2020/08/15     כ"ה אב התש"פ

פרשת קורח תש"פ, שרדונה, יקב מדבר.

פרשת קורח תש"פ, שרדונה 2019 Premium Limited Edition, יקב מדבר

שיחה התנהלה בין שני עיוורים מלידה, על יופי הנוף, צבעים, עומק ומרחבים. אמר האחד לחברו: "אם אשמע על רופא שיכול לרפא את עיני, אסכים לשלם לו את כל הוני", הלא עיוור הוא מוגבל. אבל... אני פוחד. "ממה אתה פוחד?" שאל החבר. הרבה שנים אני עיור, שומע, מרגיש, חש, חושב ומאפשר לדמיון שלי לרחף אל עבר כל המרחקים, שאני שומע עליהם. אני פוחד שאם אפקח את עיני, אראה שהמציאות אינה כה עוצמתית כפי שאני מדמיין לעצמי. יהיה עצוב לפקוח עיינים ולשאול בתימהון: "זה הכל"? ענה לו חברו: "אני סבור שהמציאות עולה בהרבה על הדמיון". כשנפקח את העיניים, לא נגמור להתפעל.

אין לנו צורך לחשוב מי צודק, או לנסות ולהציע לאחד משניהם סברא לכאן ולכאן, אלא להתפלל שה' יפקח את עיניהם, והם יראו לבדם עם מי הצדק. זאת מפני ששניהם צודקים. מי שיש לו דמיון מפותח, מוסיף בכל עת ובכל שעה עוד ועוד עומק ומשמעות בכל מה שהוא מדמיין, יתכן שהרי האלפים והמפלים שם, בלב שלו כבר פי מאה יותר ממה שהם באמת, והוא ממשיך לפתח ולהוסיף עוד הילה, כפור, אדים וקצף. בעוד שלחבר יש חוש דמיון קצר, צר ומצומצם, וכל מרחבי האלפים הינם קצת יותר גדולים מזנב של עכבר. מה שברור הוא שברגע שהם יראו יעצור הדמיון, פקיחת העיניים זו 'פלומבה', זה מה שיש! אין עוד!

מה שנכון בשיחה הדמיונית בין שני העיוורים, נכון בכל הדברים שאנו לא יודעים ומכירים. הכניסה הראשונה שלנו לבית המקדש, במהרה בימינו אמן, תהיה הפתעה לכולם, אבל ברגע זה נעצר הדמיון, שיכול היה להגדיל אותו עוד ועוד, ואם הדמיון יגדל, תהיה הכניסה יותר מרגשת. הרי ברור שהרב יכנס לשם אחרת ממה שיכנס לשם נהג האוטובוס שהסיע את הרב ותלמידיו.

בזעיר אנפין של זה זכינו לחוש כשנפתחו שערי בית הכנסת אחר שלשה חדשים שהיינו בגלות, פתאום הרגשנו שאנו אוהבים את בית הכנסת ומתגעגעים, כמה? כמה שפיתחנו במשך שלושת חודשי הגלות, ורגע הכניסה היא החתימה.

לרעיון זה יש הרבה דוגמאות, אבל הבה נתקדם, זה קשור גם לפרשת השבוע, וגם לפרשה של שבוע שעבר, בשבוע שעבר אחר הסיפור הכואב עם המרגלים, מגיעה פרשה "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם", ושם תעשו קרבנות נדבה. כך גם השבוע, אחר התרעומת של קרח, הבלעות באדמה ואש שאכלה את 250 מקריבי הקטורת, מגיעה רשימת 24 מתנות כהונה שאמורות להתחיל בארץ ישראל. כלומר: בכל פעם שהייתה איזושהי נסיגה, קיבל עם ישראל הודעה שצריך להתחיל להשתוקק למשהו חשוב. אחר הגעגועים זה יהיה משהו גדול.

מכאן אל היין. כפי שאתם יודעים, אני מעביר הרצאות\סדנאות יין, בהם אני פוגש גם אנשים שזו להם הפעם הראשונה שהם נחשפים למושג הזה. עד כה הם עשו קידוש והבדלה על מיץ ענבים, אם הם הגיעו פעם למקום שיש בו רק יין יבש, הם ביקשו ממישהו אחר שיוציא אותם ידי חובה, ואם לא היה, אז בסתימת אף, חשיקת פה ועיקום שפתיים הם נאלצו להגיר לגרונם את הנוזל הדוחה הזה. זו דעתם של הרבה מאד אנשים על יין. אבל להרצאה הם באים, או בגלל סקרנות, או שזה גיבוש מטעם העבודה, או שמישהו טען באזניהם שיש להם חור בהשכלה, או בעקבות ויכוח וכדומה. יש לי כמה קליינטים שמאז שהשתתפו בהרצאה באים באופן קבוע לקנות יין משובח, לתפרנים שביניהם די משהו בחמישים או ששים ש"ח, ולאחרים זה בהתאם לתקציב ולמנטליות. אבל כולם אומרים לי משהו בערך כמו "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" (שיה"ש ב/ד). נחשפתי, הבנתי, גיליתי שזה מעניין, והנושא ממשיך להתפתח.

בגלל כזה מאמר בחרתי לכם יין שצריך 'להקשיב' לו, הוא לא פשוט, איני אומר שאחר כך נתגעגע אליו, אנו צריכים למקד את הגעגועים בדברים יותר ערכיים, אבל נוכל להבין כיצד אפשר להמשיל את הגעגועים ליין, ההצעה היא "יינות מהמדבר" (וממדבר מתנה - במדבר כא/יט) טעמתי לאחרונה את הלבנים של 'יקב מדבר', והשבוע בחרתי לכתוב על 'השרדונה כרם יחידני' שגדל במצפה רמון ואיזור נחל צין, היובש של המדבר והאקלים הסביבתי (טרואר) גורמים לענבים להיות חומציים, חדים ומינרליים. היין עבר תסיסה ארוכה וקרה במיכלי נירוסטה, והתוצאה הוא יין בעל צבע צהוב בהיר וצלול, ריח קליפות הדרים בעיקר אשכוליות, רענן ונקי, גוף בינוני קל, תפוח גרנד והמון אשכוליות. חומצה טובה שעוטפת את כל זה, מתיקות ומרירות שזורים יחד טעם שיורי ארוך ארוך.

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב