ולא שינה מלשון הגמרא כפי ששינה הטור. ומשמע מדבריו כי יש חובה גמורה להשתכר בפורים.

20170311 234913במה משתכרים?

מוישה, בן ישיבה הגון, רצה לקיים את מצות השיכרות בפורים והוא לגם בקבוק ויסקי כשר למהדרין, וקינח בבקבוק ערק צלול וחריף. העיר לו חבירו: "צריך להשתכר דווקא ביין, ואתה לא שתית יין אלא ויסקי וערק". מי משניהם צודק?

הגרב"צ פלמן זצ"ל דן בשאלה זו, האם המצוה להתבשם בפורים ("חייב איניש לבסומי בפוריא") הוא דוקא על ידי יין או בכל מיני משקה הגורמים לשיכרות. בגמרא במגילה, שם נמצא מקור דין השכרות, לא מוזכר שצריך להשתכר דוקא ביין, אך רש"י במגילה והרמב"ם בהלכות מגילה כותבים ששותים יין ומשתכרים. גם הרוקח כותב ש"ירבה במשתה היין" ורבי יוסף ענגיל זצ"ל מוכיח מדברי שו"ת הרדב"ז שהשיכרות בפורים צריכה להגיע על ידי שתיית יין דוקא. הרדב"ז (שו"ת ח"א תס"ב) הסתפק במקרה שאדם נדר שלא ישתה יין, האם מותר לו לשתות יין לקידוש, לארבע כוסות ובפורים. ואם נאמר שניתן להשתכר בפורים אף בכל משקה הגורם לשיכרות, אם כן מדוע יהיה מותר לו, לאותו אדם שנדר שלא לשתות יין, לשתות דוקא יי?! אלא ודאי שהמצוה היא דוקא בשתיית יין ולא במשקים אחרים.

הגרב"צ פלמן זצ"ל מצטט את דברי האבודרהם, החיי אדם ופוסקים נוספים, שמסבירים שחז"ל תיקנו להשתכר בפורים ביין משום שהנס נעשה על ידי משתה היין, ולפי זה מסביר הוא שמובן מדוע תיקנו להשתכר דוקא ביין ולא במשקים אחרים, כיון שהנס נעשה במשתה היין וגם הריגת ושתי ובחירת אסתר למלכה נעשתה על ידי משתה היין. הוא מביא שהגר"נ קרליץ שליט"א אמר שודאי מצוה מן המובחר להשתכר דוקא ביין, כיון שהנס נעשה על ידי היין. אך זהו לא עיכוב במצוה, ואם שתו שאר משקים המשכרים והשתכרו על ידם, יוצאים גם כן ידי חובה, וכפי שמצינו בנרות חנוכה, שהמצוה המובחרת היא להדליק נרות בשמן זית, כיון שהנס נעשה על ידי שמן זית. אך גם שאר שמנים כשרים, וכך גם כאן, ניתן לצאת ידי חובת שיכרות בויסקי וערק, ליקר, 777, וכל משקה שגורם לאדם להשתכר.

הגרב"צ פלמן מצטט מדברי המהר"ל ז"ל, המסביר שתפקיד השיכרות הוא להביא את היהודי בפורים ל"הסתלקות השכל", ולדבריו נראה שמצות היום הוא להשתכר, ואין זה משנה כיצד מגיע לשכרות. ובספר הליכות שלמה הביא מדברי הגרש"ז אויערבך "שבשתיית מיץ ענבים פשוט שאין מקיים מצות היום"

מי שמצטער מיין

הגאון רבי יצחק קופרשטוק זצ"ל, ר"מ בישיבת טשעבין, דן בספרו מאורות נתן, האם יהודי שמצטער משתיית יין, צריך לשתות ולהשתכר. הוא רצה ללמוד מדברי השו"ע בהלכות ליל הסדר "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות לקיים מצות ד' כוסות", שהוא הדין בפורים חייב לדחוק עצמו ולשתות אף אם מצטער בשתייתו.  הוא הביא מדברי השערי תשובה שכתב  בשם היעב"ץ, כי "החלוש שמזיק לו השכרות, פשיטא שאינו מחוייב בכך", והביא ראיה מכך שרבי יהודה ב"ר אילעי היה שותה יין בליל הסדר וכתוצאה מכך סבל כאבי ראש עזים עד שבועות "משמע דפורים לא שתה כיון דשתייתו מזיק לבריאות". במסקנת דבריו הביא מדברי הלקט יושר [מרבותינו הראשונים, תלמידו של תרומת הדשן] שכתב כי מי ששתיית יין מזיקה לו לא ישתכר בפורים, וביאר בטעמו: "כיון שחיוב השתיה משום שמחה [ככתוב (אסתר ט, כב) מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה] וכיון שאינו שותה יין מחמת ששונאו ומזיק לו, לא נחשב לגביו שמחה".

