2020/08/09     י"ט אב התש"פ

איך נבחר את היין לארבע כוסות?

לפני כל ההידורים יש להקפיד על עיקר הדין: שיהיה היין ערב וטעים לשתייה

שכן דין מיוחד נאמר בארבע כוסות: "שתהיה השתיה עריבה עליו, הכל לפי השותה ולפי היין"!

ואכן, גדולי ישראל היו מקדימים וטועמים את היין אותו הם עתידים לשתות בארבעת הכוסות, כדי לבדוק אם הוא ערב לחיכם כשר לארבע כוסות? באחת הכשרויות החשובות בארצות הברית ניתן להבחין בתופעה מעניינת: בבקבוקי היין המיוצרים על ידה, בהשגחה ראויה לחג הפסח, נאמר במפורש: יין זה כשר לפסח, אך לא מוזכר שם, ולו מילה אחת, על היות היין ראוי לקיום מצות ארבעת כוסות. זאת בשונה מהמקובל בארצות הברית לציין במפורש על בקבוקי היין כי הם מתאימים וראויים לקיום מצות ארבעה כוסות. בספר 'תולדות הלל', להגאון אב"ד באלקאני, נמצא הסבר מעניין על כך. בסימן ט"ו שבספרו הוא מבאר כי ההלכה היא כי היין של ארבע כוסות צריך להיות ערב לחיכו של השותה, כך שלא ניתן לקבוע מסמרות ולומר על יין מסוים כי הוא כשר לארבעת הכוסות, שכן יתכן שיין זה הוא חריף או מר מדי לטעמו של השותה.ידיעה מעניינת זו מתאימה כדי לפתוח עימה את בירור ההלכה בענין זה של קיום מצות ארבעת כוסות בתכלית ההידור. שלומי אמוני ישראל מקפידים להדר ביותר בקיום מצוה חביבה זו, יש המקפידים בדוקא על יין בצבע אדום ויש המקפידים שהיין יהיה מופק בדוקא מזן ענבים מסוים, אך לא הכל יודעים כי לפני כל ההידורים יש להקפיד על דין יסודי ומהותי ביין בו מקיימים את המצוה: על היין להיות טעים וערב לחיכו של השותה. וכלשונו של הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ט): "ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה הכל לפי היין ולפי דעת השותה". חומרא דאתי לידי קולא הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, בספרו 'תשובות והנהגות' (ח"א סי' רנג), דן כלפי יין הראוי לקידוש והוא מביא כי יש להדר בו שיהיה יין נקי בלי סוכר. והוא כותב על כך: "וכן שמעתי שמרן הגאון דבריסק הגרי"ז סאלאווייצ'יק סבירא ליה שאם רוצים לצאת שיטת הרמב"ם יש להדר אחר יין נקי בלי סוכר לקידוש".אמנם, ממשיך הגר"מ שטרנבוך וכותב: חובה על כל אדם המבקש לשמור על הידור זה להקפיד כי חומרא זו לא תהא אצלו בבחינת 'חומרא דאתי לידי קולא', שפעמים טעם היין חסר הסוכר הוא כטעם החומץ, ואז היין פסול מעיקר הדין! שכן חסר בעריבות ובטעם היין.וכבר הוסיפו וכתבו על כך שאם כל זה אמור לעניין יין הקידוש, הרי שעל אחת כמה וכמה שדין זה אמור כלפי יין ארבע כוסות, ששם עיקר החיוב הוא שיהיה היין ששותה ערב ונעים לחיך השותה, וכל שהיין אינו ערב לשותהו הרי שמעיקר הדין אינו יוצא בו ידי חובתו.ולכן גם אם אדם חפץ להדר בהידורים שונים הקשורים ליין, אם מסוג היין ואם בתערובות המצויים בו, הרי שעליו לזכור דין בסיסי: אל לה לחומרא זו להיות חומרא המביאה קולא, ועליו להזהר שתחילה לכל יהיה היין טעים וערב לחיך, ורק לאחר מכן לבקש הידורים נוספים על כך. מעשה רב ואכן שמענו על כמה וכמה מגדולי הדורות שהיו מקפידים להקדים ולטעום את היין אותו היו שותים בליל הסדר, למזגו במים או לערבב כמה סוגי יינות עד שהיו מגיעים לטעם הרצוי והנוח להם, וכבר בימים בהם שואלים ודורשים בהלכות החג היו חכמי ישראל מוזגים וטועמים את מיני היינות עד שהיו מוצאים את הערב לחיכם ביותר. כך למשל מובא על הגאון רבי שמעון סופר מערלוי, בעל 'התעוררות תשובה', שהיה מקפיד בימי ערבי פסחים לטעום את היין בו השתמש לארבע כוסות, כדי לבדוק שהוא אכן ערב לחיכו (ראה בספר נטעי גבריאל שהביא כן). ואף בדורנו עמוד ההוראה הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל היה מערבב ומוזג כמה סוגי יינות, ואף מערב בתוכו מיץ ענבים, והיה טועם וחוזר טועם מהיינות עד שהגיע לטעם הערב לחיך, כדי לקיים מצות ארבעת כוסות בהידור, כפי שמתאר זאת נכדו הרה"ג ר' אריה אלישיב שליט"א במכתב מיוחד לידידי הרב ישראל נחום קרלינסקי הי"ו: "ענין הארבע כוסות כפי שהיה עם מרן סבי רבן של ישראל זצ"ל: היות והוא היה צריך להיזהר מסוכרים וכו', היה במשך שבתות השנה בקידוש טועם רק משהו מהיין, כשרביעית הכוס היה שותה אחר.יצא מן הכלל בארבע כוסות בליל הסדר – היה מקפיד לשתות רביעית מכל כוס מורכב מרוב יין ומיעוט מיץ ענבים (כמובן בהסכמת הרופא). באחת השנים האחרונות קבע רופאו האישי, שהיין שהוא שותה צריך שיהיה יין יבש, ובשום אופן לא מתוק. בימים של ערב פסח ראיתי את מרן זצ"ל מוטרד משהו. ניסיתי להבין המעיק עליו, ואמר לי שהיות ובארבע כוסות יש הידור שיהיו ערבים לחיך, וחושש הוא שביין היבש יפסיד לטעמו הידור זה.נכנסתי קצת לענין, ביררתי והבאתי לו כמה סוגי יינות יבשים, שעם קצת מיץ ענבים יכולים להיות בהידור של ערבים.כדרכו בקודש עישר מרן זצ"ל את כל היינות – כל מין על מינו, ולאחר מכן ישב ומזג וטעם, עד שהגיע למה שלדעתו היה כבר בהידור הנ"ל, והיתה שמחתו גדולה שיוכל לקיים המצוה בשלימות, שזה היה כל חיותו". העריבות – האם זה מעכב? אמנם ענין זה שיהיה יין ארבעת הכוסות ערב על השותה, כדבר שהוא מעיקר הדין ממש, הרי הוא שנוי במחלוקת, כי יש מרבותינו הסבורים שאין זה אלא להידור מצוה ולמצוה מן המובחר, אולם דעת הרמב"ם ברורה כי הוא חיוב מעיקר הדין והוא מעכב את קיום המצוה כהלכתה. ושורש הדברים מתברר היטב בדברי הגרי"ז הלוי סולובייצ'יק מבריסק בספרו על הרמב"ם, וכדלהלן.הנה איתא במסכת פסחים (קח:): "אמר רב יהודה אמר שמואל: ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה... שתאן חי - יצא. אמר רבא: ידי יין יצא, ידי חירות לא יצא". מפרש הרשב"ם: "שתאן חי. שלא מזגן במים יצא... ידי יין יצא. ששתה ארבעה כוסות. ידי חירות לא יצא. כלומר אין זו מצוה שלימה, שאין חשיבות אלא ביין מזוג. והני מילי ביינות שלהן דדרו על חד תלת מיא, אבל יינות שלנו לא בעי מזיגה".הרשב"ם סובר שהרוצה לקיים את מצות ארבע כוסות בשלימות עליו למזוג את היין במים, כי חשיבות היין הוא רק כשהוא מזוג במים, אך גם מי שלא מוזג את היין עדין יוצא ידי חובתו במצות ארבעת כוסות, אלא שאין מצוותו שלימה.אולם דעת הרמב"ם נראית להדיא כי מי שאינו מוזג את היין לא יוצא ידי חובתו בחלק העיקרי של מצות ארבעת כוסות, שכן כתב (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ט): "ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה הכל לפי היין ולפי דעת השותה, ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי, שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג יצא ידי ארבעה כוסות ולא יצא ידי חירות".מבאר הגרי"ז מבריסק את כוונת הרמב"ם ששתיית יין חי אין יוצאים בה ידי חובת חירות, כי במצות ארבעת כוסות ישנם שני עניינים: הראשון, והוא עיקר המצוה – שיהיו הכוסות בדרך חירות, וכלשון הגמרא (פסחים קט:): "ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות", וכמו שכתב הרמב"ם (שם פ"ז הל' ו-ז): "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר 'ואותנו הוציא משם' וגו', ועל דבר זה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה 'וזכרת כי עבד היית', כלומר, כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית, לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות". והשני – הוא שתקנו חכמים כי כל כוס תהיה גם כוס של ברכה.ומעתה, מפליא הגרי"ז מבריסק ומסביר: לענין כוס של ברכה אכן ניתן לשתות את יין הכוסות גם כשהיין חי ואינו מזוג, אולם אין בשתייה שכזאת דרך חירות, שכן דרך חירות היא לשתות את היין דוקא כשהוא מזוג, שתהיה השתיה עריבה על השותה, ואם היין אינו מזוג אין יוצאים בו את עיקר דין ארבעת כוסות שהוא תקנת דרך חירות.אולם החולקים הסוברים כי אין המזיגה אלא קיום מצוה מן המובחר, אין הם סוברים כי עיקר המצוה היא שיהיה בדרך חירות כי אם שיהיה כוס של ברכה, ולפי זה אין כאן דבר המעכב בעצם קיום המצוה אלא חסרון בהידור.נמצאנו למדים כי ענין זה שצריך האדם למזוג את היין עד שתהא השתייה עריבה עליו, הוא דין הנובע מהחובה שיש לאדם לראות את עצמו בדרך חירות, כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, ואין שתיית יין בדרך חירות אלא אם כן השתייה עריבה עליו, דהיינו שהיין הוא מזוג כראוי. אלא שהוא תלוי במחלוקת הראשונים, כי הנה הרשב"ם סבור שעריבות היין לשותה היא רק למצוה מן המובחר, ואילו הרמב"ם סובר כי זהו מעיקר המצוה ממש.כך או כך, שלומי אמוני ישראל המבקשים להדר במצות ארבע כוסות בודאי יש להם להקפיד שתהיה השתיה עריבה עליהם, אם כשיטת הרמב"ם שהדבר מעכב בעצם תקנת ארבעת הכוסות, שיהיה 'דרך חירות', ואם כשיטת הרשב"ם שיש בכך הידור מצוה וקיום מצוה מן המובחר. מה היא שתיה עריבה? נשאלת איפוא השאלה: מה היא שתיה עריבה שבה מקיימים את המצוה? הנה הרמב"ם עצמו כותב את הדברים כלפי יין חי, שהוא יין קשה לשתייה, והוא פוסק שחובה למזוג את היין, בהתאם לסוג היין וחוזקו ובהתאם לדעת וטעם השותה. ובהקשר לכך יעוין לרבינו מנוח מנרבונה המחדש, כי אדם שיותר נוח לו ביין חי שאינו מזוג – ישתה כרצונו, ובלבד שיהא היין ערב לו, וזה לשונו בספר המנוחה על הרמב"ם שם: "ולפי דעת השותה, כלומר, שיש מתענג בשתית יין חי ויש במזוג והכל כרצון איש ואיש".עוד מדגישים מפרשי הרמב"ם, וכן הבאנו לעיל מדברי הרשב"ם, כי אין דין זה של חובת המזיגה אמור אלא ביינות של אותם הימים, אולם היינות שבדורותינו, שאינם חזקים כל כך, ראויים הם לשתיה אף בלא מזיגה. וכך גם מובא בתוספות (פסחים קח: ד"ה שתאן) שדין מזיגה נאמר רק בזמנם שהיין שלהם היה חזק, מה שאין כן יין שלנו אינו צריך מזיגה. אמנם יש שכתבו שיש למזוג גם בימינו על פי הסוד (ראה בבית יוסף או"ח סי' קפג בשם מדרש רות הנעלם, כף החיים סי' תעב אות נט, בן איש חי בראשית שנה ב).והנה בפשטות דברי הרמב"ם אשר טרח והאריך בלשונו שצריך שתהיה השתיה עריבה 'לפי דעת השותה' משמע שאין הדבר תלוי אלא בטעמו של השותה, ואצל כל אחד ואחד יש לבדוק בו לפי טעמו שלו. ואף אם טעמו הושחת או התקלקל, אין הדבר מעלה או מוריד, כי דרך חירות הוא שיהיה היין ערב לחיכו.אולם מצאתי דבר חידוש בספר 'חידושי בתרא' (משנה ברורה סי' ערב) אשר כתב בדברים תקיפים כי אין צורך להתחשב כלל במתיקות היין, ואין צריך להכניס למערכת שקלול הנתונים את טעמו של האדם, אם הוא מחבב שתיה מתוקה. ומחמת החידוש הגדול שבדבריו אמרתי להעתיקם בלשונו:"ואף דיש בדורינו הלהוטים אחר הערב והמתוק בהגזמה גדולה, הלא ה'מסילת ישרים' כבר הגדיר דלפי רוב החולי מתרבה השגעון וטשטוש החושים לקבוע על המר שהוא מתוק, ולהיפך. וכיון שחז"ל במנחות (פו: פז.) קבעו שהמתוק אך מגרע מחשיבות הפרי, מי יבוא אחר המלכים לקבוע אחרת ע"פ הנהגת חולי הדור הטובע בים של סוכר ואביזרייהו, משום התגברות יצרם לתאות אכילה ושתיה וצועקים כל המרבה המתק הרי זה משובח, וסוגדים לבטן אלהיהם. וכשהרופאים קובעים שהסוכר אינו בריא, ולהיפך מזיק, ממציאים המדענים סכרין כנסכים לע"ז של הבטן, וכשמתברר שהסכרין עוד יותר מסוכן מהסוכר, כהני הגוף ממציאים מתק שלישי ורביעי, ורק בעבור זמן מועט מתגלה שוב הסכנה גם באלו והדור המתוסכל זועק הב הב לנו תחליף לסוכר להסכרין וכו', ולא חושבים לרגע דדילמא עדיף להחליף התשוקה להנאה העראית של החיך שמרחיק את האדם מבוראו ותורתו. וכמו שאמרו חז"ל עד שיתפלל אדם שיכנס תורה לתוך מעיו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך מעיו, להנאה של קיימא, של מאכלים ומשקאות בריאים ושלמים המחזקים את גוף ושכל האדם לעבודת הבורא וללימוד תורתו, ואז יבריא ויתחזקו חושיו הכהים, ואז יתענג על ה' ויהנה מיין על פי הגדרים האמתיים שגילו לנו חז"ל בההיא סוגיא דמנחות, וכפסקי הלכות של המחבר והמשנה ברורה בסימן ער"ב. ואגב, הרמב"ם (פ"ז מה' חמץ ומצה ה"ט) לא הזכיר אף מלה מיין מתוק, אלא רק קבע וז"ל ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה עריבה, הכל לפי היין ולפי דעת השותה ע"כ, דהיינו, דלא יהיה היין חזק או חלש מדי, ועל ענין מתוק מאן דכר שמיה, ובפרט לא הרמב"ם הרופא הגדול לתחלואי הגוף והנפש של האדם". הירושלמי: לפי שאין ערב לאדם למרות שבשתיית ארבע כוסות אנו מוצאים דין מיוחד של עריבות השתיה, עם כל זה מאידך מצינו שקבעו חז"ל להדיא כי גם באופן מסוים בו מלכתחילה אין ערב לאדם לקיים כלל את מצות ארבעת הכוסות, אין אנו מתחשבים בחוסר העריבות שיש בזה, והמצוה במקומה עומדת. והדברים מפורשים בתלמוד הירושלמי (מסכת פסחים פ"י ה"א): "אמר ר' חייה בר אדא: לפי שאין ערב לאדם לוכל מן הקופה וכאן אפילו מן התמחוי", ומסביר בעל 'קרבן העדה': "כלומר, אף על פי שאין ערב לאדם אפילו לאכול מתוך קופה שאינה שלו, אפילו הכי כאן משום פרסומי ניסא צריך לאכול אפילו מן התמחוי שאינו שלו".הנה אנו יודעים שחובה על כל אדם בישראל לשתות ארבע כוסות בליל הסדר, וחיוב זה כולל גם עני שלצורך קיום המצוה יהיה עליו לקחת את היין מקופת הצדקה – מהתמחוי, מכל מקום אין הוא בן חורין להיפטר ממצוה זו. אך הירושלמי מחדד את הדברים לאמר שאע"פ שאין ערב לאדם לאכול ולשתות מקופת הצדקה – בכל זאת החיוב על מקומו עומד. מפורש אם כן בדברי הירושלמי שחיוב ארבע כוסות הוא גם במקרה כזה שהאדם שרוי במצב בו אין שתיית היין עריבה עליו.מעתה מוטל עלינו לבאר מדוע מצד אחד אנחנו תובעים כי ראוי, ולשיטת הרמב"ם חובה, שתהיה השתיה עריבה על השותה, ומצד שני חוסר העריבות שיש באופן מסוים בקיום מצוה זו מלכתחילה אינה מונעת את חיוב המצוה. חוסר עריבות צדדי אינו מעכב אכן, החילוק בזה פשוט ומבואר, כי יש להבחין ולחלק בין חוסר עריבות בגוף היין לבין חוסר עריבות בדבר צדדי שאינו נוגע ליין עצמו. אין ספק כי היין עצמו צריך להיות ערב על השותה, וכל עוד אין היין טעים וערב לחיך – הרי שלשיטת הרמב"ם חסר כאן בעיקר קיום המצוה, ולשיטת שאר הראשונים אין המצוה מן המובחר.אולם כשהיין הוא ערב וטעים, אלא שיש לשותה דבר צדדי המפריע לו בשתיית היין, בודאי שאין זה יכול לבטל את קיום המצוה. לפיכך גם העני שאינו חפץ להזדקק לקופת הצדקה ואין ערב לו להיות תלוי בחסדי אחרים ולשתות יין מהתמחוי, עם כל זה מאחר וחוסר העריבות שבדבר אינו ביין עצמו כי אם בענין צדדי, בכגון דא אין זה ריעותא וחסרון בעריבות היין.אך יש להדגיש שמאידך גיסא ברור שהירושלמי בבחירתו נוסח זה לביטוי חובת העני ליקח ארבע כוסות מהתמחוי, אכן בא לחדד את רעיון זה ולהעצים את חידושו לאמר: ודאי שמצות ארבעה כוסות היא מצוה של 'דרך חירות' ומצותה שתהיה השתיה עריבה על השותה, אך אין בכך כדי להפקיע את החיוב מהעני, גם אם אין ערב לו ליטול מהתמחוי, וזאת בהתאם לסברא האמורה, שהיין עצמו הרי הוא ערב וטעים, ואילו חוסר העריבות אין הוא כי אם דבר צדדי. דווקא ביין גישה זו של הרמב"ם, הרואה את עיקר מצות ארבע כוסות ב'דרך חירות', יכולה להאיר את עינינו בשאלה בה התחבטו כבר רבותינו הראשונים, ובראשם רבינו המרדכי (פסחים רמז תריא ד"ה ולא יפחתו לו): מה טעם נקבעה מצוה זו להתקיים בכוסות של יין דווקא. אכן, כבר אמרו בתלמוד הירושלמי (שם) כי ארבעת הכוסות באים כנגד ארבעה לשונות של גאולה: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, אולם זכר לארבעה לשונות אלו יכול להיעשות גם בארבעה אגוזים או בכל דבר אחר ומדוע נקבע דוקא היין לסמל את ארבעת הלשונות.לאור ההסבר האמור, אחר שהובן לנו כי עיקר מצות ארבעה כוסות היא עניין ה'דרך חירות' שבה, נבין היטב כי החירות באה לידי ביטוי נעלה ביותר דוקא בשתיית היין המשמח ולא בדברים אחרים. באכילת אגוזים או בכל דבר אחר אין את ה'דרך חירות', ועיקר מצות ארבעה כוסות היא מצוה בה מקיימים 'דרך חירות'.כך שניתן להוסיף עוד ולומר שבשונה מההבנה הרגילה לגבי מצות ארבע כוסות, לפיה תחילת ועיקר דין ארבע כוסות נועד כדי לסמל את המספר ארבע, על שם ארבע לשונות של גאולה, ורק לאחר מכן היא נקבעה על היין, הרי שהאמת היא הפוכה: תחילה נקבעה המצוה לשתות יין, לפי ששתיית יין הוא 'דרך חירות', ולאחר מכן נקבע מספר כוסות היין לארבע, על שם ארבע לשונות של גאולה. קטנים בארבע כוסות ומעניין להיווכח כיצד זיהוי מצות ארבעת כוסות עם ענין 'דרך חירות', להסוברים כך, מביא אותם לפירושים מחודשים בדברי הגמרא, ואף למסקנות הלכתיות חשובות. הנה הגמרא דנה לגבי חיובם של קטנים במצות ארבע כוסות, ונחלקו בזה חכמים ורבי יהודה כמו ששנינו (פסחים קח:): "תנו רבנן, הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות. אמר רבי יהודה: וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין, אלא, מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו, וישאלו".מה הסיבה שאין תועלת לתינוקות בשתיית יין? הרשב"ם מסביר: "וכי מה תועלת יש לתינוקות, הלא פטורין מן המצות". אולם הר"ן מסביר באופן אחר: "מה תועלת לתינוקות ביין. כלומר, דבכי הא לא שייך לחנכם במצות דכיון שאין נהנין ושמחין בו אינו להם דרך חירות".להאמור לעיל, אנו מבינים היטב את שתי הטענות: הרשב"ם אינו רואה בארבעה כוסות דין עקרוני של 'דרך חירות', ולפיכך הוא טוען שחוסר התועלת לתינוקות הוא בכך שהם אינם חייבים בקיום מצוות. לעומת זאת, הר"ן סובר כשיטה זו שעיקר מצות ארבעה כוסות היא לצורך קיום 'דרך חירות', ולפיכך הוא מסביר להפליא שהתינוקות אינם נהנים מהיין, ושוב אין סיבה שיהיה עליהם לשתות ארבעה כוסות.ומשכך, נפלא לראות כי אכן הרמב"ם אינו מביא להלכה את חיובם של הקטנים לשתות ארבע כוסות, וזאת מפני שהוא אכן הולך לשיטתו שעיקר מצות ארבע כוסות היא לצורך 'דרך חירות', ולכן הקטנים שאינם נהנים מהיין אינם צריכים לשתות יין כלל ועיקר.ועדיין יש להרחיב ולפלפל בזה גם כלפי אדם שהיין מזיקו או שהוא אינו אוהב כלל לשתות יין, שבפשטות עדיין יש עליו חיוב לשתות את ארבעת הכוסות, הגם שאין זה עבורו דרך חירות ולמרות שאין זה שתיה עריבה בשבילו, אולם קצר המצע מהשתרע. יין אדום ולבן היבט נוסף וחשוב מאוד המשליך על עצם השאלה בה אנו דנים: כיצד נבחר את היין בו נשתמש לארבע כוסות, מצוי גם כלפי ההעדפה הניתנת בחז"ל ליין אדום. כך מצינו בגמרא (פסחים קח:), רבי יהודה אומר שצריך למצוות ארבע כוסות יין שיהא בו טעם ומראה, והיינו יין אדום דוקא, וביאר רבא שטעם רבי יהודה הוא מפני שכתוב (משלי כג לא) 'אל תרא יין כי יתאדם'. ובתלמוד הירושלמי (פסחים פ"י ה"א) מובא להדיא: "אמר רבי ירמיה: מצוה לצאת ביין אדום, שנאמר (משלי כג לא) 'אל תרא יין כי יתאדם'".ומצאנו במפרשים כמה טעמים לשתיית יין אדום דווקא: א. בחידושי הריטב"א (בבא בתרא צז:) כתב שהוא משום שמבואר בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) שארבע כוסות מרמזות על כוס של פורענות של האומות לעתיד, והיין הוא בצבע הדם, לכך מצוה מן המובחר ביין אדום. ב. האור זרוע (ח"ב סי' רנו בביאור הפיוט לשבת הגדול ד"ה יין כי יתאדם) כתב שהטעם הוא מפני שיין אדום הוא זכר לדם שהיה פרעה שוחט ילדי ישראל ורוחץ בדמם. ג. עוד כתב שם שתקנו לשתות יין אדום דוקא, מפני שהוא זכר לשני דמים, דם קרבן הפסח ודם מילה שבזכות דמים אלו נגאלו ישראל ממצרים. ד. הפרי מגדים (אשל אברהם, סי' תעב ס"ק יג) כתב שהוא מפני שיין אדום הוא זכר למכת דם שהוכו בה המצריים במצרים.והנה כבר כתבו הפוסקים (ראה בטור ושו"ע, הלכות פסח סימן תעב) שאם היין הלבן משובח יותר מהאדום, הרי שהיין הלבן קודם לאדום.ויש להסתפק מה יהיה הדין כששני היינות, האדום והלבן, הם בדרגה שווה, או אפילו כשהיין האדום הוא משובח יותר מהלבן, אולם האדם השותה את היין מחבב יותר את היין הלבן, ושתייתו עריבה עליו יותר – האם יש עליו להעדיף את היין הלבן או שעדיין יש לו ליקח את היין האדום.ומסתברא מילתא, בהמשך לכל האמור עד כה שמיסודות מצות ארבעת כוסות היא שתהיה השתיה עריבה עליו ולפי דעת השותה דייקא, כי רק בכך הרי זה דרך חירות לשותה, שאכן יהיה ראוי להעדיף את היין הלבן החביב עליו, בדומה למה שיש להעדיף את היין הלבן אם הוא יותר משובח.וכעין זה פסק הגאון רבי חיים קנייבסקי, וכפי שהובאו הדברים בשמו בספר 'שאלת רב' (ח"ב פרק ל אות יט): "מה שהוזכר בארבע כוסות שלא יקח יין לבן אלא אם כן הוא חשוב יותר, מהו אם הלבן מצד עצמו אינו יותר חשוב אבל הוא אוהב אותו יותר? השיב הגר"ח: יתכן שאפשר".וראוי להדגיש שפעמים רבות מצוי אצל אנשים שמחוסר ידיעת והכרת היינות הרי הם סוברים כי הם אוהבים ומחבבים יותר את היין הלבן, שנראה להם כיין קל יותר לשתייה, אולם כהיום הזה ניתן להשיג מבחר גדול ומשובח של יינות אדומים הקלים ונוחים לשתייה, והם בבחינת 'שתיה עריבה' על הכל. ומכאן, שטוב יותר שיחפשו לעצמם יין אדום שיש בו עריבות לפי טעמם, כדי לקיים גם את ההידור של יין אדום. טעימת היין בערב פסח בד בבד עם מה שהזכרנו את מנהגם של גדולי ישראל להקדים ולטעום את היין אותו הם שותים בארבע כוסות כדי לבדוק שהוא אכן בגדר 'שתיה עריבה', הרי שחשוב לדעת כי פעמים ויש בטעימה זו אם היא נעשית בערב פסח משום בעיה הלכתית לחלק מהפוסקים, וראוי להקפיד שלא להכשל בכך.הנה אמרו במסכת ברכות (לה:): "רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא, כי היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי, טובא גריר, פורתא סעיד". כלומר, רבא היה שותה יין בערב חג הפסח כיון שטבע היין שהוא גורר את התאבון ומביא את האכילה, ועל ידי כך היה אוכל בלילה את המצה לתיאבון.ועל כך מוסיפה הגמרא ואומרת: "טובא גריר, פורתא סעיד", ונחלקו הראשונים בהבנת דברי הגמרא. בפשטות כוונת הגמרא היא ש'פורתא' - מעט יין הרי הוא סועד את הלב ומשביע את האדם, ואילו 'טובא' – הרבה יין גורר את התיאבון. ומשכך העלו בעלי התוספות לדינא, כי אין היתר שתיית היין אלא כשהוא שתיה מרובה, וכלשונם: "מכאן משמע שאסור לשתות יין בערב פסח מן המנחה ולמעלה, ואם רוצה לשתות - צריך לשתות הרבה, דטובא מגריר גריר".אולם רבינו הטור כתב להדיא כי מותר לשתות יין בין הרבה בין מעט, וכלשונו (הלכות פסח סי' תעא): "ויין מותר לשתות הן רב או מעט כי הוא גורר תאות המאכל". וכתב הב"ח כי הטור מפרש את דברי הגמרא באופן אחר: תכונת היין כי 'פורתא סעיד' – הוא סועד מעט את האדם, אבל מאידך הוא 'טובא גריר' – הוא הרבה גורר את תיאבון האכילה, כך שבין השותה יין הרבה ובין השותה יין מעט, תכונת ה'גריר' גוברת על תכונת ה'סעיד', ולכן זה מסייע לאכילת המצה. וראה שם שהביא שכן פירש המהר"ל, ולמעשה כבר כתב כן הראבי"ה (סי' קנ).ונמצא כי לשיטת הטור ודעימיה אין כל בעיה לטעום את היין של ארבע כוסות בליל הסדר, כי אפילו בטעימה בעלמא עדיין זה 'גריר' את אכילת המצה, אולם לשיטת התוספות שיש ריעותא בשתיית מעט יין בערב פסח, הרי שראוי להיזהר בזה, ולפיכך טוב להקדים את הטעימה לזמן מוקדם יותר או שגם בטעימתו ירבה לשתות מהיין. במסגרת היין שמסתתר בתוך הענבים במקביל לבירור ההלכתי אודות החיוב לבחור יין עָרֵב לארבע כוסות, כדברי הרמב"ם: "שתהיה השתיה עריבה עליו, הכל לפי השותה ולפי היין", ראוי לייחד מעט מילים אודות עצם החיוב לקיים את ארבע הכוסות דוקא ביין, וכמו שהקשה המרדכי (פסחים רמז תריא ד"ה ולא יפחתו לו): מה טעם נקבעה מצוה זו להתקיים בכוסות של יין דווקא. מפורסמים דברי הגמרא במסכת עירובין (סה.): אמר רבי חייא כל המתיישב ביינו - יש בו דעת שבעים זקנים, יין ניתן בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד. ומפרש רש"י: יי"ן בגימטריא סו"ד.ואכן, ידועים דברי חז"ל והקדמונים אודות כך שהיין רומז לתורת הסוד. ורגילים לבאר בזה, שאופן הפקת היין מהענבים דומה מאוד לחכמת הסוד והקבלה: היין הלוא מסתתר בתוך הענבים, הוא מצוי בפנימיות הענב, וגם תורת הקבלה מסתתרת בתוך התורה הנגלית לעין. צריך לחדור אל תוך פנימיות התורה כדי להוציא את הרז והמסתורין שבחכמת הקבלה.ההסתתרות הזאת של היין בתוך הענבים, מלמדת אותנו דבר מופלא ומעניין עד למאוד אותו מביא בספר קדמון ועתיק-יומין, ספר 'מטה משה' אותו חיבר גאון בשם 'רבי משה מת' שהיה תלמידו של המהרש"ל ונפטר כבר לפני למעלה מ 400 שנה, והפרי מגדים מביא את דבריו בפתיחת ספרו.וכך כותב המטה משה בספרו: אדם שלא טעם יין מימיו, לא מעלה על דעתו שמענבים יכול לצאת משהו שהוא יותר טוב מענבים. אם מישהו יאמר לו שניתן להוציא מענבים תענוג יותר מעצם אכילתם, הוא לא יאמין לו. אולם כשישקו אותו יין, או אז יתברר לו כי מענבים אפשר להוציא דבר שהוא הרבה יותר טוב מענבים. מסביר המטה משה שכך זה גם ברוחניות. כל עוד שאדם לא מקיים מצוות ולומד תורה הוא לא מעלה על דעתו את גודל התענוג הרוחני שיכול להיות לאדם בשכר עסק התורה והמצוות. על דבריו אלו, יש להוסיף, כי על אחת כמה וכמה אמורים הדברים בענין חכמת הסוד המקבילה עם ה'יין' כמו שאמרו שהגימטריא שלהם שוה, שאת טעמה המיוחד, ניתן להבין רק אחר שטועמים.והנה מצאנו שאלה נוספת שעולה לדיון מהותי בספרי הפוסקים: המשנה במסכת פסחים (צט:) קובעת כי כל אדם מישראל חייב לשתות ארבע כוסות, וחובת העסקנים לדאוג שאפילו עני הניזון מהתמחוי, מקופות הצדקה, יהיה לו ארבע כוסות: "ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי".ולכאורה, הדבר צריך ביאור: וכי עד כדי כך צריך להקפיד על מצוה זו? הלוא אותו עני אין לו יין, ומדוע שלא נאמר שהוא אנוס, וכידוע 'אונס רחמנא פטריה'. ואם בשאר דיני התורה אין טענות על מי שהוא אנוס ואין לו, כך גם היה צריך להיות במצוה זו.ומאחר שההלכה היא שחייבים לדאוג לעני ליין, מוכרחים אנו לומר שיש כאן מסר חשוב אותו ביקשו חז"ל להשריש בתודעה של כל אדם מישראל, עני כעשיר. ואם כן יש לברר מהו אותו מסר? התשובה לכך מצויה בחכמת הסוד המחדדת את הרעיון הבא: יין מחזיק בתוכו ניגודים, מתרוצצים בתוכו 2 כוחות מקבילים: כוח הטוב וכוח הרע. כוח הטוב, אין צורך להסביר: היין מביא שמחה, מקדשים על היין, היין מביא את האדם להתרוממות הרוח והנפש, מה יותר טוב מיין?אבל יש לו גם צד אפל: הנה חטאו של אדם הראשון היה ביין. כך אומרת הגמרא במסכת סנהדרין (ע.): "רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין". אגב, מובא במדרש תלפיות שאילו היה אדם הראשון ממתין עוד מעט, הוא היה מקדש על היין ושותה אותו בהיתר. גם נח נטע כרם, וסופו כי התגולל בשכרותו. גם לוט שתה לאחר חורבן סדום ועמורה, ולא שיבחוהו בשל כך.היין יכול איפוא להביא תועלת, אך הוא גם יכול להביא מכשול והוללות. לצד השמחה וההתרוממות שהיין מביא, הוא גם עלול להביא את האדם לידי הוללות וסכלות. יש יין של שמחה אבל גם יש להיפך יש יין של חורבן... באים איפוא לאדם בליל יציאת מצרים, חג החירות, ואומרים לו: דע לך שגם החירות יש בה ניגודים. יש אדם שמנצל את החירות כדי להיטיב ולהועיל ויש שמנצל את החירות כדי לעשות מה שליבו חפץ, ולכן ציוו חז"ל שכל אחד ואחד מישראל ישתה ארבע כוסות של יין, כשהם מרמזים כנגד ארבע לשונות של גאולה. הוי אומר: קח את היין אל החלק הטוב שבו, וקח את החירות אל החלק הטוב שבה... ובחרת בחיים!אם זהו הרעיון המצוי בארבעת הכוסות, הרי שנוכל להבין בזה היטב את קביעתו החשובה של הרמב"ם נשוא מאמרינו: "שתהיה השתיה עריבה עליו, הכל לפי השותה ולפי היין". הרמב"ם קובע שיין ארבעת הכוסות חייב להיות ערב וטעים לשותה היין, ונשאלת השאלה: עריבות זו לשם מה היא באה? הלא מדובר בקיום מצוה, וכמו שאדם הנוטל לולב אין לו בפה טעם גשמי של מתיקות וערבות, מפני מה צריך שהיין של ארבע כוסות יהיה לו טעם טוב?אלא שמצות ארבע כוסות באה להעביר מסר חשוב לאדם, מסר לכל אדם באשר הוא, עני ועשיר, ולכן הוא נעשה דווקא ביין: המסר הזה אומר שעל האדם לקחת את היין ואת החירות אל המחוזות הטובים והמועילים, אל המקומות הערבים והמתוקים.. "טעמו וראו כי טוב ה'"!! ולכן חייבים שהיין יהיה ערב לחיך, כדי שהמסר יועבר בצורה הכי טובה שיש, שנדע שדרך זו של הטוב בה אנו בוחרים היא הדרך הערבה והמתוקה ביותר, היא זו דרך הישר!

 

הרב מנחם מנדל פומרנץ שליט"א

ריש מתיבתא עוז והדר

המכון לתורת היין