הגר"ע יוסף והגר"ח קניבסקי: שנשים ישתו קצת יין בפורים

בחנוכה נתתי  את ליבי לנושא של "הן היו באותו הנס", דבר המחייב את הנשים במצוות מסוימות למרות "שהזמן גרמן". שימו לב לדבר מופלא. הגמרא (במגילה ד, א) אומרת ש"נשים חייבות במקרא מגילה", וה"תוספות" מביאים בשם הרשב"ם כך: "שעיקר הנס נעשה על ידן בפורים, על ידי אסתר, ובחנוכה- על ידי יהודית ובפסח- שבזכות צדקניות שבאותו הדור נגאלו"...

ולפתע נפל לי האסימון. בחנוכה, כך לפי דברי הרשב"ם ולפי המובא במספר מקורות במדרשי חז"ל, כל התשועה והנס נעשה על ידי אשה, יהודית שמה. בפורים, זאת כולנו יודעים, אסתר עמדה מאחורי כל השתלשלות הנס ובחכמתה כה רבה, צידקותה ותפילותיה, זכינו לאורה ושמחה, ששון ויקר. ופסח? גם עצם גאולתנו ופדות נפשותינו נגרמו בגלל הנשים הצדקניות שבאותו הדור. נמצא, כך הבנתי לפתע, כל חגי ישראל הנחוגים על הניסים שנעשו לנו, נעשו על ידי נשים.

הן לא מאבדות את הראש, לא בתופת המצרית וקושי השיעבוד וגם לא כשכל האנשים רקדו סביב מחולות עגל הזהב. הן לא משתכרות, לא שוכחות את התפקיד ופועלות ב"בינה יתירה", בינות להררי משלוחי המנות, שהן עצמן הכינו מסביב לתחפושות הססגוניות, שהן עצמן יצרו במו ידיהן (או לפחות, דאגו להן בכל כוחן), ובין לבין מכינות הן את המנה האחרונה לסעודת הפורים, שהן טרחו להכין ולהכין ולהכין, בשעה שאנחנו חגגנו לנו במסיבת פורים זו או אחרת. וכן, בין לבין, בין ים העבודה, משרת האמא הבלתי- נגמרת, שימת הלב למאות הפרטים הקטנטנים ושלל העבודות הנוספות שהשיתו עליהן, הן גם יוצאות לשמוע מגילה ודואגות שלא לפספס שום מילה.

כל הניסים שאירעו לעמנו המפואר אירעו בזכותן. כל "נס החזקת הבית" היומיומי תלוי על כתפיהן ולנו לא נותר אלא להכיר טובה, להוקיר ולהודות.

בשו"ת שבט הלוי כתב שדבר פשוט שנשים אינן בכלל מצות "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" כי "חז"ל הקפידו (כתובות סה, א) מליתן ריבוי יין לאשה מטעמי התגברות היצר. וגם אם בעלה עמה, אין דרך "עד דלא תדע" כמובן, והדברים פשוטים". וכן נקט הגר"מ שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים:"נשים אינן חייבות בהמצוה להשתכר בפורים עד דלא ידע שאין דרך נשים בשכרות, ועלולים לבוא לעבירות חמורות".

מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בספרו חזון עובדיה (פורים) כתב שאשה מחוייבת לשתות מעט יין, אך שלא תשתה יותר מידי עד שתגיע למצב של "עד דלא ידע", ומשמע שהוא משום גנאי. ובנטעי גבריאל (סי' עג, ד) הביא בשם משנת יעקב רמז לכך שנשים פטורות מחיוב עד דלא ידע, שבפסוק "ומאמר אסתר קיים דברי הפרים האלה" נכתבה תיבת "פורים" בכתיב  חסר, כדי לרמוז שמשלוח מנות ושמחת פורים נוהג בהן, אבל לא חייבות לבסומי. ובספר עת"ה באתי (סי' ד) מביא שמרן הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר שנשים צריכות לשתות קצת יין לשמחת היום אבל לא להשתכר עד דלא ידע. ובספר אורחות רבנו (ח"ג עניני פורים אות צז) מובא שמרן הקהילות יעקב זצ"ל  הורה בפורים לנכדותיו לשתות קצת יין לשמחת היום.

ומה קורה עם בן שהוריו אסרו עליו להשתכר בפורים, האם הוא חייב לשמוע בקולם? ראו בהרחבה בספר רץ כצבי שהביא מדברי הפוסקים בנדון, ודן בשאלה זו על פי שיטות הראשונים והפוסקים שהובאו לעיל בגדרי החיוב להשתכר בפורים, ומתוך בירור חובת מצות כבוד אב בדברים שאינם לצורך תועלתו והנאתו של האב, וחובת הציות להורים כאשר אי קיום מצוותם יגרום להם צער, וכאשר הם מצווים על בנם שלא יקיים "מילי דחסידות" או "חומרא".

המשגיח פיקח על כמות האלכוהול

סיפר הרב אלימלך חייקין שליט"א שזוכר את פורים בישיבת "חברון". המשגיח הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל יושב ומדבר דברי תורה וחצי עיגול של בחורים סביבו מרותקים. רבי מאיר החזיק בקבוק אלכוהול וכל כמה דקות היה משקה את הבחורים, כך המשגיח שלט על המינון. אחד הבחורים כבר היה מבוסם היטב, לכן בסבב הבא המשגיח מזג כוסית לכולם ועליו דילג. הבחור שאל: "מדוע הרב דילג עלי?" בכדי לא לפגוע בבחור ולומר לו בפנים שהוא שיכור אמר לו הרב באופן המשתמע לשני פנים "אתה מספיק חריף גם בלי זה" לאחר כמה רגעים שוב שאל הבחור: "למה הרב לא השקה אותי?" חזר הרב על דבריו "אמרתי לך כבר שאתה חריף מספיק גם בלי היין" אמר הבחור: "אני יודע. רק רציתי לשמוע זאת שוב"...

לאחר נישואיו היה הגרב"צ פלמן נוסע לסעודת פורים לתל אביב, ושהה יחד עם ריעו הגאון ר' יוסף ישראלזון שהתייתם בגיל צעיר וגדל אצל אביו, ועם גיסו הגאון ר' יוסף בלשינצקי ראש כולל רדומסק, והיה משתכר, ובשכרותו הקריא בעל פה מספר "נפש החיים" מילה במילה, ושאל כל אחד ואחד:  "אתה מקיים את זה? אתה מקיים את זה?" וכשסיים את הספר כולו, התחיל לקרוא את הספר "ראשית חכמה" בעל פה... והנה נכנס יין יצא סוד, סודו של מבקש ה'.

20170311 193313עישון בפורים

רבים מהאדמורי"ם נוהגים לעשן סיגריה אחת במשתה היין, לפני קהל אלפים. בספר אור ישראל חי"ט (שנה ה' עמו' פ"ב), הביא מכתב מהרה"ק רבי נחמיה אלטר זצ"ל, בנו של השפת אמת, שכתב בשם זקנו החדושי הרי"ם זצ"ל, שבחג השבועות צריכים לעשן סיגריה, על שם הפסוק "והר סיני עשן כולו". ע"כ, ובפורים קיימו וקבלו מה שקבלו כבר, ועל כן מעשנים בפורים זכר למתן תורה וזכר למה שההר היה עשן, עכ"ד.

ומספרים על הרה"ק מווארקו שפעם אחת נכנס לעריכת שלחנו בפורים עם סיגריה, ועשה כן כדי להתחפש (אוצרותיהם של צדיקים פורים רנ"ו).  ואמנם צדיקים שכך נהגו, ודאי עשו את הדברים בדורות הקודמים, טרם נודעו בעולם נזקי העישון הרבים, וודאי שיש להמנע מהעישון, וכבר כתב הגה"צ רבי אביגדור מילר זצ"ל בספרו אור עולם (עמ' 133) שילדים מקבלים את הרגל העישון בפורים וממשיכים בשושן פורים, ורוכשים את ההרגל המגונה כל ימות השנה.

מרן הגר"ע יוסף זצ"ל מחה נמרצות נגד המנהג לעשן בפורים, באומרו כי מתחילים ומעשנים סיגריה אחת, ואז חומר הניקוטין הממכר שבסיגריה, גורם להתמכר אליה עוד ועוד. גם הגר"י טשזנר שליט"א כותב נגד מנהג זה בספרו שערי הלכה ומנהג, ראו בדבריו שם, וכך כתבו עוד רבים וטובים. כולנו מכירים את הפתגם ש"סיגריה: תחילתה גאוה וסופה תאוה". קשה מאד להפסיק לעשן. אז מדוע להתחיל במנהג המגונה הזה??

מלבד קיום מצוות קריאת המגילה, מתנות לאביונים, סעודת פורים והשתיה כדת, ישנה מצווה עיקרית ובסיסית בפורים, המניעה את כל מצוות היום המיוחד של פורים- והיא מצוות השמחה.

סערת הררי משלוחי המנות, הלחץ החברתי המתלווה אליהם וההתרוצצויות האין- סופיות בפורים, לא מאפשרים לנו לנשום ולשמוח. כך שהעיקר חסר מן הספר. קיימנו את הכל, לפי כל ההלכות והדקדוקים, אך בעצם לא עשינו מספיק. לא עצרנו לרגע משטף יום הפורים ואוקטבותיו הרמות ו... פשוט שמחנו.

ברובד הפשוט, והנכון כל-כך, השמחה היא מנוע הכרחי לכל יהודי. ה"חינוך" כותב לנו שהאדם, באשר הוא אדם, חייב לשמוח מידי פעם, לא להיות "סיר לחץ" ולשמוח בעבודת ה' שלו. אי אפשר לעלוז כל החיים, אך מידי פעם בפעם- השמחה נחוצה כאוויר לנשימה. אדם שמח הוא אדם מאושר, שעבודת ה' שלו נעשית ביתר יעילות ונכונות פנימית. אם נמצא את עצמנו במוצאי פורים עם הררי ממתקים ובונבונירות, קרעי צלופנים וכעסים על אלו ששכחו להחזיר לנו משלוח מנות, החמצנו בעצם את עיקר מהות היום.

הספרים הקדושים מסבירים את עניין השכרות בפורים כ"הפשטת המלבושים". כך מצאנו אצל נח, שלאחר ששתה יין לשכרה, אזי "וישכר ויתגל בתוך אהלו". בפורים אנו משילים מעלינו את "המלבושים" החיצוניים העטויים על נשמתנו ולבבנו בכל ימות השנה, ואנו מגיעים אל הנקודה הפנימית, הפנימית ביותר, עמוך עמוק, בנפשנו, בה אנו דבקים בהקב"ה ורוצים בקרבתו, באמת ובתמים, באהבה ובשמחה.

"עמלק" (240) הוא בגימטריא "ספק" (240). שורשו של "קליפת עמלק" שבתוכנו הוא הספק, המנכר בנו ובעבודתינו על כל צעד ושעל. אך בפורים, כשאנו משילים מעצנו את כל הקליפות של ה"אני" שלנו, ואנו אפילו קצת שתויים ופחות חושבים על "מה יגידו עלינו" ו"איך אנחנו נראים", אנו יכולים לגעת, לפחות ליום אחד, בנקודה ההכי- פנימית אצלנו, שבאמת אנו מאמינים בהקב"ה,אנו עבדיו וצאן מרעיתו, שבאמת אנו רוצים וחפצים בו, ועל כך, ורק על כך- שמחתנו ואושרנו.

הגמרא אומרת שבהר סיני קיבלנו את התורה בכפייה ("כפה עליהם הר כגיגית"), אך בפורים שבנו וקיבלנוה מאהבה. כי בפורים אנחנו יכולים לחוש באמת, אם רק נתבונן, בתוך מצב חוסר הפיכחות והלחץ החברתי התמידים, שבאמת "הקדוש ברוך הוא! אנחנו אוהבים אותך!"...

האריז"ל כותב ש"פורים כפורים". מדוע? כי ביום הכיפורים אנו ב"תשובה". תשובה היא שיבה, אנו שבים אל ה'. ובעוד שביום הכיפורים אנו נוגעים בנקודתנו הפנימית דרך צום ותפילה, פחד וחרדה, הרי שביום הפורים אנו שבים אל נקודת האהבה שלנו להקב"ה, דרך השמחה והשתייה אם אין לנו זמן לשמוח כל הפורים, נוכל להקדיש לכך את זמן סעודת הפורים. אז, שכבר כולנו רגועים ושלוים יחסית, נוכל להתבונן באמת ש"הדר קיבלוה מאהבה", שאנו באמת רוצים בקרבת אלוקים ושאין לנו- בתוככי הלב פנימה- שום ספיקות בתורה ובאלוקיה. וכן, אז ממילא יהיה לנו הרבה מה לשמוח ולשמוח ולשמוח...